מי קלון נגד סירחון

בכלכלה קוראים לזה הנורמלי החדש. בהתחלה זה מוזר ומעורר התנגדות. אחר כך, רצף אירועים בוערים אחרים מכהים את ההתנגדות. בסוף, מתרגלים. אלא שבמקרה הזה, ההרגל עשוי להיות קטלני ולהפוך את ישראל למדינה שהשלטון המרכזי שלה טובל בשחיתות.

השלטון מייצר אין סוף פיתויים לשחיתות, והתופעה אינה ייחודית למפלגה כזו או אחרת. השאלה היחידה שצריכה להעסיק היא האם המוסדות שאמורים להעניש את המושחתים פועלים בחופשיות ומצליחים לייצר משוואה לא כדאית בין הרווח משחיתות לתוצאות הפליליות שלה. התשובה היא לא, והיא עוברת דרך אין ספור מהלכים שנקט השלטון הנוכחי כדי להפוך את השחיתות לעניין שולי שאין לייחס לו חשיבות בבחירת המנהיגות. אם בעבר היא היתה מביישת פוליטיקאים, היום הם ממנפים אותה לרווח פוליטי וטוענים שרודפים אותם. הזוי.

מה שיותר הזוי הוא, שישראל מאפשרת לחברי כנסת ושרים שהורשעו וישבו במאסר לחזור ולכהן בשפיץ השלטוני. שר הפנים אריה דרעי הוא עבריין מורשע בשלוש עבירות שחיתות חמורות: שוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא נידון לשלוש שנים בכלא, מתוכן ריצה שנתיים בפועל. כל הטוב הזה לא מנע מדרעי לחזור לחיים הפוליטיים, וזה לא מנע ממנו לכהן כשר בכיר שחבר אפילו בקבינט הביטחוני, המזכה אותו בזכות המוסרית לשלוח חיילים לקרב. נגד דרעי מתגבש בימים אלה תיק נוסף, גם הוא מוצף בשחיתות שלטונית. גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהורשע וישב בכלא על עבירות שחיתות חמורות, מנסה לגשש את דרכו בחזרה לפוליטיקה כאילו היה זה מקרה שולי. הנורמלי החדש.

כדי להתמודד עם התופעה המגונה הזו, כמה חברי כנסת ניסו בשש השנים האחרונות להעביר ארבע פעמים את חוק הקלון, ובכל פעם ניגפו. בגרסה האחרונה, שהגיש חבר הכנסת מיקי לוי מיש עתיד, מבקש החוק לאסור על מי שנידון למאסר בפועל לכהן כשר או כח"כ במשך 14 שנים מיום שגמר לרצות את עונש המאסר. פשוט, הגיוני, ברור. כיום האיסור הזה עומד על 7 שנים. כפי שהמקרה של דרעי מוכיח, זה לא מספיק.

כל ההתנגדויות לחוק מסוג זה, הנשענות על פגיעה ברצון הבוחר, נועדו להכשיר את השרץ. להציל את המורשעים העתידיים ממדבר פוליטי. חוק קלון שימנע ממי שהורשע בפסק דין חלוט וישב בכלא לזהם את מוסדות השלטון הוא הפתרון שיכול לעשות סדר בסט הערכים הבסיסי שהשתבש. קצת מי קולון לסירחון המתפשט. ככה, פשוט.