"מרבית חיי עבדתי במיקרוסופט והייתי מהמייסדים של החברה בישראל. אחרי הרבה שנים הרגשתי שאני חייבת לעשות דברים אחרים, וב־2002 היתה לי הזדמנות לעבור למטה החברה בסיאטל כאחראית לאסטרטגיה של החברה בכל העולם, תפקיד שחוצה את כל החברות־בנות ושבו עבדתי גם עם המנכ"ל המיתולוגי סטיב באלמר. הבן הצעיר שלי נולד שם, כל הילדים השתלבו בצורה יוצאת מן הכלל, זה היה ממש גן עדן, רק מחמאות יש לי לתקופה הזו.

"אחרי שלוש שנים היתה לי אופציה להישאר שם. יכולתי להמשיך לעשות קריירה, הייתי די בכירה. ישראלים אחרים שהכרנו בחרו להישאר, אבל אנחנו החלטנו לחזור. להביא את מה שלמדתי לכאן — הבנתי שעם כל הידע שלי אצליח למלא בישראל תפקידים בכירים מאוד. והמשפחה והחברים כאן, והבת שלנו הגיעה לחטיבה, רצינו שהיא תלמד בארץ, שהיא תתבגר כאן ולא בארצות הברית. לפני שהיא עלתה לחטיבה ביקרנו בבית הספר שבו היא היתה אמורה ללמוד, והוא נראה כל כך מנוכר ולא אישי. כשהראו לנו את הלוקרים ואמרו שהיא תקבל לוקר משלה, חשבתי שזה המקום היחיד בבית הספר שיהיה שלה ושאליו היא תרגיש תחושת שייכות, לפחות בהתחלה. נשבר לי הלב. נזכרתי במושב, במשפחה העוטפת שבה אני גדלתי, עם תחושת שייכות בכל מקום, והבנתי שאנחנו צריכים לחזור הביתה.

"בארץ השתלבתי בחברת נטפים, עד שב־2012 קיבלתי שוב הצעה לחזור למיקרוסופט, הפעם באנגליה. עשיתי שם תפקיד מעניין מאוד, אבל הבנות שלי כבר נשארו פה כי הן היו במכינה קדם צבאית. המשפחה התפצלה. היה לי תפקיד חשוב, ניהלתי 170 אנשים. חזרתי כי הבן הקטן שלי רצה לעשות את כיתה ב' בארץ, וכאן זה הבייס שלי — ההורים, אחים ואחיות. אני גרה במושב חרות, חיה בקהילה, ובה אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. אני שמחה שהבן שלי הולך לטיולים של תנועת המושבים. את זה לא יכולתי לתת לו באנגליה, ובארצות הברית יש את זה אבל זה מאוד מוגבל. אני רוצה שהילדים יגדלו כמו שאנחנו גדלנו. את הניסיון של הבנות שלי בצבא הן לא יכולות לצבור בשום מקום אחר. בחו"ל ילדה בת 19 לא יכולה להגיע לתפקיד פיקודי וניהולי עם הזדמנות למנהיגות, כמו בישראל. עם כל הכבוד לאוניברסיטאות אחרות בעולם, אני לא חושבת שבאף אחת מהן אפשר להגיע לחוויות וללימוד שאפשר לעבור כאן בצבא".