ישראל נמצאת צעד אחד לפני תהום השחיתות

בישראל נדמה שלא נותר דבר מתחת לשטיח. רשימת הבכירים שהושלכו להליך הפלילי מרשימה: שני נשיאי מדינה (עזר ויצמן ומשה קצב), ארבעה ראשי ממשלה (אהוד ברק, אריאל שרון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט), שרים, חברי כנסת, רבנים ואינספור ראשי עיריות. הרשימה מתקצרת כשמגיעים לשלב הסופי, להרשעה. לעתים יש זיכויים, ולעתים החקירות אינן מבשילות לכתב אישום. בכל מקרה, שיח השחיתות מדרדר את הפוליטיקאים שלנו לשפל תדמיתי — בין בורים ושלומיאלים במקרה הטוב לבין מושחתים במקרה הגרוע. יצחק בן ישראל, אלוף ופרופסור, היה אדם מכובד עד שהפך ב־2007 לח"כ מטעם מפלגת קדימה. "ביום הראשון שהגעתי לכנסת", סיפר, "אני זוכר את המייל הראשון שקיבלתי, מילדה בת 17. 'ח"כ חדש מושחת שלום!'. עד היום הייתי אלוף ופרופסור, מרגע זה אני מושחת. חבר כנסת בישראל הוא מושחת אלא אם יוכח אחרת".

- - - - - - - -

לצריבת הדימוי המושחת על מצחם של הפוליטיקאים אחראית קואליציה רב־זרועית, שבה המשפט הוא התחנה האחרונה. את הרוח הגבית מספקים התקשורת, מבקר המדינה ועמותות איכות וטוהר שלטון. ממשלות ישראל לדורותיהן עשו ועושות כל שביכולתן כדי להיאבק בקואליציה הזו: בהשתלטות על מינוי היועץ המשפטי לממשלה, במינוי מבקר מדינה רופס, בהחדרת שופרות תעמולה לכלי התקשורת. שנות נתניהו האחרונות הן שיאו של מאמץ זה, שעולה למדרגה שמסכנת את המשטר והדמוקרטיה. נתניהו וחצרניו כאילו מטיחים באוכפי החוק: 'אתם טוענים שאנו מושחתים? אתם המושחתים האמיתיים, שפועלים נגד רצונו של העם!'. מעולם לא היה בישראל יועץ משפטי לממשלה כאביחי מנדלבליט, שקביעותיו נרמסו וזולזלו בידי שר המשפטים ושאר רשויות השלטון, בניצוח ממשלתו של נאשם בשלושה כתבי אישום.

- - - - - - - -

קיצור תולדות השחיתות בישראל מלמד על שלושה גלים גדולים. למרבה ההפתעה, אלה מסמנים מגמה מעורבת.

הגל הראשון החל לאחר מלחמת יום כיפור ב־1973. שילוב בין תנועות מחאה שצצו בתגובה לתחושת המיאוס מהסיאוב שדבק בשלטון מפא"י לבין אישיותו של היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, הוליד חקירות וכתבי אישום נגד שורה של בכירים. אשר ידלין, מיכאל צור, שמואל רכטמן, יהושע בן ציון, אהרן אבו־חצירא, אברהם עופר - ולבסוף גם ראש הממשלה יצחק רבין, בפרשת הדולרים. השמות חשובים, אבל חשובה יותר המורשת שצרב ברק בדנ"א התביעתי. השלטון איננו חסין יותר.

ואז הגיע הגל השני, בשנות ה־90. הפרקליטות הובילה שוב אנשי ציבור בהמוניהם לספסלי הנאשמים. הפעם, להבדיל מהסבנטיז, המגמה המרכזית היא זיכויים. ואלה חלק מהשמות: יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפאל איתן, יעקב גנות, שמחה דיניץ, מאיר שטרית, גיורא לב, רפי הוכמן. אפילו אולמרט זוכה אז. רוח הזיכויים נשבה מבית המשפט העליון, שנשיאו היה אהרן ברק. הסבר אפשרי אחד לכך הוא השקת המהפכה החוקתית ומהפכת זכויות האדם, שנגעה גם בזכויות חשודים ונאשמים: ריכוך דיני המעצר והחיפוש הגופני וריכוך היד הקפוצה שקימצה במתן משפטים חוזרים. אפילו עינויי השב"כ הוגבלו למקרים של "פצצה מתקתקת" בלבד.

ואיך נהנו הפוליטיקאים מהרוח החדשה הזו? בעבירות צווארון לבן, להבדיל מעבירות אלימות, קל יותר לאתגר את שאלת המודעות. האם איש הציבור חתם על מסמך בגלל שהתכוון לרמות או שרק טעה בגלל עייפות ועומס? הידיים ביצעו את העבירה, אך הראש לא התכוון. הזיכויים הרבים העדיפו את הראש שלא התכוון. ניצב בדימוס משה מזרחי תקף בחריפות מגמה זו: "חלק מהזיכויים הזויים לגמרי. בית המשפט הוריד את הרף הנורמטיבי. יו"ר הסוכנות שמחה דיניץ מגהץ כרטיס אשראי של הסוכנות לטובת קניות פרטיות ובית המשפט קובע שהוא לא שם לב! אתה שומע את הדברים האלה והאוזן שלך נובלת".

הגל השלישי הגיע בתקופת מזוז כיועץ משפטי לממשלה (2004‑2010). לאחר שדליי שופכין ניתכו עליו בגלל שסגר את תיק האי היווני נגד ראש הממשלה אריאל שרון, הפנים מזוז את הלקח ושינה דיסקט. "בתקופתי", אמר כשסיכם את כהונתו, "נפתחו יותר חקירות, הוגשו יותר כתבי אישום, הורשעו יותר אנשי ציבור מבכל תקופה אחרת במדינת ישראל. בתקופתי אף איש ציבור לא יצא זכאי". בין היתר הורשעו בתקופת מזוז הנשיא קצב, ראש הממשלה אולמרט, השרים אברהם הירשזון, שלמה בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי, סגנית השר נעמי בלומנטל ועוד.

- - - - - - - -

השחיתות האינטנסיבית, המושרשת, המובנית והעקבית מתקיימת בישראל במרחב המוניציפלי. שופט בכיר אמר לי פעם שכעורך דין, נמנע מלייצג לקוחות מול רשויות מקומיות, מהטעם שלא ניתן לקדם שם עניינים, במיוחד בנדל"ן, ללא שוחד. עשרות ראשי ערים נחקרו, הואשמו והורשעו. אפילו ההרשעות המהדהדות בירושלים - פרשת הולילנד שבה הורשעו לצד אולמרט גם ראש העירייה אלי לופוליאנסקי ומהנדס העיר אורי שטרית -  ורמת גן, שם הורשע ראש העירייה צבי בר, לא החלישו את הפיתוי. בינואר 2016 פורסם דו"ח של ועדה בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, שהמליצה על צעדים למאבק בשחיתות בשלטון המקומי, ובראשם הרחקת פוליטיקאים ואנשיהם מבורות השומן, כמו ועדות התכנון והבנייה.

- - - - - - - -

אם מלחמת יום כיפור היתה קו פרשת המים בהחמרת האכיפה הפלילית נגד פוליטיקאים, נדמה שהמחאה החברתית של 2011 החמירה את התגובה בתחום הכלכלי. התגובה היתה מעורבת: חקיקה, רגולציה ופלילית.

הדוגמאות רבות: הממשל התאגידי הוטה בהדרגה נגד בעלי השליטה (הגבלת שכר ועסקאות בעלי עניין); נחקק החוק למניעת הריכוזיות והגברת התחרותיות; בתי המשפט עודדו תביעות ייצוגיות ונגזרות נגד קונצרנים ונושאי משרה; ובתחום הפלילי — הוחמרו האכיפה ובעיקר הענישה בעבירות כלכליות. החרב הפלילית התהפכה גם על ראשו של בעל השליטה הגדול מכולם, נוחי דנקנר, שנשלח לשלוש שנות מאסר. רבים מהקולגות שלו התרסקו, פשטו רגל ואיבדו את האימפריות.

- - - - - - - -

המילה שחיתות אינה לקוחה מהלקסיקון הפלילי ואינה מתקיימת רק במרחב הפלילי. בעוצמה נמוכה יותר מתקיימת השחיתות המוסרית, שנוגעת להפרת קודים אתיים ופגיעה בטוהר המידות. במקביל, ישנה השחיתות ה"לגיטימית" - הפוליטית והכלכלית, שעשויה להיות כשרה ונטועה בכללי המשחק, אבל מאוסה וגרועה בעיני הציבור לא פחות מהשחיתות הפלילית. למשל, הסכם קואליציוני שמרעיף על החרדים תקציבי ענק, חקיקה הלכתית ושחרור משירות צבאי ולאומי בתמורה לתמיכתם המפלגתית־פוליטית והצבעתם בכנסת. נדמה שבעיני רוב הציבור זהו מהלך מושחת יותר, ולבטח יקר יותר, מהחליפות והסיגרים שקיבלו אולמרט ונתניהו.

והשאלה רלבנטית גם לקשרי ההון־שלטון, להשפעה של מונופולים וטייקונים על חקיקה, רגולציה ומיסוי. למשל, כאשר משאבי טבע כמו הגז או תוצרי ים המלח מופקדים ומופקים בידי חברות פרטיות, כשלא תמיד ברור אם רווחי העתק שלהן הושגו במהלכים מושחתים על חשבון המדינה ואזרחיה. בתיק 4000 תידון שאלה דומה, כשייבחנו המהלכים הרגולטוריים שנקט נתניהו לטובת בזק, לכאורה אל מול טובת הנאה שוחדית כסיקור חיובי.

- - - - - - - -

דווקא המקורות היהודיים מלמדים אותנו שאין מנהיגים מושלמים וצדיקים. בגמרא נאמר ש"אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופת שרצים תלויה מאחוריו". התנ"ך מלמד אותנו שאפילו גדולי האומה, משה רבנו ודוד המלך, נענשו לאחר שדבקו בהם פגמים וחטאים.

קהלת, הפילוסוף המקראי, טען "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא.' והוא אף המליץ: "אל תהי צדיק הרבה". המשפטן היהודי־אמריקאי פרופ' אלן דרשוביץ' כתב בעקבות קהלת, שאכן אין צדיקים בתנ"ך מלבד שלושה יוצאי דופן: בנימין, עמרם וישי. אלה שלושת האנשים היחידים מכל גיבורי התנ"ך שלא נמצא בהם כל דופי. אבל, זה בגלל שהם לא עשו הרבה.

סקירה קצרה זו נועדה לעורר שאלה בשיח השחיתות. את הגבול בין המושחת ה"לגיטימי" לבין המושחת הפלילי קובע היועץ המשפטי ובוחנים בתי המשפט. והשאלה היא אם אין לעתים הרחבת יתר של המטריה הפלילית. חלק מתיקי נתניהו מציפים שאלה זו, שמשליכה על "אמון הציבור" בכתבי האישום. לצד ה'ביביסטים' המושבעים, יש לא מעט אנשים הגונים, בהם גם משפטנים (ככל שיש השקה בין אוכלוסיות אלה), שמתקשים לזהות שחיתות פלילית חמורה בחלק מהתיקים.

- - - - - - - -

אחת התשובות לשאלה אם מדינת ישראל מושחתת היא: לא, כל עוד רשויות האכיפה והמשפט חזקות, עצמאיות ונהנות מאמון הציבור. תשובה זו מבססת את התובנה המסכמת: מאמצי נתניהו לחלץ עצמו מכתבי האישום מסוכנים לאין ערוך מהשחיתות שגלומה בהם. הצלחתו בקמפיין לחיסול מערכת המשפט תהפוך את ישראל למושחתת באמת.

נתניהו הוא הנאשם הראשון בתולדות מדינת ישראל שניסח כתב אישום חריף נגד המאשימה — מדינת ישראל. הוא מפעיל את ממשלת המעבר שבראשותו כדי לרסק את מעמדה וסמכותה של מערכת המשפט. האמצעים כולם כשרים בעיניו: האשמת המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי ב'הפיכה שלטונית'; מינוי שר משפטים שכל תכליתו היא לרסק את מעמד היועץ; תכנון וגיבוש חקיקה פרסונלית שתחלץ אותו. ובצד הפוליטי — הכשרה וצירוף הגזענים הכהניסטים למחנהו, להבטחת המשך שלטונו.

צעדים אלה מתלכדים לסכנה מוחשית ברורה: עקירת צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל לטובת שלטון קיסרי שנתמך בפשיזם הלכתי והעצמת החרדים. בשיח המקובל, שחיתות מהווה איום אסטרטגי על המדינה, על כל מדינה. נתניהו, בגיבוי תהליכים משטריים שמתחוללים ברחבי העולם, הפך את חילוצו מתיקי השחיתות שגובשו נגדו, לאיום אסטרטגי גדול בהרבה על החברה והדמוקרטיה בישראל.