כ

שרים ועימאד יונס השיקו את המערכת הטכנולוגית שפיתחו, הקהילה המדעית־רפואית נמלאה תקווה והתרגשות. הפוטנציאל האדיר של המערכת, שחוללה מהפכה בתחום הניווט התוך־מוחי במהלך ניתוח, בלט מיד. באופן טבעי, ההתרגשות והפליאה עוררו גם סימני שאלה: כשחוקר מוח ישראלי בכיר שלח אימייל נלהב לקולגה מעבר לים ושיתף אותו בחדשות על המערכת, הקולגה שאל היכן ממוקמים משרדי החברה שפיתחה אותה. כשהחוקר הישראלי ענה, הקולגה השיב "בחייך, אל תצחק עליי".

הכתובת היתה כיכר מעיין מרים בנצרת, עיר שהסתפקה באותן שנים במעמדה כאתר עלייה לרגל לנוצרים מאמינים, והתבטלה בפני מרכז הארץ בכל היבט אחר. ובכל זאת, שם, בבית הוריו של המהנדס הצעיר עימאד יונס, נולדה ב־1993 אלפא אומגא, והפכה בתוך שנים ספורות לחברה המובילה בעולם בתחום הניווט הנוירו־כירורגי ובייצור ציוד מעבדתי לחקר המוח. ההצלחה של החברה שהקימו עימאד (60) ורעייתו רים (57) פתחה את הדלת להפיכתה של נצרת לבירת ההייטק של החברה הערבית בישראל, וכיום פועלות בה לא פחות מ־70 חברות טכנולוגיות.

בזכות ההישגים המרשימים האלה, רים ועימאד זכו באות מנהיגי התעשייה 2018, בטקס שנערך בבית הנשיא. אבל למרות ההצלחה פורצת הדרך שלהם, אלפא אומגא נותרה פרטית, כמעט משפחתית, ששומרת על צביון אינטימי ומעסיקה רק 120 עובדים — 48% מהם הן נשים, לעומת 33% בממוצע בתעשיית ההייטק בישראל. "אנחנו חברה קטנה שמשחקת במגרש של ענקים", מבהיר עימאד בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "לקוח שלנו הוא למעשה לקוח של מדטרוניק, של Boston Scientific או של Abbott, אז הציפיות מאיתנו הן אותן ציפיות שיש מהחברות האלה. למנתח שעובד עם המערכת של אלפא אומגא לא אכפת אם יש לנו 120 עובדים או 80 אלף, ואם אנחנו מנצרת או מניו יורק".

ומנתחים כאלה יש יותר ויותר. המערכת שפיתחה החברה כבר פועלת ביותר מ־200 בתי חולים ברחבי העולם, ושימשה במספר עצום של ניתוחי מוח משני חיים.

מה בעצם המערכת עושה?

"הטיפול במחלות נוירולוגיות ופסיכיאטריות מבוסס ברוב המקרים על ניסוי וטעייה: הרופא מנסה תרופה ובוחן איך היא משפיעה", מסביר עימאד. "זה קשה מאוד, כי צריך לשחק עם מינונים, מה שלעתים מתבטא בתופעות לוואי". כדי להתגבר על האתגר הזה פותח הליך ששמו גירוי מוחי עמוק (Deep Brain Stimulation, ובקיצור DBS), שבו מנסים לטפל בבעיה לא באמצעות תרופות אלא באמצעות גירוי חשמלי של אזורים במוח. גירוי כזה עשוי להקל את התסמינים המוטוריים של מחלות נוירולוגיות כמו פרקינסון או אפילפסיה.

אלא שבניגוד ליד שבורה, שם די בצילום רנטגן פשוט, כשהבעיה היא בתוך המוח הרופא לא יודע מה קורה שם באמת. וכדי להשתיל במוח אלקטרודה הוא צריך לדעת לנווט בתוכו — וכאן נכנסת לתמונה אלפא אומגא. החברה מייצרת אלקטרודה נפרדת, שמוחדרת למוח באמצעות קדח בגולגולת והתפקיד שלה הוא לסייע למנתח לגבש "מפה" שתכוון אותו בהמשך לנקודה שבה יש לטפל — בדיוק חסר תקדים ועם חיסכון אדיר בזמן, שהוא קריטי בניתוחים כאלה. "אנחנו מפשטים את הניתוח", מפרט עימאד: "המנתח יודע להסתכל על הדמיות MRI, הוא יודע להסתכל על CT, אבל לפענח פעילות עצבית? בחייך. האלגוריתם שפיתחנו מנתח את השדרים מהמוח בזמן חדירת האלקטרודה לאזור המטרה, והמערכת שלנו בונה באמצעותם תמונה, ממש מפה. היא מאפשרת למנתח למצוא את המקום הטוב ביותר שבו יהיה נכון לשתול את האלקטרודה".

כשמגיעים לאתר המטרה, מוחדרת אליו אלקטרודה אחרת (מתוצרת מדטרוניק, בוסטון סיינטיפיק או אבוט), שנותרת במוח. קוצב תת־עורי, המושתל בהמשך, מפעיל את האלקטרודה הקבועה, וזו משדרת דחפים עצביים במקום תאי עצב הפגועים כדי לרפא את המחלה. "אחרי ההשתלה, המערכת שלנו מאפשרת גם לנוירולוג או לפסיכיאטר יותר אופציות לטפל בחולה: הוא יכול לשחק גם עם התרופות וגם עם הסיגנלים — חזק יותר, חלש יותר".

המערכת הזו כיכבה, למשל, בטיפול שעבר לאחרונה השר לשעבר מיקי איתן, שלקה בפרקינסון. מאז אובחן לפני כארבע וחצי שנים, איתן בן ה־77 הפך צל דהוי של עצמו — כבוי, איטי, כפוף ורועד. הניתוח החזיר אותו לחיים: בכתבה, ששודרה ב"אולפן שישי" בחודש שעבר, הוא תועד לאחר ההליך מדלג בביתו, משחק מטקות על החוף במרץ, ומדבר באותם שטף וערנות שאפיינו אותו כפוליטיקאי.

אילון מאסק, שהקים את נוירולינק, מתיימר שבבוא היום השבב המוחי הקטן והשאפתני שלו יאפשר לבני אדם לשלוט במכשירים בכוח המחשבה בלבד.

"אולי הוא יעשה כסף גם מזה, אני לא יודע", עימאד מחייך. "בכל מקרה, הוא עושה פרסומת חשובה מאוד לתחום כולו".

איך באמת מתווכים מערכת שמבוססת, בין היתר, על למידת מכונה, למנתח מוח שהוא אולי המקצוע הרפואי הכי מורכב שיש, ושכל החלטה שלו היא הרת גורל?

"בחדר הניתוח, הנוירו־כירורג הוא מלך", אומרת רים. "אנחנו רק נותנים לו כלים שיעזרו לו לדייק במיקום השתלת האלקטרודה. הוא יכול לבחור לקבל את ההמלצה שלנו או לא".

אתם נמצאים בתוך חדר הניתוח?

"כשניתחו את מיקי איתן היינו בתוך חדר הניתוח. לפעמים אנחנו פשוט מגיעים כדי לעזור למנתח לעשות את עבודתו באופן הכי טוב. אבל אנחנו לעולם לא מחליפים את הרופא, הנוירו־כירורג או אף אחד אחר בחדר. לכל אחד ישנו המקום שלו והמעמד שלו".

"מעולם לא קיבלנו הצעת רכישה. ב־15 השנים הראשונות של אלפא אומגא היינו כה עסוקים באיך לא לפשוט רגל, שלא האמנו שיש מי שמשקיעים בחברות. היום אנחנו במקום אחר: אנחנו דואגים שהחברה תהיה מגדלור לחברות סביבה"

ראשית ואחרית

"אבא שלי לא הספיק לקבל את הטיפול שפיתחנו"

בני הזוג יונס הם ממוקדי מטרה, אבל גם צמד מלא קסם וכריזמה, עם ניצוץ בעיניים. הם נאמנים מאוד לאנשים שלהם: כשליש מאנשי ההנהלה הבכירה מלווים את החברה מאז הקמתה לפני 28 שנה.

הם מחוברים מאוד גם לקהילה שלהם. מפתה למצוא את החיבור הזה בשמה של החברה: אלפא ואומגה (או אומגא, כפי שמאוית שם החברה) הן האות הראשונה והאות האחרונה של האלפבית היווני, ויחד הן משמשות בנצרות סמל לאלוהים, ראשית כל הדברים וסופם. אבל כשאני שואלת מדוע בחרו בשם הזה, רים מספקת הסבר פרוזאי בהרבה: "כשהקמנו את החברה לא כיוונו להיות סטארט־אפ, אלא קבלני משנה בענף ההייטק. אמרנו, 'החברות יזמינו מאיתנו מכשירים או שירות, ואנחנו נספק אותו מאל"ף ועד ת"ו – מאלפא ועד אומגא'".

כשרים נמצאת בחדר הניתוח עם חולה פרקינסון, אפשר להניח שמחשבתה נודדת למחוזות ה"מה היה אילו". אביה, ודיע, לקה בפרקינסון כשהיתה ילדה, ותכופות היא היתה זו שנדרשה להעבירו ממקום למקום. ב־1995, מקץ התמודדות של כשלושה עשורים עם המחלה, הוא הלך לעולמו, "שנתיים אחרי שהקמנו את החברה", היא מציינת בעצב בתחילת השיחה. "הוא לא הספיק לקבל את הטיפול הזה. זו האירוניה של החיים".

מה שהוא כן הספיק זה לגדל ילדה נחושה, חובבת אתגרים, שההשתייכות למיינסטרים מעולם לא קרצה לה. בגיל 18 רים החלה ללמוד לתואר ראשון בהנדסה אזרחית בטכניון, ושם גם פגשה את עימאד, יליד נצרת כמוה, שהיה כבר סטודנט שנה ד' להנדסת חשמל.

את אלפא אומגא הקימו בני הזוג כשהם כבר הורים לדימה, בתם הבכורה, שכיום, בגיל 30, מנהלת את השיווק הבינלאומי של החברה (גם הבן ג'וד, 25, ובת הזקונים נדא, 18, מועסקים בחברה). במקביל, ייסדו גם את אלפא קאד, חברה לפתרונות תוכנה בתחום ההנדסה, שנמכרה בינתיים. כהשקעה ראשונית בחברות הם מכרו את המכונית המשפחתית שלהם וארבעה מטבעות זהב שקיבלו מאביו של עימאד "ליום סגריר".

כבר בתחילת דרכם היונסים שיתפו פעולה עם שניים מאנשי המקצוע המובילים בעולם בתחום ה־DBS — הרופא וחוקר המוח פרופ' חגי ברגמן מהאוניברסיטה העברית, ומנתח המוח הצרפתי־אלג'יראי פרופ' חלים בן־עביד (Alim Benabid), חבר האקדמיה הלאומית הצרפתית למדעים. "ברגמן, בפוסט־דוקטורט שכתב בסוף שנות השמונים, מצא שניתן לטפל בסימפטומים של פרקינסון בקופים, אם שורפים אזור קטן במוח שנקרא הגרעין התת־תלמי", מספר עימאד. "ב־1994 בן־עביד עשה את הניתוח הראשון מסוג זה בבני אדם, לצורך טיפול ברעד ראשוני (ההפרעה הנפוצה בהפרעות של רעידות נוירולוגיות), אבל לצוות שלו היתה בעיה: הניווט שלהם בתוך המוח הסתמך על הכוונה באמצעות MRI ,CT וכדומה, ולא היה מספיק מדויק. ב־1997 הגענו אליהם והצענו להם מערכת ניווט שמבוססת על השדרים של המוח". ב־1999 הם מכרו את המערכת הראשונה באירופה, ושנה לאחר מכן חדרו גם לשוק האמריקאי. ב־2002 כבר עברו לארצות הברית לשנתיים עם שלושת ילדיהם על מנת להקים שם סניף של אלפא אומגא.

אבל נקודת המפנה המשמעותית של החברה הגיעה רק לפני שנתיים: ב־2019, שנה בלבד לאחר שקיבלה את ההשקעה החיצונית הראשונה בתולדותיה (7 מיליון דולר מקרן GIBF הסינית, שיועדו להרחבת פעילותה של החברה במדינה), תאגיד הציוד הרפואי האמריקאי מדטרוניק הטיל פצצה כשהודיע שישווק את המערכות של אלפא אומגא ברחבי העולם, ומחק הלכה למעשה את כל מתחרותיה בשוק — כולל את המערכת שהוא עצמו פיתח. "הם ראו את היתרון הטכנולוגי והקליני של המערכת שלנו, והחליטו לזנוח את המערכת שלהם ולשווק את שלנו", מגלה עימאד. "אנחנו ממשיכים, כמובן, לעשות את השיווק והמכירות שלנו, אבל הם פתחו את כל העולם בפנינו. זה איפשר לנו להתחיל לחשוב כמו מנהיגים".

והחשיבה הזו גורמת להם לרצות להפיץ את בשורת ה־DBS ברחבי העולם. "הטיפול הזה מוצע בסל הבריאות בישראל, בארצות הברית ובאירופה, אבל עדיין מגיע רק ל־10% מהאנשים שהוא יכול להועיל להם", אומר עימאד.

למה זה כך?

"קודם כל צריך שהנוירולוג לא יירתע מזה, ושהחולה לא יפחד מההליך, וירצה בו. לפעמים יש גם את הסיפור של הביטוח, קופות החולים שמחליטות כן או לא. ויש גם את סוגיית המומחיות של המנתח, של הבית חולים ושל הנוירולוג המטפל, ששואלים את עצמם 'אני מסוגל לקחת על עצמי הליך כזה?'. פה זה התפקיד שלנו להפוך את הניתוח פשוט ואפקטיבי, ובמחיר בר־השגה למטופל וגם לחברת הביטוח. שכל ניתוח יהיה כמו של מיקי איתן".

אחוזי ההצלחה של הליכי DBS גבוהים, אולם הרתיעה מניתוח שמבוסס על קידוח הגולגולת וחדירה לתוך המוח עדיין גדולה. "בכתבה על מיקי איתן רואים שגם לו אמרו 'אל תעשה את זה, אתה תמות'. ממש ניסו להוריד אותו מזה", אומרת רים. "אם הוא לא היה בן אדם בעל אופי חזק, הוא לא היה עובר את הניתוח הזה. לכן הוא בחר לעשות הסברה לאנשים על הניתוח, ובשבוע שעבר אפילו דיבר בכנס DBS בנצרת. הוא מרגיש שהרוויח את החיים שלו בחזרה".

"בנינו את החברה כדי שתישאר בנצרת. כשאת מוכרת או מנפיקה את יכולה להכתיב שבשנתיים הראשונות הפעילות תישאר כאן, אבל זה הכל. איך נצליח להישאר כאן לאורך זמן? אנחנו עוד לא יודעים"

כסף ואידאלים

"הצעות למכירה? דווקא לא קיבלנו כאלה"

מחיר המערכת של אלפא אומגא הוא כ־100–200 אלף דולר, תלוי בקונפיגורציה. נוסף על כך, החברה גם מוכרת שירות — תמיכה במוצרים בחדר הניתוח עצמו, או בטלפון — שגם הוא מכניס כסף לקופתה. מכיוון שמדובר בחברה פרטית המספרים חסויים, אבל ההערכות בענף הן ששוויה כיום מאות מיליוני דולרים.

מה לגבי הצעות לרכישה? אני בטוחה שהיו לא מעט כאלה במשך השנים.

"תתפלאי, אבל לא היו", מפתיעה רים. "ב־15 השנים הראשונות של החברה היינו עסוקים כל הזמן באיך לא לסגור, לא לפשוט רגל. היינו כל כך בתוך זה, שלא האמנו בכלל שיש אנשים שמשקיעים בחברות. היום אנחנו במקום אחר: אנחנו דואגים שאלפא אומגא תישאר הרבה מעבר לחיים שלנו, שהיא תהיה מגדלור לשאר החברות מסביב".

2021 היתה שנה של טירוף גיוסים בהייטק. ובזמן שאתם בניתם חברה אמיתית, רווחית, עם מוצר שהופך אותה למובילה עולמית, חברות אינטרנט ללא מכירות כמעט הנפיקו לפי שווי של מיליארדים. זה לא משגע אתכם?

"לכל דבר יש מחיר, אבל מה שמניע אותנו הוא לא אקזיט אלא היכולת להשפיע על התעשייה, על הפריפריה, על ישראל ועל כל העולם. אנחנו לא מונעים על ידי כסף, אנחנו מתקדמים לפי אבני דרך: מה שמעניין אותנו הוא ליצור אימפקט".

בשביל זה צריך לבצר את נתח השוק ולהוסיף להתפתח. ולשם כך דרוש כסף.

"נראה שזה יידרש בהמשך, אנחנו חושבים על זה. זה מתבקש שנגיע לבורסה באיזשהו שלב. אבל גם אז, זה יהיה כדי לקבל השקעה לפיתוח ושיווק מהירים יותר וכדי לכבוש שווקים נוספים.

"תראי, בנינו חברה כדי שתישאר פה בנצרת, ותעשה את העבודה שלה היכן שהוקמה. כי ברגע שאת מוכרת או מנפיקה את לא יודעת איפה זה נגמר, והרבה חברות ישראליות שנקנו, בסופו של דבר הפסיקו את הפעילות פה. כבעלים, את יכולה להכתיב שבשנתיים הראשונות הפעילות תישאר כאן, אבל לא מעבר לזה".

אז איך בכל זאת תעשו את זה?

"אני עוד לא יודעת".

איך משלבים בין זוגיות בריאה לשותפות עסקית מלחיצה בחברה משפחתית שהולכת וגדלה?

"כשתכננו את הבניין החדש, דרישת התכנון הראשונה מהאדריכלית היתה מרחק מקסימלי בין המשרד של עימאד למשרד שלי", רים צוחקת. "יש בינינו גם הפרדת סמכויות — עימאד מוגדר נשיא החברה ואני מייסדת־שותפה — והכי משמעותי, למדנו איך להעביר מסרים: יש דברים שהכי טוב להעביר במייל, יש דברים שכדאי להעביר בטלפון, ויש דברים שעדיף לתקשר פנים אל פנים".

זה בלתי נמנע שתביאו את העבודה הביתה.

"לפעמים ארוחת הערב נהפכת לפגישת עבודה. כבר הבנו איך לדבר על עבודה בבית".

כשנבנה הבניין החדש, מספרת רים, דרישת התכנון הראשונה היתה להרחיק בין המשרדים של עימאד ושלה. "יש בינינו הפרדת סמכויות, והכי חשוב: למדנו איזה מסר להעביר במייל, ואיזה בארוחת ערב בבית"

עברית וערבית

"אנשים לומדים ערבית בשביל ביזנס? גם זה טוב"

אף שמדובר בשעת בוקר מוקדמת במשרדי אלפא אומגא בנוף גליל, מכונת הקפה הגדולה והמתוחכמת שבמטבח הראשי עומדת מיותמת. עד מהרה מתברר כי שיחות הברזייה מתקיימות כאן בכלל במטבחון של חלל הכניסה, שם מצטופפים כעשרה עובדים — נשים וגברים, יהודים וערבים — סביב גזייה שבה בושל זה עתה קפה טעים יותר משל כל מכונה. שולחנות הפינג־פונג והפוסבול שמעבר לקיר ימתינו לשלב מאוחר יותר ביום.

המטבחון הזה, על עובדיו השמחים, הוא במידה רבה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית שבני הזוג חולמים עליה. בעשור האחרון הם מקדישים את זמנם לפעילות ציבורית ענפה — עימאד משמש חבר הוועד המנהל של הטכניון, ולאחרונה אושר מינויו כחבר במועצה הלאומית לפיתוח ומחקר, ורים משמשת חברה בוועד המנהל של הקרן החדשה לישראל, במיזם קו־אימפקט לשילוב החברה הערבית בתעסוקה ובכלכלה, ובמיזם צופן לקידום העסקת עובדים ערבים בהייטק.

לפי נתוני צופן, מתוך 160 אלף מהנדסים בהייטק הישראלי, רק 9,000 הם ערבים — פחות מ־6%, כלומר אפילו לא שליש משיעור הערבים באוכלוסייה הכללית (18%). אבל יש גם מקום לתקווה: כ־6,600 סטודנטים ערבים לומדים כיום את מקצועות ההייטק באקדמיה, גידול של פי שלושה מ־2017. היונסים יעשו הרבה כדי לעזור להם למצוא משרה טובה, כולל סימולציות של ראיונות עבודה שבהם הם מעודדים את הסטודנטים לזנוח את נטייתם להצטנע ומבקשים שיבליטו את יתרונותיהם. ובכל זאת עומדים בפניהם כמה מכשולים אובייקטיביים. "המעמד של הערבית בארץ בעייתי משני כיוונים", אומרת רים כשאני מעלה את סוגיית מעמד השפה הערבית אחרי חוק הלאום, שהעניק לה "מעמד מיוחד", וביטל את מעמדה כשפה רשמית. "מצד אחד, אם אנחנו, החברה הערבית בישראל, לא נהיה גאים בשפה ובתרבות שלנו, יהיה לנו קשה להתחבר לתרבות הישראלית. כי אם אנחנו לא גאים בעצמנו ומכירים את ההיסטוריה שלנו, תהיה לנו בעיה להתקדם ונישאר תקועים במה היה ואיך אבותינו היו. תראי צעירים ערבים בתל אביב, הם לא מדברים ערבית. ואם את נכנסת לשדה התעופה עם האוטו ומקשיבה לרדיו בערבית, את מחלישה מיד בלי לחשוב. הדברים האלה מצטברים.

"מצד שני, במדינה מעורבת שיהודים וערבים חיים בה יחד כבר יותר מ־100 שנה, לא ייתכן שהיהודים לא יודעים לדבר ערבית. ולא רק זה, גם לא מתייחסים לשפה הערבית. אני רואה כל מיני פרסומים בעברית שתורגמו לערבית באמצעות גוגל טרנסלייט, ומדפיסים כמו שיוצא. אם תסתכלי בשלטי רחובות, למשל, תראי שבכל פעם כותבים שם של עיר או כפר בצורה אחרת. זו בושה למדינה שהיא לא יודעת לכתוב שלטים נכונים, וזו גם עדות לתחושת עליונות על החברה הערבית. חשוב שכולם יֵדעו לדבר, לכתוב ולקרוא ערבית. זה גם יקרב לבבות".

ואיך מקדמים את זה?

"בקנדה למשל, אם את רוצה לעבוד בתפקידים מסוימים בשירות הציבורי, את חייבת לדעת גם צרפתית וגם אנגלית. זו הדרישה. גם כל טופס רשמי בקנדה הוא בשתי השפות. אפשר לעשות דברים דומים פה, אבל ברגע שהממשלה לא מסתכלת על הדבר הזה, האדם הפשוט יגיד 'למה לי ללכת ללמוד ערבית'.

"הרי מתי התחילו היהודים בישראל ללמוד ערבית? אחרי שנחתמו הסכמי אברהם עם האמירויות, כי כולם חשבו שהם ילכו ויעשו כסף. אנשים לא מוכנים ללמוד ערבית בשביל לחיות בהרמוניה ובשלום, אבל הם כן מוכנים בשביל ביזנס. וגם זה טוב. עכשיו אל על פתחה קורס לדיילות בערבית. מה שהחברה הפלסטינית בישראל לא הצליחה לעשות במשך 100 שנה, עשו השייח'ים מהאמירויות בתוך פחות משנה. גם אחרי מה שקרה במאי (מבצע שומר החומות, ר"ד) ראינו הרבה יהודים שהלכו ללמוד ערבית, כי זה הבייסיק, זה התקשורת. ואז גם עבאס לא יסדר אתכם כשהוא יאמר משהו אחד בערבית ומשהו אחר בעברית".

בשבועות האחרונים, הפשיעה בחברה הערבית לא יורדת מהכותרות. רצח רודף רצח ואוזלת היד של המשטרה זועקת לשמים. איך אפשר לפתור את זה?

"גל הרציחות לא מפסיק לגבות מחיר כבד מהחברה הערבית, והנרצחים לא בהכרח כולם עבריינים, אלה גם אנשים עם עתיד מבטיח. אני רוצה להאמין שחשוב לממשלה לטפל בתופעה הזאת מהשורש, כי היא פוגעת במרקם החברתי־תרבותי ובפיתוח הכלכלי. מדובר בדמי חסות ובשוק שחור, דברים שהמשטרה יודעת ויכולה לטפל בהם. התופעה הזו גדולה על ארגוני שטח ופילנתרופיה. אי אפשר לצפות מאיתנו לפתור את הבעיה".