"בזמנו עבדתי עם המוסד, שלא הבין איך אני עושה את מה שאני עושה. המוסד ביקש מה־CIA לבחון אותי, ולשם כך ב־1972 עברתי לניו יורק. אחרי שנה עברנו לבריטניה: אמא שלי היא בת למשפחה של זיגמונד פרויד — למעשה קוראים לי אורי גלר פרויד — והכרתי את הצייר המפורסם לוסיאן פרויד, הנכד של. הוא שכנע אותי לבוא לאנגליה. הילדים היו אז קטנים, וחשבתי שניו יורק היא לא מקום מתאים לילדים.

"לישראל לא יכולתי לחזור אז, היא לא באה בחשבון, כי הייתי עסוק בבניית הקריירה שלי. אלה היו זמנים שנהיתי אחרי כסף ותהילה — הייתי במסע של אגו, רציתי להצליח, להיות מיליונר, כל מה שישראלי צעיר רוצה. העולם הפתוח היה הבית שלי, ולא יכולתי לעשות את זה בישראל, כאן כבר כולם הכירו אותי. לא שלא היו לי נפילות, כמו לכל אדם, אבל בסופו של דבר השגתי את כל מה שרציתי; אני אדם שמאמין שכל מה שאתה יכול לדמיין אתה גם יכול להשיג. הייתי בברנז'ה של מפורסמי העולם, ביליתי בסטודיו 54 עם אנדי וורהול וסטיב רובל, הסתובבתי עם טראמפ, רציתי להכיר את מיק ג'אגר, רציתי תמונה עם אלטון ג'ון, ג'ון לנון.

"אבל מעולם לא הייתי סנוב. ההצלחה שלי נבעה גם מהחוצפה הישראלית, ובמשך כל הדרך תמיד הרגשתי ישראלי. אף פעם לא התנתקתי. שֵירתִי בצנחנים, בששת הימים נפצעתי על הגבעה הצרפתית, וחזרתי תמיד, לא היתה מלחמה או מבצע שלא התייצבתי כאן. התשוקה שלי לישראל מעולם לא הפסיקה. בכל מקום ובכל פעם שפגשתי ישראלי חשתי צביטה בלב. אני מאלה ששומעים על מסעדה ישראלית או שיש אפשרות לאכול חומוס בחו"ל ומיד תמצא אותי שם.

"לרוב הישראלים שעוזבים את הארץ יש להבה בוערת בלב וידיעה שהם יחזרו. זה בגנים, בכרומוזומים, בדנ"א. יש רק מספר קטן שיותר אוהבים את הקאדילקים והרולס־רויסים ואת הבתים עם הבריכות ולא חוזרים. אבל אני גם בטירה המפוארת שהיתה לי באנגליה לא הצלחתי להרגיש בבית. הזרות והניכור לא נעלמים, לא משנה כמה זמן אתה חי בחו"ל וכמה אתה מצליח, בסופו של יום אתה ישראלי.

"חזרתי כי חסרה לי האנרגיה של ישראל. העם שלי היה חסר לי. לפני שבאתי לכאן לעבוד על התוכנית 'היורש' אמרתי לחנה אשתי: 'איך זה ייתכן שאין לנו דירה בתל אביב? בואי נקנה משהו קטן'. חיפשתי בגוגל דירות למכירה בתל אביב־יפו, ופתאום עלתה דירה קטנה ביפו העתיקה. מיד כשראינו אותה לחצנו יד וקנינו, אבל מאז היא עמדה ריקה תשע שנים. לפני שנתיים וחצי חזרתי מהליכה עם הכלבים בכפר שבו חיינו — שבו גרים מפורסמים כמו ג'ורג' קלוני, שהוא השכן, ג'ימי פייג' מלד זפלין, וגם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי — ואז נפל לי האסימון. הבנתי שעם כל הטוב שיש לי, משהו חסר, ואני רוצה הביתה, לישראל. אמרתי לחנה: 'מה עוד יש לנו פה? בואי נחזור לארץ'. להפתעתי היא אמרה מיד, בלי היסוס: 'יאללה בוא'. מגיע איזשהו שלב בחיי בן אדם שהוא אומר לעצמו 'בוא נעביר דף בספר החיים'. והנה אני כאן, ומרגיש הכי בבית. אני עסוק בבניית המוזיאון שלי ביפו ומצטרף כשופט ל'גוט טאלנט', ובמקביל ממשיך לנסוע לעבוד בכל העולם".