"נסעתי לארצות הברית לדוקטורט בפרינסטון ופוסט־דוקטורט בהרווארד. היו לי אופציות מאוד מפתות לג'ובים בארצות הברית, כולל אופציה בהרווארד. גם אחרי שגמרתי את הפוסט נסעתי להרווארד להעביר קורס, ובשנה הבאה אסע לשם שוב לחצי שנה, כך שזו עדיין אופציה קיימת. לדברים שבהם אני מתעניינת מקצועית יש יותר קונים שם: אני מתמחה בסוציולוגיה היסטורית ובחקר הביורוקרטיה של האימפריה הבריטית בהודו, ישראל, קפריסין ואפריקה, ואני מלמדת סוציולוגיה של אימפריות וסוציולוגיה טרנס־לאומית, אלה נושאים שמתעניינים בהם בעיקר בהרווארד ובקולומביה. כך שמבחינה מקצועית, ההזדמנויות נמצאות בחו"ל, יש שם אופציות טובות יותר כלכלית, ויותר פרסום. בארץ קריירה אקדמית זו מלחמת עולם, צריך להילחם קשה.

"ובכל זאת בחרתי לחיות בישראל, וחזרתי למשרה באוניברסיטה העברית. ההורים שלי כאן, והם מבוגרים. האחיות שלי כאן, החברים הכי טובים שלי כאן. ואני ירושלמית, ואני ים־תיכונית. אני מחוברת לתרבות הזאת, שייכת לכאן.

"בארץ אני גם מרגישה את המוביליות החברתית שלי, של זו שהצליחה להגיע מהשכונה לאוניברסיטה, להבדיל מארצות הברית שבה אני שייכת לאליטה האקדמית. ואני מחוברת לאזור הזה, שבו אנשים נהנים גם לחיות ולא רק לעבוד, שקהילה היא דבר משמעותי, ושהפוליטיקה חיה.

"כי מעבר להכל, אני רוצה לעשות שינוי. אני רוצה שינוי בנושא של שוויון ופערים כלכליים, וזו פוליטיקה שהיא עולמית, אבל התרומה שלי בישראל יכולה להיות משמעותית הרבה יותר מבמקומות אחרים בעולם. אני יכולה לדמיין כאן מקום שהוא דמוקרטיה, שיאפשר לעצמו להיות מה שהוא יכול להיות, ואני יכולה לעזור לזה לקרות. בכל מקום אחר בעולם אני יכולה להיות עוד אדם שרוצה לצמצם פערים, אבל בישראל, במיוחד בהסלמה של התקופה האחרונה — חוק הלאום, הפונדקאות, ההתעמרות בעניים ובנכים —

אני אומרת לעצמי: 'כל דבר שאני אעשה כאן הוא תרומה גם למדיניות וגם לאופן שבו אנשים חושבים על עצמם'. אני מעוניינת לפתוח לאנשים את הראש לחשיבה אלטרנטיבית. אנשים מפחדים לפתוח את הפה כדי שלא יגידו שהם לא מספיק נאמנים, ואני רוצה להיות האדם שהם יפגשו ויאמר להם שאפשר לחיות כאן ולרצות שוויון זכויות מלא לפלסטינים, ושאפשר לצמצם פערים.

"זה נורא קשה, כי כל היום אתה עסוק בלהסביר את המובן מאליו, אבל אין לי ספק שמשמעות החיים שלי פה גדולה הרבה יותר. זה לקחת חלק במאבקים ולהיות פעילה. וזה לא רק אני אלא גם הילדים שלי, שהולכים לבית ספר דו־לשוני ולומדים ערבית. זו לא חוכמה רק לגור פה, צריך להיאבק. יש פה מאבק גדול על העתיד, ובינתיים המחנה הדמוקרטי מפסיד. כך שכן, אני בוחרת לחיות כאן כדי להשפיע".