נתניהו חייב ללכת
בנוסף לאחריותו הכבדה לאסון שהתרחש ב־7 באוקטובר, כל המחדלים
והכישלונות של בנימין נתניהו וממשלתו מאז פרוץ המלחמה מובילים
למסקנה חדה: ישראל חייבת הנהגה אחרת. עכשיו
/// כתבי כלכליסט | 19.11.23
נתניהו חייב ללכת
נתניהו חייב ללכת
בנוסף לאחריותו הכבדה לאסון שהתרחש ב־7 באוקטובר, כל המחדלים והכישלונות של בנימין נתניהו וממשלתו מאז פרוץ המלחמה מובילים למסקנה חדה: ישראל חייבת הנהגה אחרת. עכשיו
/// כתבי כלכליסט | 19.11.23
להתנהלות המבישה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כלפי המפונים ומשפחות החטופים והחללים אין הצדקה ומחילה, אבל יש לה לא מעט הסברים. חלקם מתגלמים באישיותו, חלקם נגזרים מהפוליטיקה שלו. נתניהו לא בנוי להתנצל. אין באישיותו גרם אחד של הכלה ואמפתיה למצוקת הזולת. היכולת להזדהות עם כאב וסבל לא קיימת במנעד המחוות שלו. האינטליגנציה הרגשית שלו שואפת לאפס. כשהוא נזקק להפגין הזדהות אנושית הוא נראה אפור, מגושם, לא אמין, לא שייך. החיבוקים מאולצים, המילים מזויפות.
נתניהו מאז הבחירות וההפיכה המשטרית בחר להתייצב כראש ממשלה של צד אחד בלבד, הצד שסוגד לו. חלקו בגלל סנטימנטים קמאיים של "אבא" ו"מלך", וחלקו בגלל אינטרסים תעסוקתיים ואחרים שכרוכים בשלטון. וכמובן אלה שחבים לו את פרנסתם בתקשורת. לעומת זאת, בעיני החלק האחר של החברה הישראלית נתניהו הוא האשמדאי שמחריב את החברה והמדינה וקורע אותן לגזרים כדי לקדם את ענייניו הפרסונליים. הנאשם בפלילים שדן את המדינה להפיכה משטרית. השסע והפלגנות האלה משרתים אותו היטב ולכן הוא מטפח אותם. שקט הוא רפש בשבילו.
לאחר טבח השבת השחורה מתברר שחלק גדול ממשפחות החללים והחטופים נמנים עם החלק הביקורתי כלפיו בחברה הישראלית. לכן הוא מעוניין במינימום מגע עמם. לא מתאים לו לחטוף את תלונותיהם, ויותר מזה לא מתאים לו שהוא יצולם כשהם זועקים לידו. הוא ממילא לא ראש ממשלתם. מידת הפרנויה היא כה רבה עד שהוא מוודא שטח סטרילי מביקורת בכל מפגש. לקראת פגישה עם משפחות החטופים דאגו אנשיו לזמן את צביקה מור, שבנו נחטף. מור נמנה עם המיעוט שמוכן להקריב את בנו לטובת הכלל. הוא לא יכביד על נתניהו בדרישה "לעשות את הכל" לשחרור החטופים.
וזו המדיניות של מפגשי נתניהו – להגיע רק לקהל אוהד. זו הסיבה שבפגישות עם חיילים, המילואימניקים נשארים בחוץ, כי למילואימניקים יש שאלות קשות ועצב בעיניים, ולסדירים הצעירים יש בעיקר ברק בעיניים ואיסור למתוח ביקורת. זו הסיבה שהוא יתראיין רק לתקשורת זרה או לערוץ 14. בעקיפין זו גם הסיבה שניקתה את סביבתו המקצועית מכוח עזר מעולה ואת ממשלתו משרים ראויים. שתיהן - סביבתו וממשלתו - מאוכלסות בעיקר בחדלי אישים.
הצירוף הזה של מרכיבי אישיות ופוליטיקה מוביל למסקנה שנתניהו אינו עשוי מחומרים אמיתיים של מנהיג. אולי מנהיג מפלגה או כת, אבל לא מנהיג מדינה. ולכן, הוא לא מנהל את המדינה, אלא בעיקר את הגנתו והישרדותו ליום שאחרי. הוא מטנף על הצבא, המחאה, ה"סרבנים" שמזוהים אצלו עם המשפחות הפגועות. הוא לא רוצה לראות אותן כי הן המראה שממנה ניבט כישלונו הגדול. ולכן, הוא יברח מהמראה הזו, ואם צריך – הוא גם ישבור אותה.
/// משה גורלי
אם עד 7 באוקטובר בנימין נתניהו היה בגדר נוכח־נפקד בזירה הכלכלית, אחרי המחדל שגרם לאסון הכבד מאז קום המדינה ושעליו הוא חתום, אפשר לוותר על ה"נוכח". נתניהו הפקיר את הכלכלה לחלוטין. לנגד עיניו עומדים כרגע רק האינטרסים האישיים שלו, וכל מאמציו מכוונים להציל את מה שנשאר מהילת "מר ביטחון". "מר כלכלה" פרש מזמן. פעם משרד ראש הממשלה היה יחידת מטה משומנת שתכללה, ובמקרים מסוימים אף גיבשה, מדיניות כלכלית־חברתית רוחבית. אלא שנתניהו דאג לאייש את המשרד במלחכי פנכה חסרי כישורים שהולמים את התפקיד, כמו יוסי שלי וצחי ברוורמן. אין להם לא יכולת ולא זמן להתעסק בכספי פיצויים או בתקצוב שיקום העוטף, כאשר הצורך האמיתי של הבוס הוא להתכונן לוועדת החקירה הממלכתית שתקום ולאסוף חומרים נגד ראשי מערכת הביטחון. ואותו בוס, שהיה מי שהביא לארץ את תורת הניהול המאקרו־כלכלי המתקדם בעת כהונתו כשר אוצר ב־2003, את הרפורמות המבניות העמוקות ואת הכללים הפיסקאליים המורכבים - הפך לפופוליסט כלכלי בנוסח ארדואן הטורקי.
התנהלותו בעשרת החודשים שבהם ניסתה ממשלתו לבצע הפיכה משטרית לא משאירה ספק: הכלכלה הפכה לכלי לשימור שלטונו. הוא איבד שליטה, מרצונו, מול הגחמות של כל שותפיו לקואליציה, שהבינו שניתן להוציא ממנו כספים כמעט ללא הגבלה. באותו פרק זמן הוא איבד גם את אמון השווקים, אחרי שהתברר כי הונה את חברות הדירוג לאחר שהבטיח כי ההפיכה המשטרית לא תקודם, והמשיך לקדם אותה בפועל. אפילו הודעה פשוטה על הארכת כהונתו של נגיד בנק ישראל, שהיתה משדרת יציבות לשווקים, נתניהו לא טורח להוציא.
אסון 7 באוקטובר ופריצת המלחמה האיצו פי כמה את הידרדרות הכלכלה. המספרים מדברים בעד עצמם: צפי לצמיחה שלילית לנפש הן ב־2023 והן ב־2024 תוך סיכון ממשי למיתון בשנה הבאה; זינוק חד בגירעון הממשלתי ל־7%-5% ב־2024; זינוק של החוב הממשלתי מ־60% מהתמ"ג בלבד לרמה של 67%-65%; צניחה חדה באמון הצרכנים והעסקים במשק לרמות דומות לאלו שנרשמו בקורונה; ופגיעה בסקטור הקמעונאות, המלונאות והבניין שעלולה להיות קשה יותר מזו שנרשמה בקורונה.
בנסיבות האלה, כאשר ראש הממשלה עסוק בעיקר בהישרדות פוליטית, עדיף לכלכלת ישראל שיתרחק מהזירה הכלכלית. הבעיה היא שמי שנתניהו הציב על ההגה במקומו הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. גם כאן, החשבון שלו היה אינטרס אישי, לא חלילה דאגה לכלכלה. נתניהו ידע עוד לפני המלחמה שהמשק אינו במצב טוב והתנאים שהביאו אותו לשגשוג נעלמו: האינפלציה חזרה; הריבית עלתה וסיימה את עידן הכסף חינם; שרביט הקסמים המכונה "הורדת מסים" כבר לא איתנו; ההייטק בדעיכה עולמית, שכאן תודלקה עוד על ידי ההפיכה המשטרית. תור הזהב שממנו נהנה רוב שנות שלטונו, כשהיה יכול להשיג צמיחה, מסים ותעסוקה באמצעות הרחבה פיסקאלית – הגדלת גירעון והורדת מסים – ומוניטרית (ריבית אפסית), נגמר. לנתניהו היה נוח שסמוטריץ' יספוג את האש.
הבעיה הגדולה היא ששר האוצר סמוטריץ' - אבי תורת הכלכלה "בעזרת השם" - הוא פוליטיקאי משיחי קיצוני שזכה, הודות לחולשת נתניהו, לעוצמה גדולה פי כמה וכמה משיעור האוכלוסייה שאותה הוא מייצג. הוא לא מבין, ולא באמת מתעניין, בדבר הזה שנקרא כלכלה. במקום זה הוא עסוק, יחד עם משה גפני, בניסיון לשמר בכל דרך את הקואלציה - והמשמעות המיידית היא מניעת העברתם של מיליארדי שקלים מהכספים הקואליציוניים לטובת השיקום. נתניהו לא עשה דבר כדי לסיים את הסאגה המבישה של הכספים הקואליציוניים גם עמוק לתוך המלחמה. סמוטריץ' הפך למעין שכפול דהוי של נתניהו, רק בלי הידע, הניסיון, הכריזמה והאנגלית. וכאשר שר האוצר פועל באופן כה ציני מזלזל ומתעמר בפקידות ובדרג המקצועי מצד אחד, ומקיף עצמו באנשים פוליטיים נטולי כישורים כלכליים כדי ליצור אוטופיות מנותקות מהמציאות, זו העת להיפרד.
/// אדריאן פילוט
בוועדת הכספים ביום רביעי התברר שממשלת נתניהו טרם העבירה ולו שקל למינהלת תקומה שתוביל את שיקום יישובי עוטף עזה. אז מה אם ב־19 באוקטובר החליטה הממשלה להעביר מיליארד שקל עד 9 בנובמבר. אז החליטה. זה המשך ישיר להוראה האיומה שהגיעה מנציבות שירות המדינה אחרי האסון, שביקשה מעובדי המשרדים להישאר בבית. בנימין נתניהו לא חלק עליה, כי נראה לו סביר שבעת של שבר כה איום, כשאזרחים שניצלו מהתופת וברחו מהבית בתחתונים והם נעים מלוויה ללוויה, יפגשו את פקידי הממשלה ושריה רק בזום, אם בכלל. נתניהו לא הורה למנכ"ל משרדו יוסי שלי לרדת מיד לשטח ולבחון את המצב והצרכים, לטפל במהירות וגם לספוג צעקות ודמעות ולחבק כשצריך. במקום חמלה, נדיבות וחרטה, מפוני העוטף פגשו בעיקר התעלמות, בירוקרטיה קרה ומשרדי ממשלה לא מתפקדים - ראש וראשון בהם משרד ראש הממשלה עצמו, שהעומד בראשו אפילו לא קרוב לגובה התפקיד הנדרש ממנו.
אבל לפני שיקום התשתיות, הבתים, הגוף והנפש, ממשלת ישראל צריכה להוביל לשיקום האמון של תושבי העוטף במדינה, ואז לשיקום האמון של יתר האזרחים בה. לפני כבישים, בתים, ביוב ומים, מדינה היא קודם כל רעיון, ישות שתכליתה הבסיסית ביותר היא הגנה על אזרחיה - והתכלית הזו התנפצה לרסיסים ב־7 באוקטובר. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים אם אזרחיה אינם מאמינים שהממשלה עושה הכל כדי לקיים את מחויבותה כלפיהם. אם הם מגלים שלעומד בראשה לא אכפת מהם - הרי אחרת נתניהו היה מרים טלפון למי שצריך ודואג שהכסף למינהלת השיקום יועבר על המקום - אז לא יהיה להם עוד אמון במדינה. ובלי אמון, העסק יתפרק. רק ראש הממשלה עדיין לא מבין את זה. או חמור יותר, הוא מבין היטב אבל לא אכפת לו. בוודאי פחות אכפת לו משימור שלטונו, הידוק הקואליציה ומציאת נתיב בריחה מאחריות. כך או כך, שישה שבועות מאז המחדל האיום, נתניהו לא הזיז אצבע כדי לשקם את האמון במדינה. זה בלתי נסלח.
/// אמיתי גזית
בנימין נתניהו הוא הפרזנטור הראשי של ישראל. שנים מסבירים לנו כאן בלוואנט כמה אנחנו לא יודעים להעריך את האנגלית הרהוטה ונטולת המבטא של ראש ממשלת ישראל וכמה היא עושה טוב למדינה מחוץ לגבולותיה. יכולות ההסברה של נתניהו מתחרות כנראה רק בכישוריו כ"מר ביטחון", והכישלון בשני התחומים הוכח בשבת השחורה. בדיוק כשם שבשעות הראשונות של ה־7.10 מי שנלחם במחבלים היו בעיקר אזרחים, כך קרה גם במישור ההסברתי. ללא אלה (טרוולס) קינן ויוסף חדאד, מצבה של ישראל בדעת הקהל העולמית היה עוד יותר גרוע ממה שהוא עכשיו.
ההסברה הישראלית היא קורבן נוסף של הכישרון האמיתי של נתניהו וגם של האסטרטגיה הקבועה שלו והיחידה שמיושמת לאורך שנות שלטונו: הפרד ומשול. בדיוק כשם שהחליש את הרשות הפלסטינית בכוונת תחילה, החליש נתניהו לאורך שנים ובאופן שיטתי את משרד החוץ. מאחד התיקים הנחשקים בעבר, לפני עידן נתניהו, נהפך תיק החוץ לכמעט ריק מתוכן. בממשלה האחרונה הדברים הגיעו לקצה עם מינויו של רון דרמר לשר החוץ בפועל, כאשר שרי החוץ הרשמיים אלי כהן וישראל כץ אמורים לעשות את התפקיד ברוטציה. פיצול ההסברה למשרד נטול המדפסת של גלית דיסטל אטבריאן, היה כבר בגדר תסריט שנכתב מראש עבור "ארץ נהדרת".
משרד החוץ הוחלש על ידי נתניהו, שרצה לרכז את ענייני החוץ בין שתי אוזניו, בשיטתיות. התקציבים קוצצו, נציגויות נסגרו והדרג המקצועי הוותיק עזב. בדומה לתהליך שנעשה גם במשטרה למשל, התדמית נפגמה והיה קשה יותר למשוך כוח אדם איכותי למשרד. אפילו דו"חות מבקר המדינה התריעו על כרסום מתמשך בתקציב משרד החוץ בשיעורים דו־ספרתיים, בעוד שתקציב המדינה כולו דווקא גדל. לאורך השנים, במטרה לשמר את הקואליציה ולחלק תפקידים, פוצלו ממשרד החוץ עוד ועוד תחומי אחריות עם הקמת משרדים קטנים וחדשים כמו משרד הדיגיטל או המשרד לעניינים אסטרטגיים. לפי דו"ח מבקר המדינה מ־2019, לא פחות מ־35 גופים עסקו במקביל למשרד החוץ במשימותיו, כשאין אף גורם מתכלל. רק ב־2020, עם הקמת ממשלת האחדות עם בני גנץ בתקופת הקורונה, נכנס למשרד שר במשרה מלאה - גבי אשכנזי. אבל גם אז עשה נתניהו הכל כדי לעקוף את אשכנזי, כשהשיא היה בחתימת הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות שמשרד החוץ למד עליהם רק בדיעבד.
משרד החוץ הגיע ל־7.10 חבול, מוכה ומפורק, וזאת עוד לאחר תקופת שיקום קצרה שניסה להוביל בו יאיר לפיד, כשר החוץ בממשלתו של נפתלי בנט. את רוב תפקידי ההסברה הבינלאומית של ישראל ממלאים היום אושיות רשת עצמאיים ודובר צה"ל דניאל הגרי, שנכנסו לוואקום שנוצר. למשבר הנוכחי משרד החוץ הגיע ללא קונסול כללי בניו יורק וללא שגריר בצרפת, שני מקומות קריטיים לנוכחות והסברה ישראלית. עם תקציב להסברה שנגמר למשרד החוץ בשבוע שעבר או בלעדיו, קשה להעריך כמה ידע ויכולות עוד קיימים היום במשרד לאחר יותר מעשור של החלשה ופירוק מתמשכים. שיקום יכולותיו, תדמיתו ותקציבו של משרד החוץ יצטרך להיות עוד אחת מהמשימות של הממשלה החדשה שתקום בישראל לאחר המלחמה כדי לעשות ריסטארט למדינה אחרי שנות נתניהו.
/// סופי שולמן
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לשבת השחורה עם רקורד בעייתי בוושינגטון. זה לא רק הנתק עם ממשל ג'ו ביידן, שמנע את הזמנתו המיוחלת לבית הלבן. השיקולים האסטרטגיים שהפעיל נתניהו לאורך השנים, אם בעידוד הנשיא דונלד טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן ואם בהתיימרותו לכונן בריתות עם הקרמלין ועם בייג'ינג, שהפנו עורף לישראל ברגע האמת - לא השרו ביטחון בכל הנוגע לשיקול הדעת המדיני שלו. הרעפת מימון על חמאס במטרה להחליש את הרשות הפלסטינית היא כנראה גם בעיני הבית הלבן עדות למערכת שיקולים מדינית נטולת איזונים ובלמים, שנועדה לעשיית הון פוליטי.
מאז נאומו ההיסטורי של הנשיא ביידן בישראל אחרי פרוץ המלחמה, הממשל בוושינגטון נאלץ שוב להתמודד עם מערכת השיקולים השנויה במחלוקת של נתניהו. כך, בעוד ביידן נתון ללחץ גובר מצד גורמים בוושינגטון להציג עמדה תקיפה יותר כלפי ישראל - נתניהו חוזר ומבהיר שהוא לא רואה עצמו חייב. בשעה שבחצר האחורית שלנו חונות באדיבות ממשל ביידן נושאות המטוסים המשוכללות בעולם ו־14.3 מיליארד דולר בסיוע נוסף כבר קיבלו את אישור בית הנבחרים, נוח לראש הממשלה להתעלם מהבקשה האמריקאית לשלב את הרשות הפלסטינית בהסדר הקבע ברצועת עזה ביום שאחרי. זהו לפחות המסר שעולה מראיונותיו לרשתות האמריקאיות. בינתיים התסכול בממשל גובר וסוכנות בלומברג מדווחת על "שיחות קשות" בימים האחרונים. בחסות הטונים הצורמים הללו, קרוב לוודאי שבוושינגטון מתחזקת ההבנה כי נתניהו של ערב המתקפה, זה שלא היה אורח רצוי בבית הלבן, עלול גם עתה לחתור תחת בן הברית המשמעותי ביותר שהושיט לו יד בעת צרה, אם יהיו בכך הישגים לתועלתו.
/// תמר טוניק
שבר כזה בין ראש הממשלה למפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון לא היה מעולם, בטח לא בזמן מלחמה. כשצה"ל ושב"כ מחליפים אש עם חמאס בלב עזה, מפיקים את לקחי מחדל אוקטובר תוך כדי לחימה וישראל קוברת את מתיה הרבים, ראש הממשלה בנימין נתניהו עסוק במלחמה משלו: הוא מוביל את תמרון ההתחמקות המביך, שנועד לחלץ אותו מכל הכרה באחריותו הישירה למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהוביל לטבח וחורבן.
לראש אמ"ן אהרון חליוה ולראש השב"כ רונן בר היו העוז והיושרה להתייצב בפומבי ולהכיר באחריות לכישלון. במקום לגבות אותם בזמן מלחמה, צייץ נתניהו נגדם באישון לילה ציוץ בלתי נתפס והתבכיין על שבשום שלב לא התריעו בפניו על כוונות חמאס. צייץ, הרעיל, מחק והתנצל – אך הסגיר מה מעסיק באמת בימים האיומים האלה את "מר ביטחון".
אחר כך שיגר את מלחכי הפנכה שלו לאסוף מסמכים מסווגים, פרוטוקולים מדיונים סודיים וסטנוגרמות שאולי יסייעו לו ביום שאחרי להתנער מאחריות. חושב שהציבור מטומטם, שזיכרונו לקוי, ששכח כיצד פיטר את שר הביטחון יואב גלנט כי העז להזהיר מהתוצאות ההרסניות של ההפיכה המשטרית שקידם. פיטר, וחזר בו בעקבות המחאה חסרת התקדים ששטפה את הארץ והזהירה אותו בכל שלט מפני החורבן שהוא מביא לפתחה של ישראל.
בעיצומה של המלחמה, כשחדלי האישים שמינה לשרים בממשלתו המנופחת והקיצונית התגלו חסרי אונים ותועלת, הוא תדרך כתבים וביקש "לבדוק" אם המחאה שנאבקה בהפיכה המשטרית היא שדרבנה את יחיא סינוואר לתקוף. ביקש, ואז כהרגלו הכחיש, והבהיר - והסגיר שוב מה מעסיק באמת בימים הנוראים האלה את "מר ביטחון".
עם ניצולי הטבח בקיבוצי עוטף עזה אין לו העוז להיפגש, לתת להם דין וחשבון כמי שטיפח, דישן, השקה ומימן את חמאס במשך שנים ונשען על הקונספציות שריפדו את נוחיותו הפוליטית. הוא מדיר רגליו מהלוויות ומבתי אבלים ויודע היטב למה. גם כשהוא יוצא לשטח, הוא מעדיף להצטלם עם חיילי סדיר, חלילה לא בחברתם של חיילי מילואים שהם דעתניים ומשוחררים יותר כדי להטיח בפניו את האמת המרה. אין ספק שבמחיצת שופרותיו וקבלני הביצוע של מכונת הרעל וההסתה שלו, שלא חדלה ממעש ולו לרגע הומניטרי אחד מבוקר פרוץ המלחמה, הוא מרגיש הרבה יותר בנוח.
/// יובל אזולאי
ב־42 הימים מאז פרצה המלחמה, ענף הבנייה, שעוד קודם לה סבל ממשבר, פשוט משותק. את רוב עבודות השלד הקשות ביצעו עובדים פלסטינים שלא נכנסים לארץ, העובדים הזרים ברחו בעקבות המלחמה, וחלק מהעובדים הישראלים גויסו בצו 8.
העיכוב בבנייה מכביד מאוד על החברות, וסופו הבלתי נמנע הוא שיתגלגל למחירי הדירות הגבוהים ממילא. זהו תחום עתיר מימון שנכנס למלחמה בלי כסף: הריבית יקרה, הבנקים משחררים הלוואות במשורה, ויש מעט מאוד קונים. לכן תזרים המזומנים של הקבלנים צנח בספטמבר ב־21%, ולכן שחקנים בענף יתקשו לשרוד בלי התערבות ממשלתית.
זו לא רק בעיה של הקבלנים, אלא של כולנו. אם ההייטק הוא הקטר של המשק, ענף הבנייה הוא הדלק, משום שהוא מייצר סביבו פעילות כלכלית. לפי התאחדות הקבלנים, ב־2022 הושקעו בענף הבנייה 232.2 מיליארד שקל, שהם כ־13.6% מהתמ"ג.
הפעם האחרונה שקבינט הדיור כונס היתה אי שם ביולי. גם המלחמה לא גרמה לו לשוב ולהתכנס. הפתרון שניתן להבאת עובדים זרים הוא טיפה בים. מול החשש למשבר עמוק, הממשלה חייבת לייצר תמריצים באמצעות הקלות מס או סיוע במימון. היא חייבת למצוא כלים לקיצור הליכים בירוקרטיים. נתניהו, שהתגאה בעבר בהבנתו הכלכלית, פשוט מתעלם מהמצב ומהשפעתו, שעלולה להיות הרסנית למשק.
/// אמיתי גזית
בהסכם בין הליכוד למחנה הממלכתי בראשות בני גנץ על הצטרפותו לממשלת החירום הוסכם כי המינויים הממשלתיים הבכירים יוארכו אוטומטית עד לסיום תקופת החירום. נתניהו היה יכול בזמנים דרמטיים כאלה להסיר את העננה ולהבטיח ודאות ויציבות. הוא יכול היה להאריך את כהונתם של נושאי תפקידים בכירים כמו נגיד בנק ישראל, מפכ"ל המשטרה ונציבת שירות בתי הסוהר - אבל הוא ממשיך לשמר אותם מוחלשים וללא ודאות לעתידם עם תום מצב החירום. גם הכלכלן הראשי באוצר טרם מונה רשמית חרף הסערה הכלכלית, וגם לרשות שוק ההון יש כבר שנה וחודשיים ממלא מקום יו"ר. השירות הציבורי מרוסק, כפי שהתברר ב־7 באוקטובר, אבל נתניהו ושריו מתעקשים להחזיק במינויים הפוליטיים הכושלים במשרדיהם במקום למנות בעת החירום מומחים ואנשי מקצוע. היציבות במשק והסיוע לאזרחים ימתינו בינתיים.
/// צבי זרחיה
> שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הציג מתווה סיוע לעסקים שנפגעו בעקבות המלחמה. שר הכלכלה ניר ברקת הגיב עם מתווה משלו. השניים מתקוטטים להנאתם, והכספים לא יורדים לזקוקים להם בשטח. במקום לקרוא את שני שריו לסדר, ולדרוש את טובת האזרחים שמחכים לסעד ממשלתי שבועות מפרוץ המלחמה ושיתוק המשק, ראש הממשלה נתניהו בוחר להגיב באדישות.
מול האמביציות של ניר ברקת, שרוצה לרשת את מקומו ביום שיסתלק מהחיים הציבוריים, אין לנתניהו הרבה מה לעשות. מול סמוטריץ', שהקשר בינו לבין כלכלה וניהול מקרי בהחלט, הוא מתגלה שוב ושוב חסר אונים.
נתניהו עסוק עד צוואר בהישרדות פוליטית ומבועת מכל תרחיש שעשוי להוביל לסילוקו מלשכת ראש הממשלה. לכן הוא מעדיף ששריו יתקוטטו על יוקרה וקרדיט על פני הסיכון שיטלטלו לו את הרפסודה הרעועה שהוא עוד קורא לה ממשלה. את המחיר של האימפוטנציה הזאת משלמים אזרחי ישראל והעסקים — בצפון, בדרום וגם במרכז — שנזנחים גם בזירה הכלכלית.
/// יובל אזולאי
אחד התחומים שבהם התגלה המחסור במנהיגות לאומית הוא תחום החינוך. אם בקורונה היתה ביקורת שישראל בניגוד למדינות אחרות מעדיפה את טובת המשק על טובת הילדים, במלחמה טובת המשק הופקרה ולא בטוח שהילדים הרוויחו מזה.
תחום החינוך התנהל מאז 7 באוקטובר תחת ההנחה שאחרי שהפקרנו כל כך הרבה אנשים בעוטף, אף אחד לא לוקח סיכונים, אפילו כשאין סיכון. זה אומר שהעבירו את האחריות להחלטה מה פותחים לרשויות המקומיות, שטובת המשק לא ממש עמדה לנגד עיניהן ובצדק מבחינתן. זה אומר שבתי ספר לא נפתחו גם ברשויות שפיקוד העורף קבע שאין בהן סיכון.
זה אומר בייחוד שאיש לא הציב את המטרה של החיים נמשכים. ראש הממשלה, למשל, לא יצא בקריאה לרשויות לאתר מתחמים שבהם אפשר ללמוד, כדי שכמה שיותר ילדים לא יישארו בבית וכמה שיותר הורים יוכלו לעבוד. יכול להיות שאדם שכל כך הרבה עובדים לא רואים בו את המנהיג שלהם לא ממש יכול לפנות לעם בדרישה כזו. אבל זה הרי חלק מרכזי מהבעיה.
/// שחר אילן
בימים הראשונים לאחר השבת השחורה מצאו את עצמם רבבות חיילי מילואים נוסעים במכוניות הפרטיות שלהם למלחמה, לאחר שהצבא התקשה לתפקד ומשרד התחבורה לא הבין שהוא צריך לספק תחבורת המונים. לא רק ביום שבת, אלא בכלל. בכל יום. בשבועות שחלפו מאז לא טרח ראש הממשלה נתניהו לטפל במחדלים האלה.
עד השבת האחרונה פעלו רכבות ואוטובוסים בישראל בסופי שבוע באופן מדוד, בשיטה של "יוצא כשמתמלא". כך במשך חודש יצאו מדי שבת כמה רכבות בודדות, בעיקר לטובת חיילים, אבל אז התעוררו קולות בקרב מנהיגי החרדים, שמחו בפני משרד התחבורה על האפשרות שחילול השבת יהפוך לנורמה. למשרד נדרשו שעות ספורות בלבד להכריז שאין צורך ברכבת בשבת והפנו אצבע מאשימה למשרד הביטחון, שאמר שהשירות אינו נחוץ. במשרד הביטחון הכחישו את הדבר. ראש הממשלה כמובן שלא התערב בסוגיה, שעלולה לסכן את יחסיו עם החרדים החברים בקואליציה שלו. ממש כפי שלא התערב כשהשרה מירי רגב רוקנה בשנה האחרונה את המשרד מאנשי מקצוע ובעלי ניסיון.
/// תומר הדר
שרי הממשלה תופסים, ללא תחרות אמיתית, את המקום האחרון ברשימת התורמים והמועילים למאמץ המלחמתי. מקדימים אותם הצבא ומערכת הביטחון, ההתנדבות האזרחית המופלאה, מינהלת תקומה (אם תקבל את מרחב הפעולה הנדרש) ואפילו השירות הציבורי - זה שהשרים לא הספיקו להרוס ולהרקיב. כאשר מביטים בשרים שמפציעים מדי פעם בחיינו, קשה שלא להישאר שמוטי לסת ופעורי פה.
חלקם, בכסילותם, הופכים לנכסים הסברתיים נגד ישראל בעולם. וגרוע מזה, הם מספקים ראיות פוטנציאליות שעלולות להיות מופנות נגדנו בערכאות המשפט הבינלאומי. כמו השר עמיחי אליהו שלא שולל את האופציה הגרעינית או השר אבי דיכטר שמדבר על נכבה שנייה. וישנם הכהניסטים. סמוטריץ', בן גביר ושאר חבריהם שרואים באסון את התקווה, שרואים במלחמה את ההזדמנות להבעיר את יהודה ושומרון, להסית נגד ערביי ישראל ולקדם את מלחמת הדת בין היהודים למוסלמים בדרך להקמת מלכות ישראל על כל ארץ ישראל. סמוטריץ' ובן גביר מופקדים על הכספת ועל הנשקייה, ומעמדות מפתח אלה הם מלבים את האינטרסים המשיחיים שלהם.
ולצד הכהניסטים שמייחלים לחזון שלהם, אורב גם שר המשפטים יריב לוין להזדמנות שלו לכונן מחדש את ההפיכה המשטרית. הוא כבר יצא מהבונקר שבו שהה מאז 7 באוקטובר וחזר להרהר בקול ב"תיקון" מערכת המשפט. אז בלי להיכנס לשאלה אם החזונות האלה עדיין ריאליים – השרים שדבקים בהם מסוכנים למדינת ישראל.
ואלה שרייך ישראל. הכסילים, הכהניסטים, המסוכנים. הממשלה הגרועה בתולדות ישראל. ממשלה שהצליחה פעמיים(!) בפחות משנה להעמיד בסכנה את החברה והמדינה. את כלכלתה, את ביטחונה, את לכידותה, את הרתעתה, את חיי אזרחיה. אפילו את קיומה.
ונתניהו, האם יש לו כוח ורצון לבלום אותם? התשובה היא לא. פוליטית ואישיותית הוא חלש מדי. גרוע מזה - הוא הפך אדיש לנזקים שבכוחו ובכוח שריו לחולל. וגרוע עוד יותר – לעולם לא נדע אם החלטות שקיבל ויקבל (למשל לגבי יעדי הלחימה ואורכה) הן ענייניות או שנועדו לשרת את מטרותיו האישיות. כי הוא מרוכז בעצמו, במשפחתו, במשפטו (לפני 7.10) ובשרידותו (אחרי 7.10). אין לו המשאבים, האנרגיות, התעצומות, ואולי גם האינטרסים שדרושים לשיקום הארוך שישראל כה זקוקה להם, למנהיגות האמיתית שהיא כה משוועת לה.
/// משה גורלי
אם יש מחדל של הממשלה הזו שכבר יש לו חותמת רשמית של מבקר המדינה זה מחדל בריאות הנפש. בתוך המכתב החמור שבו עשרות כשלים ששלח המבקר מתניהו אנגלמן בשבוע שעבר לראש הממשלה בנימין נתניהו זכה תחום בריאות הנפש לאחת הביקורות הקשות ביותר.
המבקר קבע שכבר "בשגרה מערך בריאות הנפש הציבורי בישראל כושל ביכולתו לתת מענה לציבור בפרקי זמן סבירים, זאת בשל חוסר במשאבים תקציביים ובשל פערי כוח אדם הנובעים בעיקר מהעסקה בשכר נמוך ביחס להשתכרות בשוק הפרטי". ובמילים אחרות, ממשלות נתניהו ייבשו את מערכת בריאות הנפש בלי לחשוב כלל שהיא חלק ממערך החירום של המדינה.
גם בתחום הזה העזרה של הממשלה לא הגיעה לתושבי העוטף. המבקר, שעד לפני זמן קצר נחשב למי שמשתדל תמיד לדבר חלש, קבע: "המערך הציבורי־ממשלתי בתחום בריאות הנפש כשל בטיפול במפונים שכן הוא התבסס ברובו המוחלט על מתנדבים בלבד. מערך בריאות הנפש שהיה קריטי למתן מענה טיפולי ראשוני התנהל ללא תורה סדורה, לצד יוזמות התנדבותיות מקומיות, וללא שמירה על רצף טיפולי ועל תיעודו".
מנהלת חטיבת חברה ורווחה במשרד מבקר המדינה ליאורה שמעוני אמרה ל"כלכליסט": "בנושא בריאות הנפש הגיעו המון מתנדבים לעזור. התברר שחלק מהם לא למדו ואתה לא יודע מיהם. צריך להיזהר שהם לא יגרמו דברים יותר חמורים. פנינו למשרד הבריאות". אחת הבעיות בשימוש במתנדבים היא היעדר רצף טיפולי שבעטיו נפגעי השבת השחורה צריכים בין היתר לחזור ולספר על הטראומה.
/// שחר אילן
כרבע מיליון ישראלים החליטו בחודש האחרון שהם רוצים להסתובב עם אקדח, כך על פי נתוני הבקשות להוצאת רישיון נשק פרטי שהוגשו מפרוץ המלחמה למשרד לביטחון לאומי. זה מספר מטורף, ששווה למספר הבקשות שהוגשו בכל 20 השנים האחרונות יחד. יותר מכל, הנהירה לנשק אישי מעידה על פחד אמיתי בעקבות הסדק הגדול בתחושת הביטחון האישי מאז 7 באוקטובר.
אבל בלהט הרגע, כשהפחד גדול והזעם חורך, לא מדברים על הסכנות של מרוץ ההצטיידות, על מה שזה יעשה לנו כחברה - העלייה ברציחות, בהתאבדויות, הפעילות הפלילית ובהתנגשויות אלימות במרחב הציבורי. רוב מכריע של המחקרים מעיד שזו התוצאה הצפויה של אוכלוסייה שחמושה עד שיניה. במקביל הוקמו כ־700 כיתות כוננות חמושות תחת אחריות המשטרה. רוב המתנדבים הם אזרחים מודאגים חדורי מוטיבציה להגן על הבית, אך ביניהם גם טיפוסים כמו "הצל", שכאשר הם מסתובבים עם רובה סער במרכז תל אביב, זה מתחיל להיראות כמו חלום ביעותים על מיליציות חמושות בלב המדינה.
מי שחתום על המדיניות הפזרנית של חלוקת נשק אישי לכל דורש כמעט הוא השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שהצליח להשתמש בשעת החירום כדי ליישם את המדיניות המוצהרת שלו מראשית הקדנציה. זה לא צריך להפתיע אף אחד, בטח לא את נתניהו, שנתן לו את המפתחות למשרד הרגיש כל כך. נתניהו, האחראי העיקרי לאובדן תחושת הביטחון האישי, אחראי כעת להפרטה של ביטחון הפנים בישראל. כל נשק שמחולק לאזרח וכל רישיון שמונפק הוא עוד עדות לכישלונו.
/// עמיר קורץ
המחסור בירקות שנוצר בימים הראשונים למלחמה בעקבות ההכרזה על עוטף עזה כ"שטח צבאי סגור" והפסקת הקטיף בשדות שהזניקה את מחיר התוצרת הטרייה, היו רק הפרומו למה שצפוי לשוק המקומי לפחות בשנה הקרובה. למרות זאת נראה כי בחודש וחצי שחלפו מאז פרצה המלחמה, לא ננקטו צעדים חיוניים שיאפשרו התאוששות מהירה של ענף החקלאות. מבדיקת "כלכליסט" עולה כי למרות ההצהרות הרבות שפוזרו, עד כה נחתם רק הסכם בילטרלי אחד לענף החקלאות, עם סרי לנקה, שלפיו יגיעו בחודש הבא 300 עובדים בלבד – טיפה בים בהשוואה למחסור של כ־35 אלף עובדים.
אף שזה לא בסמכותו, דחה שר הכלכלה ניר ברקת בקשה שהועלתה בדיון ועדת הכלכלה להעניק אשרת עבודה לעשרות אלפי העובדים הבלתי חוקיים ששוהים בישראל ולהפנותם מיידית לחקלאות. במקום זה הצהיר לפני שבועיים שיניח הצעת מחליטים להכנסת 170 אלף עובדים זרים לכלל הענפים במשק, אך עד כה לא עשה זאת. גם פתיחת מכסה ל־5,000 עובדים שיגיעו מחברת כוח אדם הניבה עד כה רק עשרות עובדים. קיימת יוזמה לתת מענקים לישראלים שיעבדו בחקלאות, אלא שבינתיים שירות התעסוקה "מטייב את הפניות ומסנן את המגבלות של הנרשמים לעבודה אל מול צורכי החקלאים".
החידלון הזה אילץ חקלאים לסגור את המים ולייבש את שטחי הגידול. "יש לי 100 דונם שסיימתי לזרוע יומיים לפני המלחמה, עם העובדים הבודדים שנשארו לי אולי אצליח להציל 20 דונם", מתאר את המצב חקלאי באחד ממושבי העוטף. לפי חקלאי נוסף, "מציפים אותנו בערמות של קולות קוראים, בזמן שאנחנו מנסים להציל משהו מהגידולים ולא מסוגלים להגיע לזה".
/// נורית קדוש
אם לא תרוסן במהירות האלימות שמפנים מתנחלים קיצוניים כלפי פלסטינים ביהודה ושומרון, היא תאיץ את קץ הלגיטימציה הבינלאומית שישראל כל כך זקוקה לה להשגת מטרות המלחמה בעזה.
פרט לפגיעה בלגיטימציה, השתוללות המתנחלים בגדה, שחמושים היטב בנשק וברוח גבית משרי ימין קיצוניים ומשיחיים, פוגעת בימים האלה בצה"ל, שכוחותיו מתוחים עד הקצה בכל הגזרות, בדרום ובצפון. התפרעות המתנחלים עלולה להוביל להתלקחות רחבה בגדה ולהעמיד את ישראל לפני חזית שהיא לא רוצה ולא צריכה בשעה זו שבה גם החזית מול חיזבאללה מסלימה מדי יום.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשלתו מבוססת על כוחות שמבקשים להנציח את העליונות היהודית, לא מרסן את הפירומנים שבקרב שריו, שאחד מהם כבר הביע בשנה האחרונה את משאלת לבו "לשרוף את חווארה". את המחיר הזה נשלם כולנו.
הממשל האמריקאי, שמביט על המתרחש בישראל בדאגה, כבר הזהיר את ישראל מהימשכות פרעות המתנחלים כלפי פלסטינים ומפני תרחיש של קריסת הרשות הפלסטינית באופן שיביא את השטח להתלקחות ולכאוס שאף אחד כאן לא צריך.
/// יובל אזולאי
להתנהלות המבישה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כלפי המפונים ומשפחות החטופים והחללים אין הצדקה ומחילה, אבל יש לה לא מעט הסברים. חלקם מתגלמים באישיותו, חלקם נגזרים מהפוליטיקה שלו. נתניהו לא בנוי להתנצל. אין באישיותו גרם אחד של הכלה ואמפתיה למצוקת הזולת. היכולת להזדהות עם כאב וסבל לא קיימת במנעד המחוות שלו. האינטליגנציה הרגשית שלו שואפת לאפס. כשהוא נזקק להפגין הזדהות אנושית הוא נראה אפור, מגושם, לא אמין, לא שייך. החיבוקים מאולצים, המילים מזויפות.
נתניהו מאז הבחירות וההפיכה המשטרית בחר להתייצב כראש ממשלה של צד אחד בלבד, הצד שסוגד לו. חלקו בגלל סנטימנטים קמאיים של "אבא" ו"מלך", וחלקו בגלל אינטרסים תעסוקתיים ואחרים שכרוכים בשלטון. וכמובן אלה שחבים לו את פרנסתם בתקשורת. לעומת זאת, בעיני החלק האחר של החברה הישראלית נתניהו הוא האשמדאי שמחריב את החברה והמדינה וקורע אותן לגזרים כדי לקדם את ענייניו הפרסונליים. הנאשם בפלילים שדן את המדינה להפיכה משטרית. השסע והפלגנות האלה משרתים אותו היטב ולכן הוא מטפח אותם. שקט הוא רפש בשבילו.
לאחר טבח השבת השחורה מתברר שחלק גדול ממשפחות החללים והחטופים נמנים עם החלק הביקורתי כלפיו בחברה הישראלית. לכן הוא מעוניין במינימום מגע עמם. לא מתאים לו לחטוף את תלונותיהם, ויותר מזה לא מתאים לו שהוא יצולם כשהם זועקים לידו. הוא ממילא לא ראש ממשלתם. מידת הפרנויה היא כה רבה עד שהוא מוודא שטח סטרילי מביקורת בכל מפגש. לקראת פגישה עם משפחות החטופים דאגו אנשיו לזמן את צביקה מור, שבנו נחטף. מור נמנה עם המיעוט שמוכן להקריב את בנו לטובת הכלל. הוא לא יכביד על נתניהו בדרישה "לעשות את הכל" לשחרור החטופים.
וזו המדיניות של מפגשי נתניהו – להגיע רק לקהל אוהד. זו הסיבה שבפגישות עם חיילים, המילואימניקים נשארים בחוץ, כי למילואימניקים יש שאלות קשות ועצב בעיניים, ולסדירים הצעירים יש בעיקר ברק בעיניים ואיסור למתוח ביקורת. זו הסיבה שהוא יתראיין רק לתקשורת זרה או לערוץ 14. בעקיפין זו גם הסיבה שניקתה את סביבתו המקצועית מכוח עזר מעולה ואת ממשלתו משרים ראויים. שתיהן - סביבתו וממשלתו - מאוכלסות בעיקר בחדלי אישים.
הצירוף הזה של מרכיבי אישיות ופוליטיקה מוביל למסקנה שנתניהו אינו עשוי מחומרים אמיתיים של מנהיג. אולי מנהיג מפלגה או כת, אבל לא מנהיג מדינה. ולכן, הוא לא מנהל את המדינה, אלא בעיקר את הגנתו והישרדותו ליום שאחרי. הוא מטנף על הצבא, המחאה, ה"סרבנים" שמזוהים אצלו עם המשפחות הפגועות. הוא לא רוצה לראות אותן כי הן המראה שממנה ניבט כישלונו הגדול. ולכן, הוא יברח מהמראה הזו, ואם צריך – הוא גם ישבור אותה.
/// משה גורלי
אם עד 7 באוקטובר בנימין נתניהו היה בגדר נוכח־נפקד בזירה הכלכלית, אחרי המחדל שגרם לאסון הכבד מאז קום המדינה ושעליו הוא חתום, אפשר לוותר על ה"נוכח". נתניהו הפקיר את הכלכלה לחלוטין. לנגד עיניו עומדים כרגע רק האינטרסים האישיים שלו, וכל מאמציו מכוונים להציל את מה שנשאר מהילת "מר ביטחון". "מר כלכלה" פרש מזמן. פעם משרד ראש הממשלה היה יחידת מטה משומנת שתכללה, ובמקרים מסוימים אף גיבשה, מדיניות כלכלית־חברתית רוחבית. אלא שנתניהו דאג לאייש את המשרד במלחכי פנכה חסרי כישורים שהולמים את התפקיד, כמו יוסי שלי וצחי ברוורמן. אין להם לא יכולת ולא זמן להתעסק בכספי פיצויים או בתקצוב שיקום העוטף, כאשר הצורך האמיתי של הבוס הוא להתכונן לוועדת החקירה הממלכתית שתקום ולאסוף חומרים נגד ראשי מערכת הביטחון. ואותו בוס, שהיה מי שהביא לארץ את תורת הניהול המאקרו־כלכלי המתקדם בעת כהונתו כשר אוצר ב־2003, את הרפורמות המבניות העמוקות ואת הכללים הפיסקאליים המורכבים - הפך לפופוליסט כלכלי בנוסח ארדואן הטורקי.
התנהלותו בעשרת החודשים שבהם ניסתה ממשלתו לבצע הפיכה משטרית לא משאירה ספק: הכלכלה הפכה לכלי לשימור שלטונו. הוא איבד שליטה, מרצונו, מול הגחמות של כל שותפיו לקואליציה, שהבינו שניתן להוציא ממנו כספים כמעט ללא הגבלה. באותו פרק זמן הוא איבד גם את אמון השווקים, אחרי שהתברר כי הונה את חברות הדירוג לאחר שהבטיח כי ההפיכה המשטרית לא תקודם, והמשיך לקדם אותה בפועל. אפילו הודעה פשוטה על הארכת כהונתו של נגיד בנק ישראל, שהיתה משדרת יציבות לשווקים, נתניהו לא טורח להוציא.
אסון 7 באוקטובר ופריצת המלחמה האיצו פי כמה את הידרדרות הכלכלה. המספרים מדברים בעד עצמם: צפי לצמיחה שלילית לנפש הן ב־2023 והן ב־2024 תוך סיכון ממשי למיתון בשנה הבאה; זינוק חד בגירעון הממשלתי ל־7%-5% ב־2024; זינוק של החוב הממשלתי מ־60% מהתמ"ג בלבד לרמה של 67%-65%; צניחה חדה באמון הצרכנים והעסקים במשק לרמות דומות לאלו שנרשמו בקורונה; ופגיעה בסקטור הקמעונאות, המלונאות והבניין שעלולה להיות קשה יותר מזו שנרשמה בקורונה.
בנסיבות האלה, כאשר ראש הממשלה עסוק בעיקר בהישרדות פוליטית, עדיף לכלכלת ישראל שיתרחק מהזירה הכלכלית. הבעיה היא שמי שנתניהו הציב על ההגה במקומו הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. גם כאן, החשבון שלו היה אינטרס אישי, לא חלילה דאגה לכלכלה. נתניהו ידע עוד לפני המלחמה שהמשק אינו במצב טוב והתנאים שהביאו אותו לשגשוג נעלמו: האינפלציה חזרה; הריבית עלתה וסיימה את עידן הכסף חינם; שרביט הקסמים המכונה "הורדת מסים" כבר לא איתנו; ההייטק בדעיכה עולמית, שכאן תודלקה עוד על ידי ההפיכה המשטרית. תור הזהב שממנו נהנה רוב שנות שלטונו, כשהיה יכול להשיג צמיחה, מסים ותעסוקה באמצעות הרחבה פיסקאלית – הגדלת גירעון והורדת מסים – ומוניטרית (ריבית אפסית), נגמר. לנתניהו היה נוח שסמוטריץ' יספוג את האש.
הבעיה הגדולה היא ששר האוצר סמוטריץ' - אבי תורת הכלכלה "בעזרת השם" - הוא פוליטיקאי משיחי קיצוני שזכה, הודות לחולשת נתניהו, לעוצמה גדולה פי כמה וכמה משיעור האוכלוסייה שאותה הוא מייצג. הוא לא מבין, ולא באמת מתעניין, בדבר הזה שנקרא כלכלה. במקום זה הוא עסוק, יחד עם משה גפני, בניסיון לשמר בכל דרך את הקואלציה - והמשמעות המיידית היא מניעת העברתם של מיליארדי שקלים מהכספים הקואליציוניים לטובת השיקום. נתניהו לא עשה דבר כדי לסיים את הסאגה המבישה של הכספים הקואליציוניים גם עמוק לתוך המלחמה. סמוטריץ' הפך למעין שכפול דהוי של נתניהו, רק בלי הידע, הניסיון, הכריזמה והאנגלית. וכאשר שר האוצר פועל באופן כה ציני מזלזל ומתעמר בפקידות ובדרג המקצועי מצד אחד, ומקיף עצמו באנשים פוליטיים נטולי כישורים כלכליים כדי ליצור אוטופיות מנותקות מהמציאות, זו העת להיפרד.
/// אדריאן פילוט
בוועדת הכספים ביום רביעי התברר שממשלת נתניהו טרם העבירה ולו שקל למינהלת תקומה שתוביל את שיקום יישובי עוטף עזה. אז מה אם ב־19 באוקטובר החליטה הממשלה להעביר מיליארד שקל עד 9 בנובמבר. אז החליטה. זה המשך ישיר להוראה האיומה שהגיעה מנציבות שירות המדינה אחרי האסון, שביקשה מעובדי המשרדים להישאר בבית. בנימין נתניהו לא חלק עליה, כי נראה לו סביר שבעת של שבר כה איום, כשאזרחים שניצלו מהתופת וברחו מהבית בתחתונים והם נעים מלוויה ללוויה, יפגשו את פקידי הממשלה ושריה רק בזום, אם בכלל. נתניהו לא הורה למנכ"ל משרדו יוסי שלי לרדת מיד לשטח ולבחון את המצב והצרכים, לטפל במהירות וגם לספוג צעקות ודמעות ולחבק כשצריך. במקום חמלה, נדיבות וחרטה, מפוני העוטף פגשו בעיקר התעלמות, בירוקרטיה קרה ומשרדי ממשלה לא מתפקדים - ראש וראשון בהם משרד ראש הממשלה עצמו, שהעומד בראשו אפילו לא קרוב לגובה התפקיד הנדרש ממנו.
אבל לפני שיקום התשתיות, הבתים, הגוף והנפש, ממשלת ישראל צריכה להוביל לשיקום האמון של תושבי העוטף במדינה, ואז לשיקום האמון של יתר האזרחים בה. לפני כבישים, בתים, ביוב ומים, מדינה היא קודם כל רעיון, ישות שתכליתה הבסיסית ביותר היא הגנה על אזרחיה - והתכלית הזו התנפצה לרסיסים ב־7 באוקטובר. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים אם אזרחיה אינם מאמינים שהממשלה עושה הכל כדי לקיים את מחויבותה כלפיהם. אם הם מגלים שלעומד בראשה לא אכפת מהם - הרי אחרת נתניהו היה מרים טלפון למי שצריך ודואג שהכסף למינהלת השיקום יועבר על המקום - אז לא יהיה להם עוד אמון במדינה. ובלי אמון, העסק יתפרק. רק ראש הממשלה עדיין לא מבין את זה. או חמור יותר, הוא מבין היטב אבל לא אכפת לו. בוודאי פחות אכפת לו משימור שלטונו, הידוק הקואליציה ומציאת נתיב בריחה מאחריות. כך או כך, שישה שבועות מאז המחדל האיום, נתניהו לא הזיז אצבע כדי לשקם את האמון במדינה. זה בלתי נסלח.
/// אמיתי גזית
בנימין נתניהו הוא הפרזנטור הראשי של ישראל. שנים מסבירים לנו כאן בלוואנט כמה אנחנו לא יודעים להעריך את האנגלית הרהוטה ונטולת המבטא של ראש ממשלת ישראל וכמה היא עושה טוב למדינה מחוץ לגבולותיה. יכולות ההסברה של נתניהו מתחרות כנראה רק בכישוריו כ"מר ביטחון", והכישלון בשני התחומים הוכח בשבת השחורה. בדיוק כשם שבשעות הראשונות של ה־7.10 מי שנלחם במחבלים היו בעיקר אזרחים, כך קרה גם במישור ההסברתי. ללא אלה (טרוולס) קינן ויוסף חדאד, מצבה של ישראל בדעת הקהל העולמית היה עוד יותר גרוע ממה שהוא עכשיו.
ההסברה הישראלית היא קורבן נוסף של הכישרון האמיתי של נתניהו וגם של האסטרטגיה הקבועה שלו והיחידה שמיושמת לאורך שנות שלטונו: הפרד ומשול. בדיוק כשם שהחליש את הרשות הפלסטינית בכוונת תחילה, החליש נתניהו לאורך שנים ובאופן שיטתי את משרד החוץ. מאחד התיקים הנחשקים בעבר, לפני עידן נתניהו, נהפך תיק החוץ לכמעט ריק מתוכן. בממשלה האחרונה הדברים הגיעו לקצה עם מינויו של רון דרמר לשר החוץ בפועל, כאשר שרי החוץ הרשמיים אלי כהן וישראל כץ אמורים לעשות את התפקיד ברוטציה. פיצול ההסברה למשרד נטול המדפסת של גלית דיסטל אטבריאן, היה כבר בגדר תסריט שנכתב מראש עבור "ארץ נהדרת".
משרד החוץ הוחלש על ידי נתניהו, שרצה לרכז את ענייני החוץ בין שתי אוזניו, בשיטתיות. התקציבים קוצצו, נציגויות נסגרו והדרג המקצועי הוותיק עזב. בדומה לתהליך שנעשה גם במשטרה למשל, התדמית נפגמה והיה קשה יותר למשוך כוח אדם איכותי למשרד. אפילו דו"חות מבקר המדינה התריעו על כרסום מתמשך בתקציב משרד החוץ בשיעורים דו־ספרתיים, בעוד שתקציב המדינה כולו דווקא גדל. לאורך השנים, במטרה לשמר את הקואליציה ולחלק תפקידים, פוצלו ממשרד החוץ עוד ועוד תחומי אחריות עם הקמת משרדים קטנים וחדשים כמו משרד הדיגיטל או המשרד לעניינים אסטרטגיים. לפי דו"ח מבקר המדינה מ־2019, לא פחות מ־35 גופים עסקו במקביל למשרד החוץ במשימותיו, כשאין אף גורם מתכלל. רק ב־2020, עם הקמת ממשלת האחדות עם בני גנץ בתקופת הקורונה, נכנס למשרד שר במשרה מלאה - גבי אשכנזי. אבל גם אז עשה נתניהו הכל כדי לעקוף את אשכנזי, כשהשיא היה בחתימת הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות שמשרד החוץ למד עליהם רק בדיעבד.
משרד החוץ הגיע ל־7.10 חבול, מוכה ומפורק, וזאת עוד לאחר תקופת שיקום קצרה שניסה להוביל בו יאיר לפיד, כשר החוץ בממשלתו של נפתלי בנט. את רוב תפקידי ההסברה הבינלאומית של ישראל ממלאים היום אושיות רשת עצמאיים ודובר צה"ל דניאל הגרי, שנכנסו לוואקום שנוצר. למשבר הנוכחי משרד החוץ הגיע ללא קונסול כללי בניו יורק וללא שגריר בצרפת, שני מקומות קריטיים לנוכחות והסברה ישראלית. עם תקציב להסברה שנגמר למשרד החוץ בשבוע שעבר או בלעדיו, קשה להעריך כמה ידע ויכולות עוד קיימים היום במשרד לאחר יותר מעשור של החלשה ופירוק מתמשכים. שיקום יכולותיו, תדמיתו ותקציבו של משרד החוץ יצטרך להיות עוד אחת מהמשימות של הממשלה החדשה שתקום בישראל לאחר המלחמה כדי לעשות ריסטארט למדינה אחרי שנות נתניהו.
/// סופי שולמן
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לשבת השחורה עם רקורד בעייתי בוושינגטון. זה לא רק הנתק עם ממשל ג'ו ביידן, שמנע את הזמנתו המיוחלת לבית הלבן. השיקולים האסטרטגיים שהפעיל נתניהו לאורך השנים, אם בעידוד הנשיא דונלד טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן ואם בהתיימרותו לכונן בריתות עם הקרמלין ועם בייג'ינג, שהפנו עורף לישראל ברגע האמת - לא השרו ביטחון בכל הנוגע לשיקול הדעת המדיני שלו. הרעפת מימון על חמאס במטרה להחליש את הרשות הפלסטינית היא כנראה גם בעיני הבית הלבן עדות למערכת שיקולים מדינית נטולת איזונים ובלמים, שנועדה לעשיית הון פוליטי.
מאז נאומו ההיסטורי של הנשיא ביידן בישראל אחרי פרוץ המלחמה, הממשל בוושינגטון נאלץ שוב להתמודד עם מערכת השיקולים השנויה במחלוקת של נתניהו. כך, בעוד ביידן נתון ללחץ גובר מצד גורמים בוושינגטון להציג עמדה תקיפה יותר כלפי ישראל - נתניהו חוזר ומבהיר שהוא לא רואה עצמו חייב. בשעה שבחצר האחורית שלנו חונות באדיבות ממשל ביידן נושאות המטוסים המשוכללות בעולם ו־14.3 מיליארד דולר בסיוע נוסף כבר קיבלו את אישור בית הנבחרים, נוח לראש הממשלה להתעלם מהבקשה האמריקאית לשלב את הרשות הפלסטינית בהסדר הקבע ברצועת עזה ביום שאחרי. זהו לפחות המסר שעולה מראיונותיו לרשתות האמריקאיות. בינתיים התסכול בממשל גובר וסוכנות בלומברג מדווחת על "שיחות קשות" בימים האחרונים. בחסות הטונים הצורמים הללו, קרוב לוודאי שבוושינגטון מתחזקת ההבנה כי נתניהו של ערב המתקפה, זה שלא היה אורח רצוי בבית הלבן, עלול גם עתה לחתור תחת בן הברית המשמעותי ביותר שהושיט לו יד בעת צרה, אם יהיו בכך הישגים לתועלתו.
/// תמר טוניק
שבר כזה בין ראש הממשלה למפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון לא היה מעולם, בטח לא בזמן מלחמה. כשצה"ל ושב"כ מחליפים אש עם חמאס בלב עזה, מפיקים את לקחי מחדל אוקטובר תוך כדי לחימה וישראל קוברת את מתיה הרבים, ראש הממשלה בנימין נתניהו עסוק במלחמה משלו: הוא מוביל את תמרון ההתחמקות המביך, שנועד לחלץ אותו מכל הכרה באחריותו הישירה למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהוביל לטבח וחורבן.
לראש אמ"ן אהרון חליוה ולראש השב"כ רונן בר היו העוז והיושרה להתייצב בפומבי ולהכיר באחריות לכישלון. במקום לגבות אותם בזמן מלחמה, צייץ נתניהו נגדם באישון לילה ציוץ בלתי נתפס והתבכיין על שבשום שלב לא התריעו בפניו על כוונות חמאס. צייץ, הרעיל, מחק והתנצל – אך הסגיר מה מעסיק באמת בימים האיומים האלה את "מר ביטחון".
אחר כך שיגר את מלחכי הפנכה שלו לאסוף מסמכים מסווגים, פרוטוקולים מדיונים סודיים וסטנוגרמות שאולי יסייעו לו ביום שאחרי להתנער מאחריות. חושב שהציבור מטומטם, שזיכרונו לקוי, ששכח כיצד פיטר את שר הביטחון יואב גלנט כי העז להזהיר מהתוצאות ההרסניות של ההפיכה המשטרית שקידם. פיטר, וחזר בו בעקבות המחאה חסרת התקדים ששטפה את הארץ והזהירה אותו בכל שלט מפני החורבן שהוא מביא לפתחה של ישראל.
בעיצומה של המלחמה, כשחדלי האישים שמינה לשרים בממשלתו המנופחת והקיצונית התגלו חסרי אונים ותועלת, הוא תדרך כתבים וביקש "לבדוק" אם המחאה שנאבקה בהפיכה המשטרית היא שדרבנה את יחיא סינוואר לתקוף. ביקש, ואז כהרגלו הכחיש, והבהיר - והסגיר שוב מה מעסיק באמת בימים הנוראים האלה את "מר ביטחון".
עם ניצולי הטבח בקיבוצי עוטף עזה אין לו העוז להיפגש, לתת להם דין וחשבון כמי שטיפח, דישן, השקה ומימן את חמאס במשך שנים ונשען על הקונספציות שריפדו את נוחיותו הפוליטית. הוא מדיר רגליו מהלוויות ומבתי אבלים ויודע היטב למה. גם כשהוא יוצא לשטח, הוא מעדיף להצטלם עם חיילי סדיר, חלילה לא בחברתם של חיילי מילואים שהם דעתניים ומשוחררים יותר כדי להטיח בפניו את האמת המרה. אין ספק שבמחיצת שופרותיו וקבלני הביצוע של מכונת הרעל וההסתה שלו, שלא חדלה ממעש ולו לרגע הומניטרי אחד מבוקר פרוץ המלחמה, הוא מרגיש הרבה יותר בנוח.
/// יובל אזולאי
ב־42 הימים מאז פרצה המלחמה, ענף הבנייה, שעוד קודם לה סבל ממשבר, פשוט משותק. את רוב עבודות השלד הקשות ביצעו עובדים פלסטינים שלא נכנסים לארץ, העובדים הזרים ברחו בעקבות המלחמה, וחלק מהעובדים הישראלים גויסו בצו 8.
העיכוב בבנייה מכביד מאוד על החברות, וסופו הבלתי נמנע הוא שיתגלגל למחירי הדירות הגבוהים ממילא. זהו תחום עתיר מימון שנכנס למלחמה בלי כסף: הריבית יקרה, הבנקים משחררים הלוואות במשורה, ויש מעט מאוד קונים. לכן תזרים המזומנים של הקבלנים צנח בספטמבר ב־21%, ולכן שחקנים בענף יתקשו לשרוד בלי התערבות ממשלתית.
זו לא רק בעיה של הקבלנים, אלא של כולנו. אם ההייטק הוא הקטר של המשק, ענף הבנייה הוא הדלק, משום שהוא מייצר סביבו פעילות כלכלית. לפי התאחדות הקבלנים, ב־2022 הושקעו בענף הבנייה 232.2 מיליארד שקל, שהם כ־13.6% מהתמ"ג.
הפעם האחרונה שקבינט הדיור כונס היתה אי שם ביולי. גם המלחמה לא גרמה לו לשוב ולהתכנס. הפתרון שניתן להבאת עובדים זרים הוא טיפה בים. מול החשש למשבר עמוק, הממשלה חייבת לייצר תמריצים באמצעות הקלות מס או סיוע במימון. היא חייבת למצוא כלים לקיצור הליכים בירוקרטיים. נתניהו, שהתגאה בעבר בהבנתו הכלכלית, פשוט מתעלם מהמצב ומהשפעתו, שעלולה להיות הרסנית למשק.
/// אמיתי גזית
בהסכם בין הליכוד למחנה הממלכתי בראשות בני גנץ על הצטרפותו לממשלת החירום הוסכם כי המינויים הממשלתיים הבכירים יוארכו אוטומטית עד לסיום תקופת החירום. נתניהו היה יכול בזמנים דרמטיים כאלה להסיר את העננה ולהבטיח ודאות ויציבות. הוא יכול היה להאריך את כהונתם של נושאי תפקידים בכירים כמו נגיד בנק ישראל, מפכ"ל המשטרה ונציבת שירות בתי הסוהר - אבל הוא ממשיך לשמר אותם מוחלשים וללא ודאות לעתידם עם תום מצב החירום. גם הכלכלן הראשי באוצר טרם מונה רשמית חרף הסערה הכלכלית, וגם לרשות שוק ההון יש כבר שנה וחודשיים ממלא מקום יו"ר. השירות הציבורי מרוסק, כפי שהתברר ב־7 באוקטובר, אבל נתניהו ושריו מתעקשים להחזיק במינויים הפוליטיים הכושלים במשרדיהם במקום למנות בעת החירום מומחים ואנשי מקצוע. היציבות במשק והסיוע לאזרחים ימתינו בינתיים.
/// צבי זרחיה
> שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הציג מתווה סיוע לעסקים שנפגעו בעקבות המלחמה. שר הכלכלה ניר ברקת הגיב עם מתווה משלו. השניים מתקוטטים להנאתם, והכספים לא יורדים לזקוקים להם בשטח. במקום לקרוא את שני שריו לסדר, ולדרוש את טובת האזרחים שמחכים לסעד ממשלתי שבועות מפרוץ המלחמה ושיתוק המשק, ראש הממשלה נתניהו בוחר להגיב באדישות.
מול האמביציות של ניר ברקת, שרוצה לרשת את מקומו ביום שיסתלק מהחיים הציבוריים, אין לנתניהו הרבה מה לעשות. מול סמוטריץ', שהקשר בינו לבין כלכלה וניהול מקרי בהחלט, הוא מתגלה שוב ושוב חסר אונים.
נתניהו עסוק עד צוואר בהישרדות פוליטית ומבועת מכל תרחיש שעשוי להוביל לסילוקו מלשכת ראש הממשלה. לכן הוא מעדיף ששריו יתקוטטו על יוקרה וקרדיט על פני הסיכון שיטלטלו לו את הרפסודה הרעועה שהוא עוד קורא לה ממשלה. את המחיר של האימפוטנציה הזאת משלמים אזרחי ישראל והעסקים — בצפון, בדרום וגם במרכז — שנזנחים גם בזירה הכלכלית.
/// יובל אזולאי
אחד התחומים שבהם התגלה המחסור במנהיגות לאומית הוא תחום החינוך. אם בקורונה היתה ביקורת שישראל בניגוד למדינות אחרות מעדיפה את טובת המשק על טובת הילדים, במלחמה טובת המשק הופקרה ולא בטוח שהילדים הרוויחו מזה.
תחום החינוך התנהל מאז 7 באוקטובר תחת ההנחה שאחרי שהפקרנו כל כך הרבה אנשים בעוטף, אף אחד לא לוקח סיכונים, אפילו כשאין סיכון. זה אומר שהעבירו את האחריות להחלטה מה פותחים לרשויות המקומיות, שטובת המשק לא ממש עמדה לנגד עיניהן ובצדק מבחינתן. זה אומר שבתי ספר לא נפתחו גם ברשויות שפיקוד העורף קבע שאין בהן סיכון.
זה אומר בייחוד שאיש לא הציב את המטרה של החיים נמשכים. ראש הממשלה, למשל, לא יצא בקריאה לרשויות לאתר מתחמים שבהם אפשר ללמוד, כדי שכמה שיותר ילדים לא יישארו בבית וכמה שיותר הורים יוכלו לעבוד. יכול להיות שאדם שכל כך הרבה עובדים לא רואים בו את המנהיג שלהם לא ממש יכול לפנות לעם בדרישה כזו. אבל זה הרי חלק מרכזי מהבעיה.
/// שחר אילן
בימים הראשונים לאחר השבת השחורה מצאו את עצמם רבבות חיילי מילואים נוסעים במכוניות הפרטיות שלהם למלחמה, לאחר שהצבא התקשה לתפקד ומשרד התחבורה לא הבין שהוא צריך לספק תחבורת המונים. לא רק ביום שבת, אלא בכלל. בכל יום. בשבועות שחלפו מאז לא טרח ראש הממשלה נתניהו לטפל במחדלים האלה.
עד השבת האחרונה פעלו רכבות ואוטובוסים בישראל בסופי שבוע באופן מדוד, בשיטה של "יוצא כשמתמלא". כך במשך חודש יצאו מדי שבת כמה רכבות בודדות, בעיקר לטובת חיילים, אבל אז התעוררו קולות בקרב מנהיגי החרדים, שמחו בפני משרד התחבורה על האפשרות שחילול השבת יהפוך לנורמה. למשרד נדרשו שעות ספורות בלבד להכריז שאין צורך ברכבת בשבת והפנו אצבע מאשימה למשרד הביטחון, שאמר שהשירות אינו נחוץ. במשרד הביטחון הכחישו את הדבר. ראש הממשלה כמובן שלא התערב בסוגיה, שעלולה לסכן את יחסיו עם החרדים החברים בקואליציה שלו. ממש כפי שלא התערב כשהשרה מירי רגב רוקנה בשנה האחרונה את המשרד מאנשי מקצוע ובעלי ניסיון.
/// תומר הדר
שרי הממשלה תופסים, ללא תחרות אמיתית, את המקום האחרון ברשימת התורמים והמועילים למאמץ המלחמתי. מקדימים אותם הצבא ומערכת הביטחון, ההתנדבות האזרחית המופלאה, מינהלת תקומה (אם תקבל את מרחב הפעולה הנדרש) ואפילו השירות הציבורי - זה שהשרים לא הספיקו להרוס ולהרקיב. כאשר מביטים בשרים שמפציעים מדי פעם בחיינו, קשה שלא להישאר שמוטי לסת ופעורי פה.
חלקם, בכסילותם, הופכים לנכסים הסברתיים נגד ישראל בעולם. וגרוע מזה, הם מספקים ראיות פוטנציאליות שעלולות להיות מופנות נגדנו בערכאות המשפט הבינלאומי. כמו השר עמיחי אליהו שלא שולל את האופציה הגרעינית או השר אבי דיכטר שמדבר על נכבה שנייה. וישנם הכהניסטים. סמוטריץ', בן גביר ושאר חבריהם שרואים באסון את התקווה, שרואים במלחמה את ההזדמנות להבעיר את יהודה ושומרון, להסית נגד ערביי ישראל ולקדם את מלחמת הדת בין היהודים למוסלמים בדרך להקמת מלכות ישראל על כל ארץ ישראל. סמוטריץ' ובן גביר מופקדים על הכספת ועל הנשקייה, ומעמדות מפתח אלה הם מלבים את האינטרסים המשיחיים שלהם.
ולצד הכהניסטים שמייחלים לחזון שלהם, אורב גם שר המשפטים יריב לוין להזדמנות שלו לכונן מחדש את ההפיכה המשטרית. הוא כבר יצא מהבונקר שבו שהה מאז 7 באוקטובר וחזר להרהר בקול ב"תיקון" מערכת המשפט. אז בלי להיכנס לשאלה אם החזונות האלה עדיין ריאליים – השרים שדבקים בהם מסוכנים למדינת ישראל.
ואלה שרייך ישראל. הכסילים, הכהניסטים, המסוכנים. הממשלה הגרועה בתולדות ישראל. ממשלה שהצליחה פעמיים(!) בפחות משנה להעמיד בסכנה את החברה והמדינה. את כלכלתה, את ביטחונה, את לכידותה, את הרתעתה, את חיי אזרחיה. אפילו את קיומה.
ונתניהו, האם יש לו כוח ורצון לבלום אותם? התשובה היא לא. פוליטית ואישיותית הוא חלש מדי. גרוע מזה - הוא הפך אדיש לנזקים שבכוחו ובכוח שריו לחולל. וגרוע עוד יותר – לעולם לא נדע אם החלטות שקיבל ויקבל (למשל לגבי יעדי הלחימה ואורכה) הן ענייניות או שנועדו לשרת את מטרותיו האישיות. כי הוא מרוכז בעצמו, במשפחתו, במשפטו (לפני 7.10) ובשרידותו (אחרי 7.10). אין לו המשאבים, האנרגיות, התעצומות, ואולי גם האינטרסים שדרושים לשיקום הארוך שישראל כה זקוקה להם, למנהיגות האמיתית שהיא כה משוועת לה.
/// משה גורלי
אם יש מחדל של הממשלה הזו שכבר יש לו חותמת רשמית של מבקר המדינה זה מחדל בריאות הנפש. בתוך המכתב החמור שבו עשרות כשלים ששלח המבקר מתניהו אנגלמן בשבוע שעבר לראש הממשלה בנימין נתניהו זכה תחום בריאות הנפש לאחת הביקורות הקשות ביותר.
המבקר קבע שכבר "בשגרה מערך בריאות הנפש הציבורי בישראל כושל ביכולתו לתת מענה לציבור בפרקי זמן סבירים, זאת בשל חוסר במשאבים תקציביים ובשל פערי כוח אדם הנובעים בעיקר מהעסקה בשכר נמוך ביחס להשתכרות בשוק הפרטי". ובמילים אחרות, ממשלות נתניהו ייבשו את מערכת בריאות הנפש בלי לחשוב כלל שהיא חלק ממערך החירום של המדינה.
גם בתחום הזה העזרה של הממשלה לא הגיעה לתושבי העוטף. המבקר, שעד לפני זמן קצר נחשב למי שמשתדל תמיד לדבר חלש, קבע: "המערך הציבורי־ממשלתי בתחום בריאות הנפש כשל בטיפול במפונים שכן הוא התבסס ברובו המוחלט על מתנדבים בלבד. מערך בריאות הנפש שהיה קריטי למתן מענה טיפולי ראשוני התנהל ללא תורה סדורה, לצד יוזמות התנדבותיות מקומיות, וללא שמירה על רצף טיפולי ועל תיעודו".
מנהלת חטיבת חברה ורווחה במשרד מבקר המדינה ליאורה שמעוני אמרה ל"כלכליסט": "בנושא בריאות הנפש הגיעו המון מתנדבים לעזור. התברר שחלק מהם לא למדו ואתה לא יודע מיהם. צריך להיזהר שהם לא יגרמו דברים יותר חמורים. פנינו למשרד הבריאות". אחת הבעיות בשימוש במתנדבים היא היעדר רצף טיפולי שבעטיו נפגעי השבת השחורה צריכים בין היתר לחזור ולספר על הטראומה.
/// שחר אילן
כרבע מיליון ישראלים החליטו בחודש האחרון שהם רוצים להסתובב עם אקדח, כך על פי נתוני הבקשות להוצאת רישיון נשק פרטי שהוגשו מפרוץ המלחמה למשרד לביטחון לאומי. זה מספר מטורף, ששווה למספר הבקשות שהוגשו בכל 20 השנים האחרונות יחד. יותר מכל, הנהירה לנשק אישי מעידה על פחד אמיתי בעקבות הסדק הגדול בתחושת הביטחון האישי מאז 7 באוקטובר.
אבל בלהט הרגע, כשהפחד גדול והזעם חורך, לא מדברים על הסכנות של מרוץ ההצטיידות, על מה שזה יעשה לנו כחברה - העלייה ברציחות, בהתאבדויות, הפעילות הפלילית ובהתנגשויות אלימות במרחב הציבורי. רוב מכריע של המחקרים מעיד שזו התוצאה הצפויה של אוכלוסייה שחמושה עד שיניה. במקביל הוקמו כ־700 כיתות כוננות חמושות תחת אחריות המשטרה. רוב המתנדבים הם אזרחים מודאגים חדורי מוטיבציה להגן על הבית, אך ביניהם גם טיפוסים כמו "הצל", שכאשר הם מסתובבים עם רובה סער במרכז תל אביב, זה מתחיל להיראות כמו חלום ביעותים על מיליציות חמושות בלב המדינה.
מי שחתום על המדיניות הפזרנית של חלוקת נשק אישי לכל דורש כמעט הוא השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שהצליח להשתמש בשעת החירום כדי ליישם את המדיניות המוצהרת שלו מראשית הקדנציה. זה לא צריך להפתיע אף אחד, בטח לא את נתניהו, שנתן לו את המפתחות למשרד הרגיש כל כך. נתניהו, האחראי העיקרי לאובדן תחושת הביטחון האישי, אחראי כעת להפרטה של ביטחון הפנים בישראל. כל נשק שמחולק לאזרח וכל רישיון שמונפק הוא עוד עדות לכישלונו.
/// עמיר קורץ
המחסור בירקות שנוצר בימים הראשונים למלחמה בעקבות ההכרזה על עוטף עזה כ"שטח צבאי סגור" והפסקת הקטיף בשדות שהזניקה את מחיר התוצרת הטרייה, היו רק הפרומו למה שצפוי לשוק המקומי לפחות בשנה הקרובה. למרות זאת נראה כי בחודש וחצי שחלפו מאז פרצה המלחמה, לא ננקטו צעדים חיוניים שיאפשרו התאוששות מהירה של ענף החקלאות. מבדיקת "כלכליסט" עולה כי למרות ההצהרות הרבות שפוזרו, עד כה נחתם רק הסכם בילטרלי אחד לענף החקלאות, עם סרי לנקה, שלפיו יגיעו בחודש הבא 300 עובדים בלבד – טיפה בים בהשוואה למחסור של כ־35 אלף עובדים.
אף שזה לא בסמכותו, דחה שר הכלכלה ניר ברקת בקשה שהועלתה בדיון ועדת הכלכלה להעניק אשרת עבודה לעשרות אלפי העובדים הבלתי חוקיים ששוהים בישראל ולהפנותם מיידית לחקלאות. במקום זה הצהיר לפני שבועיים שיניח הצעת מחליטים להכנסת 170 אלף עובדים זרים לכלל הענפים במשק, אך עד כה לא עשה זאת. גם פתיחת מכסה ל־5,000 עובדים שיגיעו מחברת כוח אדם הניבה עד כה רק עשרות עובדים. קיימת יוזמה לתת מענקים לישראלים שיעבדו בחקלאות, אלא שבינתיים שירות התעסוקה "מטייב את הפניות ומסנן את המגבלות של הנרשמים לעבודה אל מול צורכי החקלאים".
החידלון הזה אילץ חקלאים לסגור את המים ולייבש את שטחי הגידול. "יש לי 100 דונם שסיימתי לזרוע יומיים לפני המלחמה, עם העובדים הבודדים שנשארו לי אולי אצליח להציל 20 דונם", מתאר את המצב חקלאי באחד ממושבי העוטף. לפי חקלאי נוסף, "מציפים אותנו בערמות של קולות קוראים, בזמן שאנחנו מנסים להציל משהו מהגידולים ולא מסוגלים להגיע לזה".
/// נורית קדוש
אם לא תרוסן במהירות האלימות שמפנים מתנחלים קיצוניים כלפי פלסטינים ביהודה ושומרון, היא תאיץ את קץ הלגיטימציה הבינלאומית שישראל כל כך זקוקה לה להשגת מטרות המלחמה בעזה.
פרט לפגיעה בלגיטימציה, השתוללות המתנחלים בגדה, שחמושים היטב בנשק וברוח גבית משרי ימין קיצוניים ומשיחיים, פוגעת בימים האלה בצה"ל, שכוחותיו מתוחים עד הקצה בכל הגזרות, בדרום ובצפון. התפרעות המתנחלים עלולה להוביל להתלקחות רחבה בגדה ולהעמיד את ישראל לפני חזית שהיא לא רוצה ולא צריכה בשעה זו שבה גם החזית מול חיזבאללה מסלימה מדי יום.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשלתו מבוססת על כוחות שמבקשים להנציח את העליונות היהודית, לא מרסן את הפירומנים שבקרב שריו, שאחד מהם כבר הביע בשנה האחרונה את משאלת לבו "לשרוף את חווארה". את המחיר הזה נשלם כולנו.
הממשל האמריקאי, שמביט על המתרחש בישראל בדאגה, כבר הזהיר את ישראל מהימשכות פרעות המתנחלים כלפי פלסטינים ומפני תרחיש של קריסת הרשות הפלסטינית באופן שיביא את השטח להתלקחות ולכאוס שאף אחד כאן לא צריך.
/// יובל אזולאי