גל הורביץ

מייסדת אנסמבל תיאטרון הנוער של יפו, הפועל ביפו ד'

בת 31 מתל אביב, נשואה ואם לבת.
בוגרת תואר שני בתיאטרון מאוניברסיטת הסורבון בפריז. שיחקה במשך שש שנים ב"תיאטרון השמש" הצרפתי

שותפים ותורמים: עיריית תל אביב, המשלמה ליפו, קרן FSJU היהודית־צרפתית ותורמים פרטיים

ל"ו צעירים

הבמאית שעוזרת לנוער בסיכון לשרוד בעזרת התיאטרון

משחק החיים

"אוטופיה היא לא דבר בלתי אפשרי; היא דבר שעדיין לא נעשה".

על הציטוט הזה חתומה אריאן מנושקין, מהבמאיות החשובות בדורנו, מייסדת ומנהלת תיאטרון השמש הצרפתי. גל הורביץ, שחקנית לשעבר בתיאטרון של מנושקין, ודאי ינקה ממנה מעט מהאופטימיות ומהנחישות המשתקפות במילותיה; אחרת קשה להסביר את אותו "דבר שעדיין לא נעשה" שהקימה הורביץ בלב לבה של הדיסטופיה: אנסמבל הנוער של יפו ע"ש אתי הילסום, הפועל מאודיטוריום אניס שביפו ד', פחות מ־200 מטרים מאחד המוקדים לסחר בסמים בעיר, ולא רחוק משטח המוכר כשייך לארגון פשע נוסף שגם הוא עוסק בסחר בסמים. יריות ומקרי רצח הם דבר שבשגרה באיזור הזה.

האנסמבל, שפועל בצלמו של תיאטרון השמש (תיאטרון אוונגרדי המקדש ערכים של עבודת צוות וטשטוש הערכים המסורתיים בין הבמאי לשחקניו), הוא בית לנערים ונערות מדרום תל אביב ומיפו שזוכים להכשרה במקצועות התיאטרון — כתיבה, משחק ועיצוב תלבושות — ללא תמורה. צוות המורים מורכב מאנשי תיאטרון מהשורה הראשונה כדוגמת עלמה גניהר (כתיבה) ואריאל קריז'ופולסקי (משחק), ומדי פעם מגיעים גם שמות נוצצים כמו מאור זגורי להעביר סדנאות אמן. הפרויקט מיועד, כדבריה של הורביץ, ל"נוער שאין לו גישה להכשרה כזו. יש פה חבר'ה מרקעים שהם הארדקור: חלקם נטשו את הבית, חלקם גרו ברחוב, חלקם בעוני מחפיר, חלקם סובלים מהזנחה בבית, הומואים, טרנסג'נדרים, מהגרים — יש פה הכל, והם מפעילים את התיאטרון הזה יחד".

 

זהו חזונה של הורביץ, שמקץ שש שנות גלות בצרפת, שבמהלכן גם השלימה תואר שני בתיאטרון מהסורבון, פנתה לעיריית תל אביב עם הרבה תעוזה וכמה תורמים ייעודיים בכיס, והציעה שותפות במיזם שלה. ב־2014 העירייה העמידה לרשותה מבנה, תמיכה כספית, גישה לבתי ספר ולמשאבים עירוניים — והפרויקט יצא לדרך. במשך שבועיים וחצי היא פקדה בתי ספר, פנימיות, ומסגרות של "הזדמנות שנייה, שלישית, רביעית וחמישית", והזמינה תלמידים לאודישן. "נרשמו המון והגיעו 120 איש, מהם בנינו קבוצה של 20 רק כי לא היה תקציב ליותר מזה", היא מספרת. "זו היתה הקבוצה הראשונה, והיא ממשיכה איתנו עד היום, כשהם כבר בצבא. שם התחלנו להבין מה זה אומר לעבוד עם נוער שלחלקו יש בעיות רציניות, שלא את כולן נוכל לפתור בתיאטרון, אבל התיאטרון יכול לעזור לו.

"ברגע שאדם אוהב משהו — שחיה, שחמט, ציור, כל דבר — וזה נהפך לתשוקה שלו, הוא יעשה הרבה כדי לא לאבד את זה. לחבר'ה האלה אין הרבה עוגנים שהם יכולים להגיד עליהם 'לזה אני הולך בכיף, זה לא ינטוש אותי'. פה יש להם סוג של אבא ואמא שלא נותנים להם לחרוג, לאחר או להיעדר כי 'אני מסכן'. אנחנו לא גוף טיפולי, מבחינתי הבעיות שלהם נשארות בחוץ; לפה הם באים כדי לעשות תיאטרון. היה נער שידענו שיש לו בעיית סמים, יום אחד הוא הגיע עם עיניים אדומות, ופשוט אמרנו, 'לפה אתה לא נכנס מסטול'. בפעם השנייה שזה קרה שוב אמרנו לו ללכת, וזה היה לקראת הצגה שהוא מת להשתתף בה. אמרתי לו, 'אני מקווה שתחזור ואני אעשה הרבה בשביל זה, אבל לא ככה'. הנער הזה נורא רוצה להיות שחקן ובמאי, ואמרתי לו שאני מוכנה להעלות מחזה שלו, אז הוא ידע שיש לו הרבה מה להפסיד. מאז הוא לא הגיע יותר מסטול. שלושה חודשים לאחר מכן הוא נכנס לגמילה והיום הוא נקי לגמרי.

"היתה לנו נערה בת 16 שהפסיקה ללכת לבית ספר. ביררתי קצת וגיליתי שזה בגלל שההורים שלה בבית סוהר, והיא חייבת לעבוד כדי לפרנס את האחים שלה. הבטחתי לעזור לה בתנאי שתגיע לפה שלוש פעמים בשבוע. השגתי לה עבודות כניצבת, ועוד מורה השיג לה עבודה כפסלי רחוב, ואני רואה כמה היא מנסה לאחוז בזה. הדבר הזה הוא הכל בשבילה. זה גם המקום היחיד שבו היא לא צריכה לדבר על הבעיות שלה".

"אם יבוא עובד סוציאלי, הם יברחו מפה"

כיום פועלים באנסמבל 65 בני נוער בגילי 16–20, עוד 40 נמצאים ברשימת המתנה. לאנסמבל תקציב שנתי של חצי מיליון שקל כולל שווי ערך (מבנה, פטור מארנונה וכדומה), ובין התומכים בו עיריית תל אביב־יפו, המישלמה ליפו, FSJU ותורמים פרטיים.

"לנער עם בעיית סמים, שיום אחד הגיע עם עיניים אדומות, אמרנו 'לפה אתה לא נכנס מסטול'. הוא מוכשר ומת להעלות מחזה שלו, אז היה לו הרבה מה להפסיד. שלושה חודשים לאחר מכן הוא נכנס לגמילה, והיום הוא נקי לגמרי”באוקטובר האחרון העלו חברי האנסמבל הצגה שיצר עבורם פסקל רמבר, מחזאי, במאי וכוריאוגרף צרפתי בעל שם, שמונה בשנה שעברה למנהל האמנותי של "בוף דו נורד" בפריז, תיאטרון הבית של פיטר ברוק. בקיץ הקרוב הם יזכו לעבוד גם עם הכוריאוגרפית סשה וולץ, שהזמינה אותם אליה, לברלין, לצורך שיתוף פעולה אמנותי עם להקתה.

הורביץ (31) היא בתם של העיתונאית והסופרת ורדה הורביץ ושל בני, שעוסק בתחום הריהוט. הזיקה שלה לתיאטרון, לדבריה, נבעה ממצוקה חברתית. "הרגשתי לא מובנת — כמו רבים, אני לא מיוחדת בעניין הזה", היא מתנצלת. "עד גיל מאוחר לא היו לי חברים בבית הספר. הייתי נורא לבד. כשהייתי בת 14, ראיתי מודעה בעיתון לקורס תיאטרון לילדים ונוער של אורנה פורת. התחלתי והתאהבתי, ופתאום, לראשונה בחיי, היה לי מעגל חברתי. שם הבנתי שתיאטרון זה לא להופיע על במה, זה לא מה שעניין אותי, אף שהייתי שחקנית אחר כך. מה שעניין אותי זה הסאבטקסט, לנתח בני אדם. זה עזר לי להתמודד עם הנידוי החברתי והיה לי לכלי הישרדותי ששימש אותי לאורך השנים".

את הכלי הזה היא מבקשת להעביר הלאה בצורתו הנקייה, ללא יומרות טיפוליות. "הרבה פעמים אני מתאימה מחזה לנער כי אני יודעת שזה יעניין אותו, אבל אני בחיים לא אעשה פסיכודרמה", היא אומרת. "קידום נוער (מרכזי ייעוץ והעשרה לבני נוער של העירייה — ר"ד) מלווים אותנו, אבל אנחנו לא מקום טיפולי, אז הם יכולים להגיד הכל ולהיות בוטים, לקרוא חנוך לוין ולצחוק מפיפי קקי, זין, וזה מה שהם אוהבים. זה בתקנון וחשוב לי לשמור על זה, כי אם יגיע לפה עובד סוציאלי הם יברחו".

"צריכה שעה לשטוף את עצמי"

הורביץ מספרת ש"תמיד נמשכתי לקצוות. גדלתי בחולון, וזה הרבה יותר קיבוץ גלויות מתל אביב, ובתיאטרון השמש יצא לי לעבוד עם פליטים, אז הסיפורים האלה לא זרים לי. זה כבד לצוות וזה כבד לי, לכן יש לנו פגישות צוות ואנחנו מדברים על זה כל הזמן, אין ברירה. אחד הדברים הכי קשים בעבודה כאן הוא שיש ימים שאני חוזרת הביתה ולפעמים צריכה שעה לשטוף את עצמי. לדוגמה, כשאת מתחברת נורא לנער ועובדת איתו על מחזה, ושנה לאחר מכן מגלה שיש לו קרוב לעשרה תיקים במשטרה על אלימות קשה. אבל באופן פרדוקסלי, זה גורם לי להאמין יותר במה שאני עושה. ראיתי בחור מבריק, מוכשר, מקסים, שבא איתנו להצגות בגשר. כשאני מגלה על התיקים האלה כעבור שנה שבה הוא עדיין פה, ואני מבינה את הפער בין היומיום שלו לבין מה שאני רואה — אני חושבת שלפעמים עדיף לי לא לדעת, כי אני אתייחס אליו אחרת.

"מה שאני יכולה לתת להם זה אהבה לדבר, סקרנות לבני אדם, להיסטוריה, לחקור סאבטקסט. באחד השיעורים הראשונים שאני מעבירה אני נותנת דוגמה: סאבטקסט זה כשמישהי נפרדה מכם, ולמחרת אתם פוגשים אותה ואומרים, 'אני שונא אותך'. מה שאתם אומרים בעצם זה, 'אני אוהב אותך ואני רוצה שתחזרי'. לוקח זמן עד שהם קולטים את העניין; חלק אומרים, 'חברה שלי אמרה לא והיא בעצם התכוונה כן'. כעבור שבועיים אחד מהם ניגש אליי ואמר לי, 'אתמול אבא שלי שוב אמר שאני אפס ושלא ייצא ממני כלום, ומה שהבנתי זה שהוא בעצם אומר שהוא לא רוצה שאני אהיה כמוהו'. הוא פתאום התחבר לקושי שלו, וזה משהו מאוד מחזק. זו אמפתיה, ועל זה אנחנו עובדים פה.

"עכשיו אנחנו מעלים מחזה שנקרא 'קירות שקופים' בנושא משפחה, הם כתבו אותו ביוזמתם בשיתוף עלמה גניהר ורונן סדיס ביים, והרבה ממנו מבוסס על החיים שלהם. עצם העובדה שהם כותבים מחזה באורך מלא, עם סאבטקסט, עם הומור, זה נוגע ללב".

הורביץ גאה בכך שיצרה מרחב ללא גבולות של דת ומוצא. "הוזמנתי לדבר על הפרויקט באיפא"ק השנה, ואחת הבנות נשאלה שם איך זה להיות ערבייה בין רוב של יהודים. היא ענתה שלא היו לה חברים יהודים קודם. הוא שאל אותה איך זה השתנה, והיא אמרה, 'כי פה זה לא אישיו'. כמובן שעולים ענייני זהות, אבל כמעט ואין בעיות סביב זה".

את הסיפוק הגדול היא שואבת "כשמישהו מהם מתקבל לניסן נתיב, או משחק בסרט עם ליאור אשכנזי. היום אחת מככבת בסדרת טלוויזיה לנוער, אחת התקבלה לרימון, ועוד אחד עבר שלב ראשון ביורם לוינשטיין. זו הצלחה. אבל אני הכי אוהבת לראות אותם אחרי ארבע שנים חוזרים מהצבא ובאים לפה כשהם לא צריכים".

 

 

רוני דורי

צילום: תומי הרפז

 

info@calcalist.co.il

© כל הזכויות שמורות ל"כלכליסט"

www.calcalist.co.il

עורכת המגזין: אתי אפללו

סגן עורכת: ליעד ליבנה

עורך אחראי: אמיר זיו

מעצב אחראי: אבנר הברפלד

עיצוב הגירסה הדיגיטלית: נעם תמרי, קטיה וילסקר