לאכול מרקחת דובדבנים על הצוק, ולקפוץ לים

אוכל עולמי: ראמן בטוקיו, דג בתאילנד, בישול עונתי באיטליה וגריל בלסבוס

תמנונים (מימין) ודגי טונה בשוק צוקיג'י בטוקיו. טעם מושלם ומחיר מצחיק

בטוקיו כדאי לסור לשוק הדגים הגדול צוקיג'י, שיש בו גם שוק צומח, של ירקות ועשבים ושורשים שלא ראיתי מימיי, וחנויות כלים נהדרות שמוכרות כלים יפניים איכותיים לעבודה במטבח. הכל ארוז באופן מהפנט, הכל מדויק ומוקפד. בתום הסיור בשוק המליצו לנו היפנים על ג'יגֶה, מסעדה קטנטנה באחד הרחובות שסביב לשוק, ובה אכלנו בנטו בוקס עם לחי טונה בגריל נפלאה באלף ין לאדם (כ־35 שקל) — סוג של חינם ממש.
עוד בטוקיו, הראמן הכי טוב שאכלתי מעודי (ואכלתי הרבה) היה בגולדן גאי, אזור של ברים קטנטנים שקסמו בחוויה אותנטית יפנית, במגע עם אנשים בלילה של שתייה. קורה שם משהו שקשה לשחזר אפילו במקומות אחרים ביפן, וזה מתחיל לא לפני חצות. "ראמן נאגי" שוכן בקומה הראשונה של בניין קטן: שמונה מקומות, שני סוגי ראמן ושני סוגי איטריות שמכינים במקום. שווה לעצור גם אם לא רעבים.
בעיר העתיקה טאקאיאמה שבאלפים היפניים יש שלושה רחובות מקבילים, מנוקדים בתים בני 2,000 שנה ודוכני סושי קטנטנים. סימן ההיכר הוא התור שמשתרך מהם: אין מקומות ישיבה. בכל אחד מהם יש רק שלושה או ארבעה סוגי סושי, ואלו מוגשים על צלחות עשויות אורז, מעין פריכית: רק שני ניגירי ודג. זו החוויה הכי טהורה, מבחינת היפנים. לא מדברים שם אנגלית, וכשהגיע תורי פשוט הצבעתי על מה שנראה כמו טונה, אבל בביס הראשון הבנתי שזה בשר נא. אני לא יכולה לתאר את החוויה. כל כך רך ונימוח, שלרגע חלפה בי המחשבה "מה אכלתי עד היום". זה היה פשוט יוצא מגדר הרגיל.
בקיוטו, בדרך למקדש פושימי אינארי, יש דוכני רחוב של אוכל מתוק שלא הפסקנו לזלול. לפעמים לא ידענו מה אנחנו אוכלים, לפעמים זה אפילו לא היה טעים, אבל זו היתה חוויה. כל ביס שונה בטעם, במרקם ובאסתטיקה.
במונטה גרוסו שבאזור פוליה באיטליה חוויתי את אחת החוויות הקולינריות החזקות ביותר בשנים האחרונות. האזור כולו לא מתויר ואותנטי וגם המטבח שלו נשאר סגור, כמעט ללא השפעות חיצוניות; הכל תלוי־עונה ותלוי־אדמה — וכך גם במסעדה של השף פייטרו זיטו, "אנטיצ'י סאפורי". זיטו, שף ביישן שאינו דובר אנגלית, קיבל אותנו בשמחה במטבח ולקח אותנו לסיור בגינת הירקות הענקית המרהיבה שלו. הרגשתי שהלב מתרחב והעיניים דומעות. זו מסעדה עונתית: אוכלים את מה שיש, את מה שגדל. יש בה משהו חווייתי מאוד, מלבד האוכל הטעים; הרי חוויות קולינריות אפשר למצוא הרבה. האיש, הדרך, האידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי בכל דבר — הכל אותנטי. זיטו, איש של המקום, חם ולבבי, הזכיר לי את חיים כהן ועזרא קדם בימים הראשונים.
באי קו־טאו בתאילנד אכלנו פעם ב"פמילי האוס", מסעדה בסלון ביתה של משפחה מקומית. שום מסעדת מישלן לא היתה מתביישת באוכל שהוגש לנו: דג רד סנפר מאודה בסלסילת במבוק, שלחריציה תחבו ג'ינג'ר וצ'ילי וקפיר ליים ולמון גראס, ובצדם רוטב עדין ומדהים. עוד מנה שאני חולמת עליה מאז: קנה סוכר חתוך, שנעטף בקבב אורז דביק ושרימפסים קצוצים, מצופה בפירורי לחם ומטוגן בשמן עמוק. ביס מלוח, ואז הפתעה של קנה סוכר מתוק.
לסבוס, אי יווני אותנטי ופראי, הוא יעד קבוע שלי מדי קיץ. על צוק לחופו של הכפר מלינטה ישנה רק מסעדה אחת, ששמה כשם הכפר, והיא מגישה בימי ראשון רוטיסרי של גריל פחמים ובו מטעמים: בקומה הראשונה רגלי חזיר, בקומה השנייה רגלי טלה ובשלישית עופות. תגיעו ב־11:30, כי ב־12:00, אחרי התפילה, כל הכפר נוהר למסעדה, וב־13:00 כבר אין כלום. לקינוח אוכלים יוגורט סמיך עם מרקחת דובדבנים בלבנדר. ארוחה כיפית עם הידיים, שאחריה קופצים מהצוק למים העמוקים.
‍
Jige • 2-14-3 Tsukiji, Chuo 104-0045, Tokyo • jige.jp
Ramen Nagi • G2 street, 2F Kabukicho, Shinjuku-ku, Tokyo • n-nagi.com
Antichi Sapori • Piazza Sant'Isidoro, 10, Montegrosso • pietrozito.it