"להיות אישה פירושו להיאבק על הזכות להשמיע את קולך", אמרה עירד מרציאנו צייגר בדיון שנערך השנה בכנסת במלוא 20 שנה לחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית. הדברים האלה מייצגים את רוח הרגע הנוכחי. לא רק הלגיטימציה שהעניק לקול הנשי קמפיין MeToo#, אלא גם ההכרה — שאמורה הייתה להיות מובנת מאליה ב־2018 — בזכותן של נשים לשוויון בכל תחומי החיים: תעסוקה, צבא, פוליטיקה, כלכלה והנוכחות מול החוק.

בחירות "אשת השנה שלי" מייצגות את השינוי שמתרחש לנגד עינינו. שינוי שלא היה קורה אלמלא פעילותן של המשתתפות. חלקן נאבקו על דעותיהן והזכות על גופן (מדענית בכירה שביקשה לשנות החלטה שרירותית של שר, ח"כית שהוטרדה על ידי חבר מפלגתה); אחרות לחמו למען נשים אחרות שאינן נמצאות בעמדה פריבילגית (עורכת דין בדואית שנאבקת בפוליגמיה, עיתונאית המביאה את סיפוריהם של תשושי נפש). ישנן מי שניפצו השנה את תקרת הזכוכית בארגון הכי גברי שיש (מפקדות הטנק הראשונות בצה"ל) ומי שקבעו שיאים היסטוריים (אצנית ששברה שיא בן 46 שנים).

חוט השני שעובר בכל ההישגים הללו הוא זקיפת הראש, השמעת הקול והנכחת הנשיות בכל מרחב אפשרי. המאבק הפמיניסטי מתחולל כבר כמעט 200 שנה, והשנה היתה זאת סולמית אחת קטנה שנתנה לו את הדחיפה המשמעותית לשלב הבא.

מור גורדון