"אחרי דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון יכולתי לבחור בין מלגה לפוסט־דוקטורט של ארבע שנים באוניברסיטה העברית למלגת פולברייט לשנתיים בהרווארד, ובחרתי בהרווארד. חיינו בקיימברידג', הכל שם נורא יפה, גרתי ליד הנהר, אבל התחלתי לחפש את הכפרים הלא מוכרים, שנעלמו לי מהמרחב. איבדתי את המקום שלי, לא מצאתי את עצמי. הכל נורא אסתטי, ירוק וכחול, יש השקעה מטורפת בסטודנטים, הפסיליטיס הם הבסט של הבסט, הספרייה היא אחד הדברים המהממים שראיתי בחיי, השירותיות שם מדהימה, הכל מתפקד ומתקתק, הכל הכל בסדר. וזה נורא לא מתאים לי.

"אני נורא אקטיביסטית, חברתית ופוליטית, הייתי מעורבת במאבקים נגד הריסות בתים וכפרים, ופתאום הגעתי למקום אחר לגמרי, שבו החיים הנורמליים אחרים, שונים מהנורמלי שלי. פתאום הייתי חוקרת שרחוקה מהמציאות הקשה, שרק נהיית גרועה יותר, בישראל. ישבתי שם, וכל מה שחיפשתי היה את השטח. התמסרתי למחקר, שעסק באופן שבו הדור השלישי בחברה הבדואית, גברים ובמיוחד נשים, מקבל קול בתוך השבט באמצעות המאבק על האדמה, בייחוד מול תוכניות הנישול האחרונות. דווקא המאבק על האדמה מעניק להם את הקול שחסר להם מול המסורת והפטריארכיה – הממסד מבנה את הבדואים כנודדים, זה רכיב דומיננטי בשיח, אבל הנה הם באים ואומרים 'אנחנו בעלי הזיקה לאדמה'. והכניסה לאקדמיה האמריקאית היתה תהליך מאוד מעצים מבחינתי, הגעתי בלי להכיר אף אחד, ואף אחד לא מכיר אותי, אחרי שבישראל העבודה שלי כבר היתה מוכרת. הייתי צריכה להתחיל מאפס, לשכנע פרופסורים חשובים שהמחקר שלי, מתוך אלפי מחקרים עם סיפורים מכל העולם, הוא רלבנטי. והצלחתי, עבדתי עם שלושה מהגדולים ביותר, כולל יו"ר המחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד. הרציתי ברחבי ארצות הברית, והגיעו הצעות להישאר. הילדים כבר דיברו אנגלית, היה להם טוב, החינוך היה מדהים, ידע וילדים מכל העולם. ואצל הבת הבכורה, רק שם, לראשונה, הדת המוסלמית והזהות הפלסטינית באו לידי ביטוי, כחלק מהרב־תרבותיות. בפעם הראשונה היא צמה ברמדאן, למשל. ובמקביל, המצב של הערבים בארץ הידרדר.

"אבל ידעתי שאני רוצה לחזור. זו היתה מנוחה מיותר מדי פעילות, כי הרגשתי שאני נשחקת מהמאבק, הפוגה מהסכסוך, שאוכל אותנו מבפנים, אבל הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלי הסכסוך. לא גידלו אותי להיות פסיבית, אני לא יכולה לאפשר לעצמי לשבת מהצד, לחיות חיים טובים ולראות את המקום שלי נהרס, נחטף בידי קיצונים משיחיים שהורסים כל חלקה טובה. ההיסטוריה תשפוט אותי, את מי שיכול להשפיע ולעשות. רק אחרי שעזבתי הרגשתי שאין לי מקום אחר: זו המולדת שלי, הארץ שלי, המקום שלי, והמקום שבו אני רוצה לגדל את הילדים שלי. אמריקה לעולם לא תהיה שלי, גם אם יהיה לי שם טוב יותר. לכן אני חייבת להשתמש בכוח שלי כדי לשנות, אני חייבת את זה, מוסרית, למקום הזה ולילדים שלי, כי זה יכול להיות מקום טוב יותר, שבו שני העמים חיים זה לצד זה וההיסטוריות והנרטיבים של שני העמים שלובים זה בזה, מקום שוויוני, מרחב דמוקרטי. אנחנו צריכים לייצר אלטרנטיבה, ואנחנו יכולים לעשות את זה. ראה את המחאה האזרחית - מי ציפה שעשרות אלפי יהודים ישראלים יקומו ויזעקו נגד חוק הלאום?".