"נסעתי לניו יורק, לעשות תואר שני נחשב מאוד באוניברסיטת קולומביה, כזה שמתקבלים אליו רק 27 סטודנטים מכל העולם. זה אמור להיות קרש קפיצה לעולם האמנות הבינלאומי. עבודה שלי הוצגה בפסטיבל ב־MoMA, ואחר כך נשארתי עוד שנתיים כדי לא לבזבז את הקשרים שיצרתי בבית הספר ולהישאר בתודעה של המורים והגלריסטים, לפתח את הקשרים שהתחלתי. אבל חזרתי, קודם כל כי אבא שלי היה חולה מאוד, בינתיים הוא נפטר. וגם כי בניו יורק הבנתי שהשאיפה שלי היתה תמיד לדבר עם קהל מסוים, בשפה שלי. יש משהו מאוד אגואיסטי בליצור אמנות למען הצלחה אישית. זה לא שאני לא מחפשת הצלחה אישית, אבל יותר חשוב לי לדעת מי הקהל שלי ועם מי אני מנהלת דו־שיח.

"אחד הדברים שהיה לי קשה שם היה שלא חשתי את תחושת האחריות שאותה אני חשה בישראל. רגע השיא היה בהתפרעויות בפרגוסון, עם אלימות המשטרה (הפגנות שחורים במדינת מיזורי שהתפתחו לעימותים קשים בפרגוסון ובהמשך ברחבי ארצות הברית, בקיץ 2014). זה היה קשה מאוד לאפרו־אמריקאים בארצות הברית, אבל במקביל היה את המבצע בעזה (צוק איתן). הרגשתי זרות. הייתי מוקפת באנשים שעזה לא מעניינת אותם, הפוליטיקה שלהם עניינה אותם יותר. ואותי העסיקה המלחמה כאן, עתיד המקום הזה, בעד ונגד. מצאתי את עצמי מתגעגעת כל כך עד שנגרמו לי רגשות אשם.

"אני אזרחית אמריקאית, היה לי קל ונוח להישאר שם, אני שולטת באנגלית, אבל עברית היא עדיין אמוציונלית ואינטימית יותר מבחינתי, ובאנגלית אני מרגישה מרוחקת ותיאטרלית. יש איזה משהו בישראל שהוא כמו מערכת יחסים לא מתגמלת וקצת מתעללת. כי ברור שפירות ההצלחה הם פחות טובים והאופק הכלכלי פה לא אותו אופק, לא באותו סדר גודל באף פרמטר, אבל יש משהו בקהילה שכל כך מגויסת, לטוב ולרע. יש פה הרבה רע, אבל גם עזרה הדדית, מצב שחיים אחד בתחת של האחר. בארצות הברית, כל אחד נלחם על הזכות שלו לא להיות מחויב לשום דבר, כך הם מגדרים את האינדיבידואליות שלהם, זה משהו תרבותי עמוק. יש פחות נוכחות למשפחתיות. יש אנשים שישראל מחניקה בשבילם, קלאוסטרופובית, הם מרגישים שאי אפשר לנשום. ובאמת שם יכולתי להיעלם. זה מה שרציתי בהתחלה, להיות זרה ובמקום אחר. אבל זה נהפך לחוויה של הגירה, של להיות 'האחר', ואני לא רוצה להיות האחר, לכן אני כאן".