האינטלקטואל־אבל־אידיוט הוא יצור מסוכן. הביטחון שלו בכך
שהוא יודע הכי טוב ויכול לחזות מה יקרה מניב טעויות חובקות עולם.
נאסים טאלב מפרק את הצורה לתופעה הבולטת של העידן הזה

 

מה שאנחנו רואים ברחבי העולם, מהודו דרך בריטניה עד ארצות הברית, הוא מרד נגד החוג הפנימי של "פקידים" קובעי מדיניות ועיתונאים־מקורבים שאין להם "עור במשחק" — שאינם לוקחים על עצמם סיכונים. כלומר נגד המעמד הפטרנליסטי של אינטלקטואלים־למחצה עם השכלה מליגת הקיסוס, אוקספורד־קיימברידג' או מוסד עם תווית תואמת, שאומרים לכל השאר: 1. מה לעשות; 2. מה לאכול; 3. איך לדבר; 4. מה לחשוב… ו־5. עבור מי להצביע.

הבעיה היא שמדובר באדם עם עין אחת שמוליך את העיוורים: חברי ה"אינטליגנציה", כפי שהם קוראים לעצמם, לא היו מסוגלים למצוא אגוז קוקוס באי הקוקוס. הם לא מספיק אינטליגנטים כדי להגדיר מהי אינטליגנציה, ולכן נקלעים להגדרות מעגליות: הכישרון העיקרי שלהם הוא היכולת לעבור מבחנים שנכתבו בידי אנשים כמוהם. אלא שלנוכח מחקרים בפסיכולוגיה שאת התוצאות שלהם ניתן לשחזר בהצלחה בפחות מ־40% מהמקרים; המלצות תזונתיות שמתהפכות אחרי 30 שנה של שומנופוביה; ניתוחים מקרו־כלכליים שעובדים טוב פחות מאסטרולוגיה; ברננקי (יו"ר הפד) שלא היה לו שמץ קלוש של מושג לגבי הסיכונים; וניסויים פרמצבטיים שאת התוצאות שלהם ניתן לשחזר בהצלחה לכל היותר בשליש מהמקרים — לאנשים יש זכות מלאה לסמוך על האינסטינקטים הקדמונים שלהם ולהקשיב לסבתות שלהם (או למונטיין ולידע קלאסי מסונן שכזה), שיש להם רקורד טוב יותר מאשר לקובעי המדיניות הגלמים האלה.

למעשה, אפשר לראות שהאקדמיקו־ביורוקרטים שמרגישים שזכותם לנהל את החיים שלנו הם אפילו לא קפדנים, בין שזה במחקר מדעי או בקביעת מדיניות. הם לא מסוגלים להבדיל בין מדע ל"מדענות" — באופן המחשבה שלהם, שנמשך לדימויים, "מדענות" נראית מדעית יותר ממדע אמיתי (אפשר למשל להדגים בקלות את הדבר הבא: הרבה ממה שטיפוסים מסוגם של קאס־סנסטיין־ריצ'רד תיילר, שרוצים "לדחוף" אותנו לכיוון התנהגות מסוימת, מסווגים כ"רציונלי" או "לא רציונלי" או קטגוריה דומה, נובע מכך שהם לא מבינים את תיאוריית ההסתברות ומכך שהם משתמשים באופן קוסמטי במודלים מסדר ראשון). הם גם נוטים לבלבל בין המכלול לבין האגרגציה הלינארית של הרכיבים שלו.

 

האינטלקטואל־אבל־אידיוט (אא"א) הוא תוצר של המודרניות. לכן הוא נמצא בתאוצה מאז אמצע המאה ה־20, וכיום הגיע לחסם העליון המקומי שלו, יחד עם הקטגוריה הרחבה יותר של אנשים בלי עור במשחק שפולשים לתחומים רבים בחיים. למה? פשוט משום שברוב המדינות משקל המגזר הציבורי הוא פי חמישה עד פי עשרה ממה שהיה לפני מאה שנים (במונחים של אחוז מהתוצר). האא"א נוכח לכאורה בכל מקום בחיינו, אך הוא עדיין מיעוט קטן ורק לעתים נדירות אפשר למצוא אותו מחוץ למקומות מסוימים, כגון מכוני מחקר, התקשורת או האוניברסיטאות. לרוב האנשים יש עבודה ראויה, ואין הרבה ביקוש לאא"א.

היזהרו מהמלומד־למחצה שחושב שהוא מלומד. הוא לא מצליח לזהות רטוריקה שנועדה להטעות.

האא"א מתייחס לאחרים כאל מקרים פתולוגיים כאשר הם עושים דברים שהוא לא מבין, בלי להכיר בכך שאולי ההבנה שלו היא זאת שמוגבלת. הוא חושב שאנשים צריכים לפעול לפי האינטרסים המיטביים שלהם, והוא יודע מה האינטרסים שלהם, במיוחד אם הם "רד נקס", או אנגלים מהמעמד נטול ההגייה המצוחצחת שהצביעו בעד הברקזיט. כאשר הפלבאים עושים משהו שלהם נראה סביר אבל לא לו, האא"א משתמש במונח "לא משכילים". למה שנהוג לכנות "השתתפות בתהליך הפוליטי" יש לו שני שמות שונים: "דמוקרטיה" כאשר זה מתאים לאא"א ו"פופוליזם" כאשר הפלבאים מעזים להצביע באופן שסותר את ההעדפות שלו. בעוד אנשים עשירים מאמינים ב"דולר אחד  קול אחד", אנשים הומניסטים יותר ב"אדם אחד קול אחד" ומונסנטו ב"לוביסט אחד קול אחד", האא"א מאמין ב"תואר אחד מליגת הקיסוס קול אחד", עם מקבילות לאוניברסיטאות עלית זרות ולבעלי תואר דוקטור, שגם הם נחוצים במועדון.

מבחינה חברתית, האא"א מנוי ל"הניו יורקר". הוא לעולם לא מקלל בטוויטר. הוא מדבר על "שוויון בין הגזעים", ו"שוויון כלכלי", אבל מעולם לא יצא לשתות עם נהג מונית בן מיעוטים (שוב, אין עור במשחק — עצם הרעיון הזה זר לאא"א). על אלה שבבריטניה, טוני בלייר עשה סיבוב. האא"א המודרני נכח אישית ביותר מהרצאת TEDx אחת, או ראה יותר משתי הרצאות TED ביוטיוב. לא רק שהוא הצביע להילארי מונסנטו־מלמזון משום שנראה לו שהיא יכולה להיבחר או משיקולים מעגליים דומים — הוא גם סבור שכל מי שלא עשה ככה הוא חולה נפש.

לאא"א יש על המדף עותק של המהדורה הראשונה של "הברבור השחור", אבל הוא מתבלבל בין היעדר ראיות לראיות להיעדרות.  כתוצאה מהנכונות שלו לבלבל מדע עם מדענות הוא מאמין שמזון מהונדס גנטית הוא "מדע", שה"טכנולוגיה" לא שונה משיטות השבחה רגילות.

 

באופן טיפוסי, האא"א מבין נכון לוגיקה מסדר ראשון, אבל לא אפקטים מסדר שני (ומעלה), מה שהופך אותו לחסר כל יכולת בנושאים מורכבים. בביטחון של הבית הפרברי שלו, עם חנייה לשתי מכוניות, הוא תומך ב"הסרה" של קדאפי משום שהוא "דיקטטור", בלי להבין שלהסרה יש השלכות (תזכרו שאין לו עור במשחק והוא לא נושא במחיר התוצאות).

היסטורית, האא"א טעה לגבי הסטליניזם, המאואיזם, מזון מהונדס גנטית, עיראק, לוב, סוריה, לובוטומיה, תכנון אורבני, דיאטות דלות פחמימות, מכשירי כושר, ביהביוריזם, שומן טראנס, פרוידיאניות, תיאוריית תיק ההשקעות, רגרסיה לינארית, התפלגויות נורמליות, סלפיזם, מודלים מסוג DSGE, פרויקטי דיור, הגן האנוכי, מודלים לחיזוי בחירות, ברני מיידוף (לפני הקריסה), וערכי p. אבל הוא משוכנע שהעמדה הנוכחית שלו נכונה.

האא"א חבר במועדון נוסע מתמיד; אם הוא חוקר במדעי החברה הוא משתמש בסטטיסטיקות בלי לדעת איך מגיעים אליהן (כמו סטיבן פינקר ופסיכולוספנים באופן כללי); בבריטניה הוא הולך לפסטיבלים ספרותיים; הוא שותה יין אדום עם הסטייק (לעולם לא לבן); הוא נהג לחשוב ששומן מזיק ועכשיו שינה לחלוטין את דעתו; הוא לוקח תרופות להורדת כולסטרול כי הרופא אמר לו; הוא לא מצליח להבין ארגודיות, וכשמסבירים לו הוא מיד שוכח; הוא לא משתמש במילים ביידיש, אפילו כשהוא עושה עסקים; הוא לומד דקדוק לפני שהוא לומד לדבר שפה; יש לו בן דוד שעבד עם מישהו שמכיר את המלכה; הוא מעולם לא קרא את פרדריק דארד, ליבניוס, מייקל אוקשוט, ג'ון גריי, אמיאנוס מרקלינוס, אִבּן בטוטה, סעדיה גאון או ג'וזף דה מייסטרה; הוא מעולם לא השתכר עם רוסים; הוא מעולם לא שתה עד לשלב שבו מתחילים לשבור כוסות (או, עדיף, כיסאות); הוא אפילו לא יודע מה ההבדל בין הקטה להקובה (שבברוקלינאית זה  "can't tell sh**t from shinola"); הוא לא יודע שאין כל הבדל בין פסאודו־אינטלקטואל לאינטלקטואל בהיעדר עור במשחק; הוא הזכיר את מכניקת הקוואנטים לפחות פעמיים בחמש השנים האחרונות, בשיחות שלא היה להן שום קשר לפיזיקה.

הוא יודע בכל רגע נתון איך המילים או המעשים שלו משפיעים על המוניטין שלו.

אבל יש סימן פשוט הרבה יותר: הוא אפילו לא מרים משקולות.C