המון מילים. כל הזמן, בכל מקום, על כל פלטפורמה. אינספור מילים שכותשות את המציאות לרסיסים, עד שלא נותר כמעט דבר מלבד רעש.

בעידן המלל הלא פוסק הזה נשמט מקומן של הכרזות, שהיו אחד מאמצעי התקשורת הראשוניים והנגישים ביותר. עם ויזואליה פשוטה וחזקה, כרזות שיחקו תפקיד מכונן בתרבויות המערב, וגם בישראל. עוד טרם הקמת המדינה, וביתר שאת בשנותיה הראשונות, הן היו שם, מלכדות את הציבור, קוראות לגיוס, מרימות את המורל, נלחמות בשוק השחור, מזמינות לתרום, חוגגות עצמאות. תחילה הן היו פטרנליסטיות, מחנכות ומכתיבות, מבטאות קול אחד, עליון. בהמשך באה תגובת הנגד, והן נהפכו לאמצעי יעיל להתמודדות עם יריבים פוליטיים ולכלי מחאה נגד הממסד. כרזות נתנו קול למי שלא תמיד נשמעו.

בסופו של דבר הן נעלמו מהנוף, קולפו מעל לוחות המודעות, ונרמסו תחת מכבש הוויזואליה האלקטרונית. עם מסכים ואינטרנט בכל מקום, לא היה בהן עוד צורך. מי שמתעקש על העברת מסר גרפי מייצר לעצמו איזה מם.

לרגל יום העצמאות ה־70 ביקשנו לחזור אל המדיום הזה, הממוקד, רב העוצמה, המתוחכם בפשטותו. לשם כך הלכנו אל אנשי הדימויים וביקשנו מהם לספר לנו את הסיפור הישראלי בלי הרבה להג. לא הגדרנו להם נושא, פרט להנחיה שיתייחסו לסוגיות בעלות משמעות בהיסטוריה הישראלית. ביקשנו שישמיעו שלל קולות. שלא יהססו להחמיא או למתוח ביקורת, ומתוך כבוד עמוק למסורת הכרזות המקומית.

שורה של מעצבים גרפיים מובילים, בשנות השלושים עד שנות השמונים לחייהם, נענו לבקשת "מוסף כלכליסט", ועיצבו כרזות חדשות במיוחד לפרויקט הזה. כל אחת מהן היא קפסולה ישראלית מרוכזת, שמפעילה את המחשבה ואת הרגש, וגורמת לנו לעצור רגע, להתבונן קצת אחרת על המקום שבו אנחנו חיים והדרך שעשינו עד כה, ולהבין עוד משהו על מה שאנחנו צריכים, אפילו חייבים, לעשות בהמשך. התוצאה הצליחה לנער אותנו היטב, ובעזרת כל כך מעט מילים.

יום עצמאות שמח. לחיי השנים שבדרך.

אדוה קיזלשטיין

כל הכרזות שעוצבו במיוחד לפרויקט יוצגו בתערוכה
בקפה ביאליק מ־22 באפריל רח' ביאליק 2, תל אביב