הילדים לא בסדר

רוני דורי

צילום: אוראל כהן

הילדים לא בסדר

//

רוני דורי

//

צילום: אוראל כהן

‭"‬אני‭ ‬מנסה‭ ‬לדמיין‭ ‬את‭ ‬העתיד‭ ‬שלי,‬‭‬ורק‭ ‬אסונות‭ ‬טבע‭ ‬עוברים‭ ‬לי‭ ‬בראש‭"‬

התקפי פאניקה, דיכאון, שיתוק ואפילו אובדנות: משבר האקלים יצר חרדה מסוג חדש שתוקפת בעיקר צעירים, שחוששים כי לא יישאר להם עולם לחיות בו, וחווים משבר אמון מול המבוגרים, שמדחיקים את ממדי האסון. איך מתמודדים עם חרדה שמבוססת דווקא על קריאה נכונה של המציאות?

גילי ברקוביץ' (15). "רק אקטיביזם מוציא אותי מהחרדה והדיכאון. אני מנתבת לתוכו את הכעסים שלי"

"

במשך יומיים לא הרגשתי טוב, לא היה לי מצב רוח לשום דבר, אבל המשכתי כרגיל. עד שהגיע רגע שבו פשוט ישבתי על השטיח בחדר שלי והבנתי שזה לא רגיל, וזה לא צריך להיות ככה". גילי ברקוביץ', תלמידת תיכון בת 15 מפרדס חנה כרכור, עברה התקף חרדה — דבר לא נדיר בקבוצת הגיל שלה, אלא שהמחולל שלו לא היה אירוע אישי, כי אם משבר האקלים הגלובלי.

"כשאני נתקפת במצבי רוח, אני יכולה לפעמים פשוט להתחיל לבכות ואז להבין שזה זה, שאין לי רצון לעשות שום דבר, לשבת בחדר ולא לעשות כלום", מספרת ברקוביץ'. "אני מנסה לדמיין את העתיד שלי ועובר לי בראש מין מונטאז' של כל מיני אסונות טבע שקורים. זה מכה בי בעוצמות מטורפות, ולא משחרר להרבה זמן. אני רוצה עתיד כמו שלמקבלי ההחלטות יש, וזה נוראי להבין שיכול להיות שלא יהיה לי".

ההורים שלך מודעים למצב?

"כן, והם מנסים להקל עליי כמה שהם יכולים, אבל אי אפשר באמת להקל את זה חוץ מלחכות שזה יעבור".

ברקוביץ' אינה לבד. לפי סקר עדכני שהקיף כעשרת אלפים צעירים בני 16–25 מעשר מדינות ברחבי העולם, ופורסם באחרונה ב"הגרדיאן", ארבעה מתוך עשרה חוששים להביא ילדים לעולם על רקע משבר האקלים, ו־45% מתוכם דיווחו על תחושות מצוקה או חרדה שמשפיעות על תפקודם היומיומי. וייתכן שהמילה "חרדה", שמוכרת כתגובה לאיום שעל פי רוב אינו בעל בסיס מציאותי, אינה ההגדרה הנכונה כאן. מבחינה זאת "דיכאון" או "פחד" הולמות יותר סכנה ממשית, שכבר גבתה חיים ותמשיך לעשות זאת ביתר שאת.

הקיץ האחרון הבהיר מעל לכל ספק: אנו נעים אל עבר קטסטרופה אקלימית שאנחנו מתקשים אפילו לדמיין. ההצפות בגרמניה, השריפות בסיביר וגלי החום החריגים בארצות הברית ובקנדה העניקו לאנושות טעימה, ומדענים צופים כי הרע מכל עוד לפנינו, ויגיע מהר משחשבנו. לפי מאמר שפורסם לפני כשבועיים במגזין "Science", ילדים שנולדו בשנת 2021 יתמודדו במהלך חייהם עם פי שבעה יותר גלי חום, פי שניים יותר שריפות ופי שלושה בצורות מדור הסבים והסבתות שלהם. ואסונות הטבע האלה עתידים גם להכות בעוצמה גדולה יותר מכפי שאנחנו מכירים כיום. "הילדים לא בסדר", צייץ אחד ממחברי המאמר, מדען האקלים הבלגי וים תיארי (Thiery).

תחת האיום הזה, תמימותם של רבים מבני הנוער התחלפה בייאוש, תסכול וחרדה קיומית. הם, ולא המבוגרים שמפקירים אותם לגורלם, אלה שיעבירו את חייהם הבוגרים בעולם מוכה בצורות, פליטים, אסונות טבע, רעב ומלחמות.

זאת הסיבה שכאשר הכתה בברקוביץ' החרדה האקלימית, היא העדיפה לשתף בה את בני גילה בפוסט. "הנשימה שלי נעתקת בבת אחת, מרגישה כאילו הריאות שלי מפסיקות לתפקד, הראש מסתחרר, הלב פועם במהירות ובכוח", כתבה ביולי באתר מחאת הנוער למען האקלים (הנציגות המקומית לתנועת המחאה שייסדה גרטה תונברג). "אני מרגישה שהאדמה מתחתי זזה, לא יציבה, נוטה להתפורר, ואז פתאום נשמטת מתחת לרגליי. כל מה שנאחזתי בו כדי לא ליפול אל התהום הקטלנית הזאת, שממנה אני יודעת שיש סיכוי שלא אוכל לטפס, פשוט מתנדף בן רגע, בין הלהבות החורכות בתוכי, מכלות כל מחשבה הגיונית".

"מוסף כלכליסט" שוחח עם עשרה צעירים ישראלים בני 12–27 שהעידו כי משבר האקלים מטריד אותם עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי שלהם. והמסר שלהם חד וחריף: הבעיה אינה החרדה שלהם, אלא השאננות של כל יתר העולם. "תפסיקו ללטף לנו את הראש ולהגיד לנו 'אוי מתוקים, אתם דואגים לעתיד שלכם? כל הכבוד'", אומרת הדס שלומי בת ה־16 מעפולה, "במקום זה, תתחילו להקשיב".

אלינור נדיר (26): "בחרדה 'רגילה' אמורים לשים דברים בפרופורציה ולהגיד לעצמך שהכל בסדר, אבל פה הכל לא יהיה בסדר. לפעמים אני לא מצליחה לתפקד במשך יומיים רצופים. אני קוראת כתבה, למשל, והיא מעוררת בי שיתוק גופני, ממש חוסר יכולת לזוז מרוב אימה"

מיכל דויטש (26) ובן זוגה מתנאל צ'כנובסקי ברכס לבן שבירושלים, שבו מתוכננת שכונת מגורים. "היו שבועות שלא הצלחתי לקום מהמיטה, כי מה הטעם?". צילום: עמית שאבי

"חיבוק לא יעזור לי"

"אני מצטערת שאני לא רהוטה כשאני מדברת על הנושא הזה", אומרת שלומי בקול נסער בפתח שיחתנו. "זה אולי נשמע לא רציונלי או סופר מוגזם, אבל וואלה, יכול להיות שעד שאגיע לגיל 35 אני בכלל לא אתקיים או שתל אביב תהיה מתחת למים, וזה קצת סרט רע. אני לא חושבת שמגיע לילדה בגילי, או לאף אחד בעצם, לחשוב מחשבות כאלה ואז שדו"ח ה־IPCC (הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים) יאשרר אותן".

הדו"ח הקודר שפרסם באוגוסט גוף המחקר המדעי המוביל בעולם בתחום האקלים קבע כי כבר בשני העשורים הקרובים צפויה הטמפרטורה העולמית לעלות ביותר מ־1.5 מעלות, ורק פעילות מהירה וקיצונית להפחתת פליטות גזי חממה בעשור הקרוב תוכל למנוע קטסטרופה: בין השאר, יותר ממיליארד אנשים צפויים לסבול מגלי חום תכופים ומסכני חיים; מאות מיליוני אנשים יתמודדו עם מחסור במים בגלל בצורות חמורות; ומספר זנים של בעלי חיים וצמחים ייכחדו.

פרסום הדו"ח עורר בשלומי תגובה עוצמתית במיוחד. "במשך שבועיים הייתי הרוסה, ברמה של לשבת ולבכות בדרך לפעילות, לפני שאני הולכת לישון, כשאני קמה בבוקר", היא אומרת. "לא הפסקתי לחשוב מחשבות כמו: יכול להיות שהחדר הזה לא יהיה פה בעוד 20 שנה? יכול להיות שאני אצטרך לברוח לאנשהו? איך אני אביא לפה ילדים אם לא יהיה פה עתיד בכלל? זה פשוט אכל אותי, ועדיין אוכל אותי".

דיברת על זה עם מישהו?

"כן, אבל אין כמעט מודעות לנושא הזה בארץ, אז כל מה שמישהו יכול לעשות זה להנהן ולהיות שם איתי, ואם ממש קשה לי אז לתת לי חיבוק. זה יכול לעזור לי אישית זמנית, אבל זה לא עוזר לבעיה שממנה אני מפחדת. לא מצאתי אף איש מקצוע שבאמת יכול לעזור לי עם זה. רק ממשלות יכולות".

אוריה ברמפוב, בת 14 מגני תקווה, לא שיתפה איש בתחושותיה עד היום, וגם היא מוצפת בתחושות של חוסר אונים: "כשאני מנסה לחשוב על העתיד, אני תמיד נתקעת במחסום. אני לא מצליחה לחשוב על עתיד שלא כולל השפעות חמורות מאוד של משבר האקלים, או עתיד זוהר כזה שבו באמת עברנו לאנרגיה מתחדשת עד ל־2050. זה תמיד מגיע למחסום כזה שיש עתיד, אבל כזה שהחיים בו מלאים בסבל כלל עולמי".

"מדענים צופים לנו אסונות בקנה מידה אפוקליפטי, שרואים רק בסרטים, ואנחנו בעצם לא יודעים מתי הם יגיעו, איפה יכו, באיזה קנה מידה ובאיזו עוצמה", מסבירה שירה נצר (20) מירושלים, פעילת התנועה האקטיביסטית "המרד בהכחדה", את המקור לחרדה העמוקה. "בשבוע של השריפה בהרי ירושלים היה ענן כתום כזה מעל השכונה שלנו", היא נזכרת. "באחד הלילות התעוררתי בארבע לפנות בוקר מקולות של תנים בחוץ ופתאום הרחתי נורא חזק את ריח השריפה. קמתי בפאניקה מטורפת, המחשבה המיידית הייתה שמשהו הגיע לשכונה. כמובן שזה לא היה רציונלי ובפועל זה לא קרה, אבל המודעות לכך שזה כל כך קרוב ואנחנו כל כך פגיעים מול זה, הכתה בי במלוא העוצמה. בדיוק סיימתי שירות לאומי, ואני בונה את העתיד שלי, אבל השאלה היא איזה עתיד בכלל יש לי?".

הדס שלומי (16), שנייה מימין, בהפגנה בירושלים. "לא מגיע לילדה בגילי לחשוב מחשבות קודרות, ואז שדו"ח ה־IPCC יאשרר אותן". צילום: אלון נמליך

חרדה שמבוססת על ריאליזם

"בשנים האחרונות אנחנו פוגשים יותר ויותר מטופלים צעירים שחרדים ממשבר האקלים, ולעיתים קרובות המשבר העולמי מהווה שער למגע עם חומרים אישיים", מעיד אסי שורק, פסיכולוג קליני ומייסד שותף של המרכז הפסיכולוגי "טבע ומהות". "הם מספרים על ירידה במצב הרוח, דאגת יתר, תחושת חוסר אונים ומחשבות חוזרות".

יש קו מחבר בין המטופלים הללו?

"אלה לרוב נערים ונערות שבאים ממשפחות מאוד מתפקדות, בריאות, שיש בהן ביטוי לחשיבה ביקורתית, חשיבה עצמאית וחינוך למוסריות ולערכיות. נורא אכפת להם ממה שיש מסביבם והם מתבוננים על הדברים באופן מפוכח, אבל אין להם כרגע את היכולת להכיל את המידע הקטסטרופלי שנוחת עליהם, כלומר אין מספיק משאבים להישען עליהם כדי להכיל את העתיד הבאמת לא ורוד. אני מסכים איתם — זו חרדה שיש בה הרבה ריאליות".

במה שונה חרדה אקלימית מחרדות אחרות?

"יש בה משהו פחות אינדיבידואלי, ששוזר בתוכו אכפתיות סביבתית — זו לא רק חרדה סביב מה יקרה לי ולמשפחתי, אלא גם זעם ודאגה על כך שהדגה בכל האוקיינוסים נמחקת, שהיערות נשרפים, שכולם עדיין משתמשים בכלים חד־פעמיים, כלומר יש פה פחד שקשור לישות הזאת של 'אנחנו'".

בחלק מהמקרים הפחד העמוק הזה אף מביא לניסיונות אובדניים. כך, לדוגמה, במקרה של מיכל דויטש בת ה־27, סטודנטית למשפטים ולמדעי הסביבה, שכונתה "גרטה תונברג הישראלית", לאחר שפצחה בחודש שעבר בשביתת רעב מול בית הנשיא במחאה על המצב. "הדיכאון שלי נבנה במשך כמה שנים ונבע מהתחושה שאין לי איך להתמודד מול הסבל הרב בעולם. וב־2018 זה הגיע לניסיון אובדני".

מה גרם לך לצאת מהבור?

"האמת היא שאני לא מרגישה מחוץ לבור. בשנה האחרונה היו שבועות שבהם לא הצלחתי לקום מהמיטה בכלל כי לא ראיתי טעם. בן הזוג שלי ואני התארסנו וחשבתי: מה הטעם באירוסים אם מפחיד להביא ילדים לעולם? האם יהיה להם עולם מלא בחיים, צחוק ולמידה או עולם הישרדותי? מה אני עושה לאור זה שיש כל כך הרבה סבל ואני מרגישה כל כך קטנה מולו?".

את החרדה האקלימית שלה תיעלה לכדי אקטיביזם והצטרפה למטה החירום: יוזמה של כמה ארגוני סביבה, ובהם גרינפיס והמרד בהכחדה, שהחליטו לצאת בקמפיין ממוקד להעלאת מודעות למשבר האקלים, שמטרתו בניית תוכנית חירום ממשלתית.

האקטיביזם שלך לא עוזר לכאב?

"האקטיביזם עוזר, אבל הדבר היחיד שיוציא מהבור זה לראות את כולם, כולל המדינות שמובילות את האסון, מבינות שחייבים שינוי עכשיו. זה הדבר היחיד שיגרום לי להרגיש שלמה עם להביא ילדים לעולם".

הפסיכולוג אסי שורק: "הדרך לסייע לצעירים עם חרדה אקלימית היא לתת אישור לדאגותיהם, לפרגן לאכפתיות שלהם ולאתר משאבים בחייהם שיכולים להעניק להם הנאה ומנוחה. הרעיון הוא לעזור להם להיות אקטיביסטים באופן שהוא כלכלי לנפש"

שירה נצר (20) בהרי ירושלים. "בזמן השריפה קמתי באמצע הלילה בפאניקה מטורפת. המודעות לכך שזה כל כך קרוב ואנחנו כל כך פגיעים מול זה, הכתה בי במלוא העוצמה". צילום: עמית שאבי

משבר אמון עם המבוגרים

אל תחושת הייאוש והחרדה של הצעירים מתלווה משבר אמון מול עולם המבוגרים, שאמור לדאוג לבניו ולבנותיו אך מתנהל בשאננות יחסית בטיפול במשבר האקלים. "מצד אחד את רואה בחדשות וקוראת בעיתונים על כמה המצב גרוע וקיצוני ושחייבים לפעול עכשיו, ומצד שני את הולכת לעבודה או ללימודים והכל אותו דבר", אומרת לי אלינור נדיר בת ה־26, דוקטורנטית לביולוגיה ימית באוניברסיטת תל אביב ופעילה בתנועות המרד בהכחדה ומאבק סוציאליסטי. "זה כמו להיות חייזר או דמות בסרט שהופיעה בעולם המציאותי, כלומר, משהו לא מסתדר. הציפייה היא שצרחות אימה האלה שיש לי בראש יתבטאו בעולם החיצוני, והן לא".

הבעיה אף מתעצמת לאור העובדה שמרבית המטפלים עדיין לא כל כך יודעים איך להתמודד עם התופעה, ופערי הדורות בינם לבין המטופלים שלהם רק מעצימים את תחושת חוסר ההבנה. "בחרדה 'רגילה' אמורים לשים דברים בפרופורציה ולהגיד לעצמך שהכל בסדר, אבל פה הכל לא יהיה בסדר", מסבירה נדיר. "לפעמים אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני לא מתפקדת יומיים רצופים. אני קוראת כתבה, נניח, ופתאום מתחיל התקף חרדה, שמתבטא בשיתוק גופני, ממש חוסר יכולת לזוז מרוב אימה, נשימה מהירה מדי ודפיקות לב".

כאן נכנס גם תפקידה המכריע של התקשורת בתיווך המשבר. על פי רנה לרצמן (Lertzman), ד"ר לפסיכולוגיה שחוקרת כבר 20 שנה את הקשר השפעת משבר האקלים על הנפש, האופן הדיכטומי שבו מטפלת התקשורת בנושא — תרחישי יום הדין מצד אחד ופתרונות קיצון מצד שני — טומן בחובו נזק נפשי אדיר שמעורר חרדה וייאוש. "במציאות", הסבירה ל־CNBC, "הדרך קדימה היא דרך האמצע", כלומר שילוב בין הכרה בחומרת המצב לבין הכרה ביכולת לשנותו.

אשמה נוספת במשבר האמון הבין־דורי — הסיבה שהצעירים לא חשים שהמבוגרים יבינו אותם — היא מערכת החינוך: למשבר האקלים כמעט שאין התייחסות בבתי הספר כיום. יתרה מזאת, תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה משלבת תכנים של חברת האנרגיה נובל אנרג'י המציגים באור חיובי את השימוש בנפט ובגז וכוללים טעויות גסות. בארץ פועלת תוכנית לימודים מאושרת משרד החינוך בשם "מכבדים את החיים — מבינים את משבר האקלים" מטעם פרויקט "פל"א" (פועלים למען האקלים), ששמה דגש על מצבם הרגשי של התלמידים ומעניקה להם כלים להתמודד איתו. אולם עד כה רק כ־800 תלמידי תיכון ומכינה למדו אותה.

וגם הפוליטיקאים כמובן תורמים לבלגן. "אחד התסכולים הגדולים שלי הוא שהזדהות עם משבר האקלים ואיכות הסביבה מקושרת עם שמאל לבן תל אביבי", אומר עידו רוטמן, בן 17 מכפר סבא. "אקלים לא צריך להיות קשור לפוליטיקה או להשתייכות דתית, והייתי רוצה לראות התגייסות מכלל החברה לנושא הזה וזה משהו שאני לא רואה, וזה מגביר את התסכול כי אנשים לא מבינים את חומרת המצב".

במצב כזה כל אסון טבע הוא הוכחה נוספת לצעירים שהם — ולא המבוגרים — היחידים שמבינים באמת מה קורה. "זה גורם לי להרגיש שהנה, אני צודק, הדברים קורים, זה לא חארטה. זה מתסכל ומדכא", אומר רוטמן. "כשיש הצפות וכשהטמפרטורה עולה באורגון, זה דווקא משמח אותי, כי זה עולה לסדר היום", מוסיף שחר וייל, בן 23 מתל אביב. "רגשות התסכול עולים אצלי כשעדיין באים לחפש נפט בערבה".

"החרדה הקיומית של בתנו מחייבת התמודדות יומיומית", אומר אחד ההורים. "אז אנו מנסים לפרוט אותה לנושאים, תתי־נושאים ודרכי פעולה, ולחזק את הקול הפנימי שלה שאומר שיש מה לעשות וגם אם זה נורא, בואי נתמקד במה שאנחנו כן יכולים להציל"

הפגנת מחאת הנוער למען האקלים מול משרד החוץ בירושלים, ביולי. "מתסכל אותי שהזדהות עם משבר האקלים מקושרת עם שמאל לבן תל אביבי", אומר רוטמן. צילום: אלון נמליך

מה עושים ההורים?

מה עושה הורה שילדיו נתקפים חרדה אקלימית? "במקרה שלנו מדובר באירוע מתגלגל לאורך שנים", אומר אביה של אחת הנערות. "מאז שהיתה קטנה התמודדנו עם כל מיני חרדות שלה, לאו דווקא בהקשר הסביבתי, כי יש לה יכולת פנומנלית לאתר מידע ולעבד אותו. בכיתה א', למשל, היא היתה קוראת מיוזמתה אנציקלופדיות. אז האתגר שלנו היה לתת לה ילדות יותר נורמלית, עם פחות מידע, יותר דגש על עולם רגשי, ולעזור לה לפתח כלים להתמודד עם המידע האינסופי שהיא נחשפת אליו".

איך אתם מקלים עליה?

"זה קשה, זו התמודדות יומיומית עם חרדה קיומית, אז אנחנו מנסים לפרוט את החרדה האינסופית הזאת לנושאים, לתתי־נושאים ולדרכי פעולה, זה קצת מפרק את המפלצת הטוטאלית הזאת. קצת אבל לא לגמרי, כי היא תמיד שם".

אתה יכול לתת דוגמה?

"אם אנחנו קוראים מאמר על משהו, היא תמיד תקרא אותו בראי של ההשלכות האקלימיות שיכולות להיות לו. אז אנחנו ננסה להסיט את תשומת הלב שלה ולגרום לה להביט בתמונה הכוללת — אילו חיים יכולים להיווצר לצד זה, ואיך היא יכולה להפוך את החיים שלה לחיים של משמעות, של מלחמה בדבר הזה. אנחנו מנסים לנסות לחזק את הקול הפנימי שלה שאומר שיש מה לעשות וגם אם זה נורא, בואי נתמקד במה שאנחנו כן יכולים להציל".

אתה מרגיש שהחרדה שלה מניעה אותך לפעולה?

"החרדה שלה משקפת לי ולאשתי את האמונות שלנו ואת החששות שאנחנו הרגשנו מהעולם שאליו הבאנו את ילדינו, כך שהילדה גורמת לנו לחשוב. אני שייך לדור שהתנער מקולקטיביות אידיאולוגית שהיתה בארץ לטובת אינדיבידואליזם. עכשיו אנחנו עוברים תהליך הפוך ששם סימן שאלה גדול על כל עניין המימוש העצמי ומאתגר את היכולת של החברה האנושית כולה לבנות איזושהי קולקטיביות".

כדי לסייע לצעירים שמתמודדים עם יגון אקלימי מציעה ד"ר לרצמן קודם כל להפסיק לדבר ב"אני", ולעבור לדבר ב"אנחנו". עלינו להבין כי "כל אחד מאיתנו הוא דמות חיונית בסיפור הזה, פרוטגוניסטים שפוגשים את משבר האקלים", היא אמרה ל־CNBC. "זה תהליך שבו אנחנו מזכירים לעצמנו ולאחרים שוב ושוב שכולנו בעצם נוטלים חלק בתמונה הגדולה יותר".

שורק מספר כי במרכזי הטיפול של "טבע ומהות" "אנו מנסים לסייע לצעירים קודם כל על ידי מתן לגיטימציה ואישור לדאגות ולפחדים, שנית מתן חיזוק ופרגון לאכפתיות ולרגישות שלהם ולבסוף איתור משאבים בחייהם שיכולים להזין אותם ולהעניק להם הנאה ומנוחה תוך הסבר על כך שקשה להיות רגישים כל כך ופעילים סביבתיים בלי למשאב את עצמנו, אחרת נישחק עד דק. הרעיון הוא בעצם איך להיות אקטיביסט באופן שהוא כלכלי לנפש".

נצר מסכימה עם הדברים, ושוללת בתוך כך את הנרטיב הדומיסטי (מלשון doom, אבדון או יום הדין) שחלחל לתרבות בשנים האחרונות בחסות הוגים משפיעים כמו פול קינגסנורת' (Kingsnorth) וג'ם בנדל (Bendell). "אני לא אוהבת את הקריאה שלהם, לפחות של חלקם, להתכנסות פנימית יותר, לחשוב איך אתה חי את חייך עכשיו שאתה יודע שאין תקווה למשבר", היא אומרת. "ההתכנסות הפנימית הזו היא ההפך ממה שאנחנו צריכים עכשיו. גם מבחינת המאבק וגם מבחינת חרדת אקלים. נגמרו הימים של הלבד, אנחנו צריכים אחד את השני יותר מאי פעם בהיסטוריה, גם ברמת המאבק וגם ברמת ההתמודדות הנפשית".

מאידך, מדגישה ד"ר לרצמן, אסור לנו גם להפוך ל"שוטרי תקווה", כאלה שכופים מחשבה חיובית על עצמם וסביבתם ורק מציעים שורה של פתרונות לבעיות. "הבינאריות של בעיה־פתרון אינה מתאימה להתמודדות עם משבר האקלים, שברור לנו כי לא ייפתר בעתיד הנראה לעין", היא מסבירה. ולכן גישה שממוקדת רק בפתרונות ולא נותנת מקום לרגשות כמו ייאוש ועצב "עלולה 'לכבות' אנשים ולהרחיק את מי שעדיין מעכלים את המצב".

שורק. "זו לא רק חרדה סביב מה יקרה לי ולמשפחתי, אלא פחד שקשור לישות שהיא 'אנחנו'". צילום עצמי

אוריה ברמפוב (14). "אני לא מצליחה לחשוב על העתיד בלי להיתקע במחסום". צילום עצמי

"התרופה היא אקטיביזם"

מרבית הצעירים שהתראיינו לכתבה מוצאים נחמה באקטיביזם, שמעניק להם תחושת ערך וסולידריות, ומשכך את החרדה המפעפעת בהם. זה ניכר אפילו בשיחות עימם — קולם משתנה כשהם עוברים לדבר על האקטיביזם שלהם, הופך מכבוי למלא תקווה, כאילו מדובר בבן אדם אחר לגמרי. "התרופה הכי טובה היא אקטיביזם", מאשרת ברקוביץ'. "הפעילות נותנת לי מוטיבציה ומוציאה אותי מהחרדה והדיכאון, ואני מנתבת את כל הכעסים שלי לתוכה".

"הרבה פעמים, גם אם התחלתי את הפעולה בדמעות, אני מסיימת אותה בחיוך", מעידה שלומי, שכמו ברקוביץ' וברמפוב פעילה במחאת הנוער למען האקלים, ומפגינה לצד כ־600 בני נוער מרחבי הארץ מדי יום שישי במקום ללכת לבית הספר. "לפעולות האלה יש הרבה כוח".

"אם היית שואלת אותי לפני שנתיים־שלוש בחיים לא הייתי חושבת שאני הולכת להשתתף בפעולות כאלה, שגובות מחיר אישי גדול ושחלקן מסוכנות", אומרת נצר. "לפני בערך חודש, הייתי מעורבת בפעולת מחאה על החוק שעומד לעבור בפרלמנט הברזילאי שיגביר את בירוא היערות. החוק הזה הולך לפנות המון שבטים ילידים מהאדמות האחרונות שעוד נשארו להם, והאדמות האלה יועברו לתאגידים שיגרמו לעוד שריפות ועוד בירוא. יער האמזונס הוא התקווה האחרונה שלנו במובנים מסוימים. אני וקבוצת פעילים יצרנו הפרעה בכניסה לשגרירות, זה מעמד לא נעים, שבו אנחנו שמים את עצמנו במצב פגיע ומסוכן לנו. נעצרנו ועוכבנו לחקירה בתחנת המשטרה במשך ארבע שעות.

"בתור מי שהיא ילדה טובה כזאת, מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב כזה, שכשלעצמו מעורר חרדה, אבל כשמסתכלים על המצב האקלימי ועל זה שלא נותרה לנו שום ברירה בעצם — זה הדלק הכי חזק שיש".