זה קרה לי בצבא. אחת לכמה זמן, כל אחד מחיילי המדור שבו שירתתי כתב סקירה בתחום עיסוקו. לפעמים הייתי קוראת סקירות של אחרים ומגלה שמשהו מפריע לי, קטן או גדול, בעברית או בתוכן. ויום אחד שאל חבר מהשולחן ליד, נקרא לו ג'מוס, אם אני יכולה לעבור על הסקירה שלו לפני שהוא מפרסם אותה. ישבנו יחד, והבנתי. הבנתי שאני יכולה לסדר את המשפטים שלו כך שיהיו מובנים ומדויקים יותר, וגם נעימים יותר לאוזן. שאני שואלת את השאלות הנכונות כדי לקבל הבהרות והשלמות. שאני יודעת למחוק חלקים מיותרים מהטקסט, ולהדגיש את החלקים החשובים. לשנות את הסדר. לשחק עם הטון. שאני מסוגלת להסתכל על הטקסט ולחלץ מתוכו את הסיפור שהוא צריך לספר. רק כעבור זמן, אי שם באזרחות, גיליתי שזה נקרא לערוך.

לכל אחד יש רגעים כאלה, שבהם הבין משהו על נטיית לב או כישרון שיש לו, על זהות מקצועית או אמונית, מגדרית או אידאולוגית, על מה טוב לגוף שלו, או לנשמה. על הדרך שבה נכון לו לחיות ושבה הוא חי מאז. החיים הם תהליכים, אבל בכל תהליך יש מדי פעם רגעי התבהרות צלולים שכאלה. ה"אני" מתהווה ומשתנה כל הזמן, ובכל זאת אנחנו חווים את עצמנו עם כמה תגיות זהות, וגם לתגיות זהות יש רגע של הולדת. פתאום את יודעת משהו. פתאום אתה מבין.

אספנו רגעים כאלה. שאלנו אנשים אם הם יודעים לומר מתי התבהר להם חלק כלשהו בתוך הפאזל שהוא הזהות שלהם. לא תובנה על החיים, לא החלטה על איך יתנהלו. משהו מן המהות, מישהו שהוא אני. קיבלנו תשובות מפתיעות, כאלה שבאו ממעמקי הבטן. בין אם מדובר בסיפור דרמטי או בשבריר של רגע פרוזאי, היה קשה שלא להזדהות. מגוון קולות, מגוון תובנות, מגוון רגשות שהם מעוררים. ככה זה, החיים.

לחיי שנה של התבהרויות.

אדוה קיזלשטיין

באפריל 2002, במבצע חומת מגן, הייתי שר בממשלתו של אריאל שרון. אחת הזירות הקשות במבצע היתה במחנה הפליטים בג'נין. המחבלים התכוננו שם לקרב היטב: נשים התגייסו להכנת מטעני נפץ, בתים מולכדו, ילדים שימשו תצפיתנים ודירות נהפכו למפקדות. זו היתה לחימה שאין בינה ובין הדין הבינלאומי דבר. הטקטיקה של ארגוני הטרור היתה למנוע מצה"ל להשתמש בנשק כבד, במתקפה אווירית, וכך להכריח את חיילינו לצעוד מבית לבית ולהילחם בשטח בנוי באופן שיביא לאבדות רבות בנפש. תמונת המערכה והשלכותיה היו ברורות, ולנוכח הנסיבות הממשלה והקבינט התלבטו לגבי האופן הנכון לביצוע הפעולה. בציבור כבר עלתה הדרישה לסיוע אווירי.

לי היה קושי נוסף, קושי אישי: בני הצעיר רן נמנה עם חיילי גדוד המילואים נחשון 7020, שגויסו במסגרת המבצע. המשימה שהוטלה עליהם היתה כיבוש מחנה הפליטים בג'נין. אני הייתי שר, הוא היה מילואימניק. ולילה אחד רן התקשר ואמר: "אנחנו נכנסים לקסבה של ג'נין, ובלי סיוע מהאוויר זה יהיה עוד יותר קשה". לא הגבתי כמובן, רק ביקשתי שישמור על עצמו. למחרת נקראתי לישיבת ממשלה מיוחדת אצל אריק. על סדר היום עלה הצורך בסיוע אווירי בתוככי שכם וג'נין, כשברור שכל הפצצה אווירית תאיים על שלומם של אנשים תמימים. כשהנושא עלה לדיון קמתי ועזבתי את החדר. חזרתי רק אחרי שהתקבלה ההחלטה, שלפיה לא יהיה סיוע אווירי בשטח בנוי.

ביום השביעי של הפעולה, ב־9 באפריל, מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון 7020, הגדוד של רן, נתקלה במארב שכלל לוחמים פלסטינים ובתים ממולכדים. בקרב ובניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים נפלו 13 חיילים מהגדוד. יום שלם המשכתי לתפקד כרגיל, עד שקיבלתי טלפון מרן. ידעתי מה הוא רוצה לומר עוד לפני שדיבר; היה לי ברור שהחיילים בשטח משוכנעים שסיוע אווירי היה הופך את כל תמונת הקרב ואת התוצאות הקשות שלו.

ברגעים האלה למדתי הרבה על עצמי, על המשמעות והכאב שבלשלוח את בנינו ובנותינו לקרב, על ההחלטות שאני יכול לקבל — ועל אלה שאיני יכול לקבל. הייתי לוחם קרבי, נשלחתי לקרבות שבהם סיכנתי את חיי, אבל לשלוח אחרים לקרב שממנו הם לא ישובו זה כבר עולם אחר. לא כל אחד בנוי מהחומר שמאפשר קבלת החלטה כזאת. לכן זה היה הרגע שבו הבנתי שעם כל האהבה שלי לשירות הציבור ולשליחות למענו, ראש ממשלה כנראה שלא ארצה להיות. ההבנה הזאת לא אכזבה אותי, היא רק הבהירה לי שגם אם אשתדל מאוד אני לא מסוגל להשתנות, בכל זאת אדם נולד עם אופי מסוים.

אריק, שידע שבישיבות ממשלה אפילו לשירותים אני לא יוצא, שאל אותי באותו יום לאן נעלמתי. הסברתי לו. הוא הסתכל בי במבט נוקב ודו־משמעי, של הערכה ושל ביקורת עזה גם יחד. אריק היה לוחם עז נפש ואדם עם קור רוח בלתי נתפס. היה לו קשה להבין אותי; אולי הוא התאכזב, אבל אני בטוח שהוא גם העריך את מעט הכנוּת שהיתה לי עם עצמי. כיום, כנשיא, גם כאשר אינני שותף להכרעות הטקטיות הרי שאני חש ומבין את משקלן הכבד וברור לי שגם אם לא לקחתי בהן חלק אני שותף מלא לאחריות. במבט לאחור, אני חושב שזה המסר שאריק רצה להביע במבטו המוכיח: כשליח ציבור לעולם תישא בנטל האחריות.

גדלתי בצפת במשפחה ובה ארבעה ילדים. בכל בוקר נהג אבי לקום מוקדם ולשתות את הקפה שלו בסלון, בעודו מאזין ליומן הבוקר שנשמע מרדיו של פעם, כזה מעץ עם נורות. באחד הבקרים, כשהייתי בן 12, שמעתי איתו את היומן, והקשבנו לראיון עם אב לארבעה ילדים, שנולדה לו עוד שלישייה. הוא סיפר שהוא חרד לפרנסה, איך יחזיק את המשפחה שהתרחבה כל כך באופן לא צפוי, ודיבר על הדאגה העצומה לעתיד ילדיו. אבא שלי שמע את הדברים ואמר לי, אולי חצי בצחוק: "איזה מזל שלך אני לא צריך לדאוג...".

המשפט הזה נהפך לאמירה מכוננת בחיי. הבנתי שאני חייב להיות עצמאי, להצליח בכוחות עצמי. כאדם מבוגר אני מבין שאבי, שהרעיף עלינו אהבה רבה, אמר זאת כהבעת ביטחון ואמון בי ובכישרונותיי, אבל כילד בן 12 הדברים התגבשו לתובנה שגורלי נתון רק בידיי ושמוטלת עליי אחריות לעצמי ולאחרים. בגיל 13 כבר ביקשתי וקיבלתי מהוריי תקציב חודשי, ובגיל 14 נרשמתי ביוזמתי לבית הספר החקלאי בכפר גלים, שהתנהל כפנימייה. אז עוד לא ידעתי מה זה תזרים מזומנים, אבל למדתי להסתדר עם הסכום החודשי, כולל נסיעות, כולל בגדים. כשהייתי בפנימייה הפקדתי את התקציב למשמורת אצל המדריך והייתי מושך ממנו לפי הצורך. מהפנימייה הלכתי לגרעין נח"ל ואחרי הצבא המשכתי לתואר ראשון, כך שתפיסת האחריות לגורלי שנבעה מאותה שיחה הובילה לכך שבעצם בגיל 14 כבר יצאתי מהבית אל חיים עצמאיים.

היום אני מבין שהאמון של אבי בי והצורך להגשים את ציפיותיו ממני היו הבסיס למוטיבציה שלי להצליח בזכות עצמי ולהראות לו שהוא צדק. אבל תחושת כובד האחריות היתה לא קלה והביאה לכך שנהפכתי למבוגר בגיל צעיר מאוד. והמשפט הזה מלווה אותי מאז — בכל צעד שעשיתי הייתי אומר לעצמי: לא צריך לעזור לי, אני אסתדר, אני מסוגל לדאוג לעצמי, לקריירה ולמשפחה.

​

סוף שנות השישים תחילת השבעים. אני עתודאי שלומד מוזיקה בתל אביב, תושב טרי של העיר הגדולה. נוצר אז קשר ביני לבין במאית תיאטרון שעבדה עם להקת גייסות השריון על תוכנית חדשה וחיפשה שירים. יום אחד היא הביאה לי טקסט של שיר שנכתב בידי אחת, שולמית לפיד. שם השיר היה "רוזה מרציפן". הלחנתי אותו, והגעתי להשמיע את השיר בפני הלהקה. התיישבתי אל הפסנתר. כל חברות וחברי הלהקה התקבצו מסביב, דרוכים וקשובים. עצמתי את עיניי ושרתי. כשסיימתי פקחתי עיניים וראיתי את כולם פעורי עיניים ופה, עם מין חצי חיוך משונה ומעוות.

היתה דממה ארוכה ואז פרצו כולם בצחוק מטורף, שנמשך ונמשך.

ישבתי שם ולא הבנתי על מה הם צוחקים. אפילו נעלבתי.

ואז החלו להיאמר כל מיני משפטים: "אתה מטורף", "מה זה השיר הזה", "אתה מקדים את זמנך", "אתה מוזר", "אף אחד לא יכול לשיר את זה חוץ ממך". באותו רגע הבנתי משהו שכבר חייתי איתו לפני כן, והלך והתחזק בתודעתי: הבנתי שאני נטע זר ושונה, שמזגי האנרגטי ויצירותיי הפרועות לא דומים למה שמוכר בסביבה.

ההבנה החזקה והמכוננת הזאת, באותו רגע אל מול להקת השריון, מלווה אותי כל חיי, ועדיין אני ממשיך לשמוע ש"אני מקדים את זמני". מאז ועד היום אני מנסה להאט, ללכת לאחור ומחפש את זמני הנכון.

ובכל זאת, חלק גדול מהקהל הצליח במשך השנים להדביק את הזמן המתקדם וקיבל את השירים שלי. אבל גם היום כשאני שר את "רוזה מרציפן", שירי הראשון שהתפרסם ואולי המשוגע ביותר, הוא מוזר ושונה מאוד בעיני הקהל. אולי היום הוא אפילו מזדקר עוד יותר על רקע כל מה שנוצר במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. אבל אני נהנה היום, אולי יותר מאי פעם, מהופעות בפני קהלים רבים ומגוונים. אולי בכל זאת הצלחתי להדביק את הזמן.

בגיל 26 נסעתי לצפון אמריקה, לטיול ארוך עם מי שהיתה אז בת זוגי. בטורונטו אכלנו ארוחת ערב עם קרוב משפחה שלה, חזן, דמות מוכרת בקהילה היהודית המקומית ואיש עשיר. אחרי כמה כוסות יין התגברתי על המבוכה ופצחתי בשירה, בקול טנור של זמר אופרה שאותו אני מפתח עוד משיעורי המקהלה בבית הספר. החזן המכובד התלהב ואמר שיש פוטנציאל, שאם אלמד ואתמיד אוכל להיות חזן. הוא גם התנדב להיות המנטור שיוביל אותי לעולם הזה. שאלתי אותו אם כדי להיות חזן צריך להאמין, כי לזה אני לא מוכן בשלב זה של חיי. "בשום פנים ואופן אין צורך באמונה", אמר. שפשפתי את ידיי ושאלתי אותו, ברוב חוצפתי, כמה כסף מרוויחים חזנים צעירים. אחרי שאמר לי את הסכום, שקלתי ברצינות קריירה בתחום. אבל אז הוא ניסה לצנן את התלהבותי: "אתה לא חייב להאמין, אבל צריך להגיע לבית הכנסת בכיפה ובציצית". אין בעיה, אמרתי, זה רק בסופי שבוע? הוא אמר שכן, אבל הוסיף שיצטרכו לראות אותי גם במהלך השבוע מגיע לתפילות, שלוש פעמים לפחות. אמרתי שאם מדובר רק בזה תמורת השכר שהוא ציין זה נשמע סביר, ואני עדיין בעניין של ללמוד חזנות. אחר כך הוסיף שאצטרך לשמור כשרות כי מדי פעם אצטרך לארח אנשים, ושאצטרך להתחתן כי אין כדבר הזה, חזן רווק. בסופו של דבר הבנתי שלמעשה אצטרך להיות דתי כדי להיות חזן, אך הוא עדיין התעקש שאין צורך שאהיה אדם מאמין, והוסיף: "שלא לשמה בא לשמה". אדם שלומד תורה כדי לקבל שכר, לאחר זמן מה יתחיל ללמוד תורה לא רק כדי לקבל שכר.

לא ממש תכננתי להיות הורה. המחשבה על ילדים ואבהות היתה רחוקה ומעורפלת. גם עם בת זוגי הנוכחית לא עלתה מעולם המחשבה להביא ילדים משותפים. היינו פשוט בחור ובחורה שגרו יחד ואהבו זה את זו, והבשורה על הריונה באה בהפתעה גמורה. ואיך לנסח את זה באופן דיפלומטי, אני לא הייתי בעניין. אך אהבתי לזוגתי, התעקשותה וגם היכולות הרטוריות הלא מבוטלות שניחנה בהן גרמו לי להשתכנע. הטיעון המרכזי שלה היה: חייך ייראו בדיוק אותו דבר, רק עם ילדה. היא שכנעה אותי שלא איהפך לבורגני הזה, או למה שנתפס אצלי כ"אבא".

בפועל, מיותר לציין, חיי השתנו לבלי הכר. בהתחלה עוד ניסיתי להעמיד פנים שהכל אותו דבר. בלילה שבו נולדה בתי יצאתי לבלות, ובמשך כמה זמן שמרתי על פאסון של היפסטר מזדקן. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, נסחפתי לחיי ההורות. לילות מייסרים ללא שינה, החלפת חיתולים, רביצה משועממת בגני משחקים, גנים, גננות, זאטוטה שרק למדה ללכת וצריך לרדוף אחריה שלא תרוץ לכביש ושלא תאבד בקניון. הורות לילד קטן היא בעיקר עניין פיזי וסיזיפי. אתה לא יכול לדחות שום דבר למחר, כי הילד צריך אותך כאן ועכשיו. זה שממש לא חשבתי על עצמי כהורה לא עניין איש.

וכך קיבלתי את עול ההורות כשם שמקבלים עול תורה ומצוות. קודם נעשה ואחר כך נשמע. ועדיין לא באה ה"אמונה", ההכרה וההשלמה. זה קרה רק כשבתי היתה בת חמש וחצי, בכפר ושישט שליד מנאלי, בצפון הודו. רחצנו במקדש ובו מעיינות של מים חמים, גופרתיים, המבעבעים ממעמקי האדמה. ירד עלינו גשם. זה היה רגע מרומם במיוחד, מסוג אלה שבהם אנשים זוכים להארה. אבל שלי באה קצת אחר כך, בלי שום אל או בודהה, ולא בבית מקדש. בשירותים ציבוריים, הודיים כאלה, של בול פגיעה, כשהבת שלי נפלה היישר לבור של חרא, אחרי שהתעקשה שהיא יכולה לעשות את צרכיה לבד, ללא עזרה. ראיתי אותה צועדת לבד אל הבור, וברגע האחרון, לפני שהיא נעלמה, משיתי אותה משם, חיבקתי אותה כשכולה מרוחה בחרא, בעודי צועק עליה, כששנינו כמעט נחנקים מבכי: "בפעם הבאה את תקשיבי לאבא שלך ולמה שהוא אומר לך".

​

שנים רציתי לברוח מהמקום של אוכל ומעיסוק באוכל בגלל אמא שלי, שרי אנסקי, שהיתה ועודנה מוסד בתחום. ממש רציתי לא ללכת בדרכה. עשיתי כל מיני דברים עד שהחלטתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, ושם מצאתי את עצמי כל הזמן נכנסת למחקר ההיסטורי שעניינו אוכל ואנתרופולוגיה של אוכל. כל העבודות שהגשתי היו קשורות לאוכל באופן כזה או אחר — על משתאות, על נזירות שצמו בימי הביניים וכדומה. ולמרות זאת לא נפל לי האסימון.

במסגרת הלימודים נרשמתי לפרויקט של חילופי סטודנטים בוונציה, וחיפשתי שם מה לעשות בסופי שבוע. חבר המליץ לי לפגוש את האמן־צלם ואיש תנועת הסלואו־פוד רפרם חדד. חדד סיפר לי שהוא הוזמן על ידי נשיא תנועת הסלואו־פוד העולמית לכתוב על סלונה דל גוסטו, תערוכת האוכל הגדולה בעולם, שהתקיימה בחסות הנסיך צ'רלס. הייתי סטודנטית ענייה, לא היה לי כסף להיכנס לאירוע, ורפרם אמר שאקח מצלמה ואתחזה לצלמת עיתונות ישראלית. וכך היה.

בתערוכה הבנתי, לראשונה בחיי, השראה מהי. הרגשתי כאילו הכה בי ברק. אנשים הביאו את המאכלים שייחודיים לאזור שלהם, מאינספור מדינות, ונתנו זה לזה לטעום אותם. זה היה המפגש הכי תרבותי שראיתי אי פעם בהקשר של תרבות גסטרונומית. לקחתי לרפרם את היד, והתחלנו להסתובב שם כמו מסוממים. דיברתי עם כמה שיותר אנשים, כתבתי הערות מלאות השראה במחברת שלי, ואז אמרתי לרפרם: בוא נראיין את נשיא תנועת סלואו־פוד העולמית קרלו פטריני. כשפגשתי אותו התוודיתי בפניו ואמרתי לו שאני לא צלמת, אבל עדיין המשכתי לצלם. אמרתי לו שמעולם לא הייתי כה נרגשת מסיטואציה שקשורה למזון בחיי, ושזה הפרויקט הכי מרגש שראיתי. ההתרגשות שלי היתה כנה, והוא אמר: אם זה מאוד מעניין אותך, בואי תעשי תואר באוניברסיטה של הסלואו־פוד, האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. אמרתי לו שאני לומדת עכשיו לתואר ראשון, והוא אמר שיהיה גם זמן לתואר שני. שלוש שנים אחר כך עשיתי תואר שני באוניברסיטה שלו, אבל באותו רגע, במפגש ההוא, כל הנקודות התחברו.

גדלתי בבית שהמטבח בו היה מקום קדוש. אמא שלי היתה הראשונה בישראל שהתייחסה לאוכל באופן כזה. מבחינתה מתכון לא היה אוסף של חומרים, אלא בבואה של דמויות, געגועים. היא ממש חקרה את זה. באיטליה גיליתי שיש לאוכל מקום גם באקדמיה, שזה ממש מקצוע, ושזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: אני לא שפית במקצועי, אני גסטרונומית עם התמחות בהיסטוריה של האוכל.

כבר חמש שנים שאני על הקו, מחלק את הזמן בין ניו יורק לתל אביב. זה מרגש ומעצים ורוב הזמן ממש מלהיב. בשאר הזמן הג'ט לג מנצח. או היעפת, תלוי באיזה צד של האוקיינוס נוחתים. אולי כבר התרגלתי לג'נגל/ללהטט בין אנגלית לעברית, אבל ממש לא מסתדר עם כל הפרנהייט הזה מול הצלסיוז. ועוד לא התחלנו לדבר על האינצ'ים והסנטימטרים, הפיטים והמטרים, הפאונדים והקילוגרמים. והמקלדת הזאת שתמיד, אבל תמיד, על השפה הלא נכונה. הכל סלט אחד גדול (וגם שאר ירקות) שמסתובב לי במוח. מצד אחר, מדהים המוח הזה עם היכולת שלו להסתגל בכל רגע נתון לכל נתון ובמיוחד לנתון הנכון.

החיים בין הבימה לברודווי נראים לגמרי כמו החיים בין ליגת האלופות לליגת הפוטבול — את הרוב אני מבין, מהשאר אני נהנה. לעתים נפלט לי "sorry" כשאני כמעט נדרס בידי אופניים בשדרות רוטשילד, או כשאני שואל "מה קורה?" כשאני פוגש חבר אמריקאי בשדרות מדיסון.

נכון, יש גם ההצקות הקטנות בין בן־גוריון ל־JFK. לחלוץ נעליים ולהסיר חגורה או רק להוציא לפטופ החוצה, ואז 10 עד 12 שעות כל פעם. לא חגיגה, אבל מי מתלונן, אפילו המרחק בין קפה איטליה לקפה סוסייטי נראה קצר מתמיד. בסך הכל לא רע השיט הזה.

ואז, יום אחד, קניתי מחשב ועברתי מחלונות ללפטופ של אפל. מה שהתחיל כקומדיה של טעויות המשיך לדרמה יומיומית ומסתיים לא אחת בטרגדיה. הטקסטים מחליפים כיוון כאוות נפשם. זה לא נפתח, זה כן נפתח, או איפה זה נעלם. המעבר בין עברית לאנגלית נהפך לסיוט. דיזזסטר. ולמה המספרים זזו? ואיפה התמונה??? כלום לא עובד, או ליתר דיוק — כלום עובד. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני בעצם חי על שתי מערכות הפעלה, בעיקר כשהמחשב כבוי.

1965. בלון אדום מרחף בשמי פריז האפורים. רחובות מרוטים. וילד. נוצרים יחסים. המון פרשנויות מזמין הסרט הקצר הזה, "הבלון האדום" (Le Ballon Rouge). הבלון יכול להיות תשוקות ויכול להיות מטרות ויכול להיות הישג ויכול לסמל אינדיבידואליות ויכול לרמוז לתאוות שליטה ובעלות ויכול ויכול. כן, גם להתפוצץ. צריך לראות. עבורי הסרט הזה היה זיכרון ילדות מפעים.

•••

2013. "הבלון האדום" מוקרן פתאום בסינמטק תל אביב. ממרחק של כמעט 50 שנה מתעורר לפעמים חשק למשש את זיכרונות הילדות. שבת בצהריים. המתנה קצרה בתור לקופת הכרטיסים. הנה מגיע תורי. הארנק ביד.

אני: "שני כרטיסים, בבקשה".

הקופאית: "כרטיס פנסיונרית?".

השמים נפלו.

•••

אתה יכול לספר לעצמך על עצמך מה שתרצה. לפנטז שאתה עדיין ילד, או אפילו הבלון האדום הזה שיכול להיות כל מיני דברים, אבל קופאית בסינמטק נועצת בך, בבלי דעת, את הסיכה; מטיחה את הדבר האחד שכולם רוצים לשכוח. זה רגע מטלטל. מתחרה בו רק הפעם הראשונה שצעיר מציע לך את הכיסא שלו באוטובוס. אבל זה לא עצוב. כמו שאמר אריה דרעי בצאתו, אי־אז, מבית המשפט: "אני מקבל עליי את גזר הדין באהבה".

"רם כספי, בוא ללוח", המורה שלנו בגימנסיה העברית שוב קראה לי להתייצב לצדה ולענות מול כולם לשאלות שלה. לא מהקריאה ללוח התאכזבתי, אלא מההבנה שזה קורה כי אני מהנמוכים בכיתה.

בגימנסיה הושיבו את התלמידים לפי שורות: הגבוהים בסוף, הגבוהים פחות בשורה שלפניהם, והנמוכים ביותר בשורה הראשונה. שם אני, במקום שבו תמיד צריך להיות בהיכון כי העיניים של המורה ייפלו עליך ראשון. יכולתי רק לקנא ברובי ריבלין, שלמד איתי באותה כיתה אבל גובהו שלח אותו להתרגע בשורות המרוחקות, בעוד אני, עמוס עוז ושמעון מזרחי מתמודדים עם אתגרי הנמיכות בשורה הקדמית.

האמת היא שבכלל חלמתי לשחק כדורסל, עד ש"רם כספי בוא ללוח" ניפץ את האשליה הזאת, הבהיר לי שאני וכדורסל לא נהיה חברים ושלח אותי ללמוד שחמט. יש לי המון חלומות שהתנפצו, אז יש גם חלום אחד כזה שקשור לגובה. אני לא הולך עם 166 ס"מ למקומות שבהם מראש ברור שאכשל.

אגב, אחרי שנים פניתי לשמעון מזרחי, שכבר היה יו"ר מכבי תל אביב, ואמרתי לו ששלושה רבעים מאוכלוסיית העולם לא מסוגלים לשחק כדורסל בגלל הגובה. כמו בהרבה ענפי ספורט אחרים, אמרתי לו, אין סיבה שלא תהיה ליגה נפרדת לשחקנים שגובהם עד 1.70 מ'. הוספתי שאם יצליח לעשות זאת, יקבל פרס נובל לספורט. שמעון כתב מכתב לארגון הבינלאומי וקיבל תשובה שהרעיון לא יעלה יפה, כי כספי החסויות ילכו רק למשחקים של הגבוהים.

קיץ 2003. נכנסתי לפגישה במשרד של הסוכן שלי דאז יחד עם הוריי, לאחר עוד סאגה ממעללי הכדורסל הישראלי. כיאה לאמרה הידועה ש"חוזים לא שווים את הנייר שהם נחתמו עליו", ביקשו ממני, בפעם השנייה תחת אותו חוזה, לקצץ בשכרי. רציתי לעמוד על שלי. הרגשתי שהפעם זה מוגזם, לא חשבתי שצריך להתקפל בפני הדרישה.

עם זאת, הייתי בן 22, השלמתי עם מעמדי כ"ילד" בעולם הכדורסל, והשתדלתי מאוד לנסות להיות פתוח. הקשבתי לשלושת המבוגרים שישבו איתי בחדר, והחלטתי לקבל את הצעתם "להתפשר". שוב. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהתפשרות צריכה להגיע ממך, מה שבמקרה הזה לא כל כך קרה, בלשון המעטה. אבל אז אמרתי להם שאני ילד, שאני לא מבין, ונתתי להם לקבל את ההחלטה בשבילי.

בדרך חזרה הביתה התחלתי לבכות. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בחיי הבוגרים, ובאותו רגע הבנתי: מהיום והלאה רק אני מחליט, בעצמי, ורק החלטות שאני שלם איתן במאת האחוזים, גם אם ההחלטה היא להתפשר. בעיני מישהו שמסתכל מהצד זה יכול להיראות כאירוע שולי. אבל בזכות היום ההוא, קיבלתי הרבה החלטות לא שגרתיות ומאוד משמעותיות — שעיצבו אותי והפכו אותי למי שאני.

בגיל 10 עליתי מטורקיה עם אמי ואחי. אבא נשאר שם במחנה עבודה והגיע קצת אחרינו, אבל הוא חלה בסרטן ושבועיים אחרי בואו אושפז ומת. אמא היתה חסרת אונים, עברה לגור אצל אחותה ושלחה אותי ואת אחי אדי, הצעיר ממני בשלוש שנים, לפנימיית נווה אילת בנהריה.

זה היה מוסד יקי, והכניסה אליו היתה טראומטית. קיבלו אותי בסדרת שאלות, ובין השאר שאלו אם אני יודעת לקלוע לעצמי צמות. כיוון שלא ידעתי, המדריכה נעמדה לפניי עם מספריים ואמרה שהיא נאלצת לגזור לי את הצמות, כי במוסד יש חשש לכינים.

זה היה רגע כואב. הצמות היו חלק מהדמות שלי, וכשהן נגזרו הבנתי שאני לבד בעולם, בלי הגנה של אף אחד, וכך אני צריכה לשרוד, ילדה בת 10 שאין לה על מי לסמוך. אבא מת, אמא חסרת ישע. ואני פתאום הייתי אחראית גם לאחי, כשהוא בכה בלילה קראו לי לנחם אותו. אפילו מהבובות שהבאתי איתי, ג'ורג' ורוזמרי, נפרדתי בפנימייה, כי הילדות הגדולות צחקו עליי. רק מהשם המקורי שלי, דולי, לא נפרדתי. לא נתתי לאף אחד להחליף לי אותו, ועשיתי זאת בעצמי רק כשסיימתי את לימודי המשפטים, הרגשתי שדולי הוא שם לא מתאים לעריכת דין.

למרות חוויית הקליטה הקשה, אני אסירת תודה למוסד הזה על הערכים שספגתי בו. בדיעבד אני יכולה לומר שהערכים האלה והחוויה שלי כילדה שורדת הפכו אותי לשופטת בבית המשפט העליון.

ינואר 2016, ביקור קצר בארץ. בדרך לכנס בגני התערוכה. משוחח בטלפון עם מישהי שכבר נמצאת בכנס. היא אומרת לי לעצור, לשתות קפה ולהגיע עוד כמה שעות. פקקים, ביבי והמאבטחים שלו חוסמים חצי מקום, לא זמן טוב להגיע. כנסים אני לא ממש אוהב. פקקים אני ממש לא אוהב, וביבי, כן, ביבי...

וגם יש לי פגישה בחיפה בצהריים. פרסה מהירה ואני בדרך צפונה. הכנס יסתדר בלעדיי.

גלידה על הכרמל? קפה על החוף? יש כמה שעות לשרוף עד הפגישה. קשים חיי הבטלן. מחליט על ראש פינה. לא ממש בדרך אבל תמיד כיף. בעיקר כשקר וגשום. בית קפה במדרחוב. שוקו חם, הגולן ברקע, שלג קליל שלא נתפס, אח מבוערת. כל כך רומנטי שאני מתאהב בעצמי עוד קצת.

מסיים את הקפה ומטפס לחנות קטנה במעלה המדרחוב. הסטודיו של ענבר. אחת המוכשרות והיצירתיות. סגור. לגמרי סגור. לא מוותר ומתקשר למספר שעל הדלת. ענבר עונה. מנומנמת. שואל אם היא פותחת היום. עונה שהיא יכולה לבוא אבל קר בחוץ. שואלת אם אני יכול להסתדר לבד. עונה שאני יכול אבל יש דלת שמפרידה בין היכולת להסתדר לבד לבין המימוש.

אני זוכר את עצמי בן 8, יושב על שפת הים בחוף בת גלים בחיפה ותוהה, ודאי כמו הרבה ילדים אחרים, מה יש יותר — גרגירי חול על שפת הים או כוכבים בשמים.

המחשבה הזאת נעלמה כלעומת שבאה, אבל בחודש ינואר האחרון פתאום מצאתי תשובה, ואיתה באה הבנה, ממש Aha Moment. הייתי שקוע בהכנת הרצאה שלי לכנס בינלאומי על ננוטכנולוגיה שהתקיים בתל אביב. רציתי לפתוח את ההרצאה במשהו שבוחן את הגדול מול הקטן, הננו הזה — אלפית מיליונית (כלומר מיליארדית) המטר. בחיפוש אחר הפתיחה נתקלתי בעבודה של דיוויד בלטנר, מחבר הספר "Spectrums", שסיפק תשובה לשאלת הילדות ההיא שלי. הוא הציג חישוב מפורט של איך אפשר לאמוד את מספר גרגירי החול ב־7 קווינטיליון (7 ו־18 אפסים אחריו), ואיך חישוב של מספר הכוכבים, בהתבסס על הידע האסטרונומי הקיים והממצאים של טלסקופ האבל, מוביל להערכה של 70 קווינטיליון כוכבים ביקום. כלומר מספר הכוכבים גבוה פי עשרת אלפים ממספר גרגירי החול על כדור הארץ.

ומכאן רגע ההפנמה: "חשיבות" כדור הארץ ביקום קטנה מחשיבותו של גרגיר חול על פני כדור הארץ. מה זה אומר עליי? על הכישלונות וההצלחות והכעסים והתסכולים? כמה הבעיות שלנו שוליות בקנה מידה גדול. זה שם דברים בפרופורציות.

הסרט הראשון שראיתי בחיי היה "שני קוני למל" עם מייק בורשטיין. זה גם המובינג אימג' הראשון שחוויתי, לא היתה לנו טלוויזיה ב־1968. הסצנה שהכי הבהילה אותי היתה כשהנעבעך קוני למל, בחור הישיבה המגמגם, פוגש את  הבחור שמאוהב בבחורה שקוני למל מאורס לה, כשאת שתי הדמויות גילם בורשטיין. במהלך הסצנה הם נכנסים ליער, ומוקפים שם בהרבה קוני למלים. זה התחבר לי לסיוט שהיה לי בתור ילד, שמגיע איזה ילד שגדל אולי באוסטרליה וגם לו קוראים רועי רוזן. הוא מצייר בדיוק כמוני. אני והילד הזה היינו מנסים לעקוף זה את זה ברחוב ולא מצליחים, כי אנחנו דמויות ראי, נתקעים זה בזה. היה רגע מסוים בילדות שהחתימה שלי היתה גדולה יותר מהציור, כי הייתי צריך להוכיח לעצמי שאני לא רועי רוזן האחר.

זו היתה תחילת האודיסאה שלי בעולם של ריבוי הזהויות, שאחר כך הפכה אותי, במובן מסוים, לאמן שמחפש שלילה עצמית. רגע משמעותי במסע הזה היה פרויקט הגמר שלי במכללת האנטר בניו יורק, שהיה הספר "הסוחר העיוור". מעצם המעבר לניו יורק התערערו הרבה דברים שחשבתי שהם "אני", ודברים שתפסתי כמובנים מאליהם לגבי האישיות שלי, אולי במיוחד ככותב שהשפה היא חלק מהזהות שלו. "הסוחר העיוור" הוא וריאציה על "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, והוא מורכב מציורים ולצדם הטקסט המלא של המחזה המקורי, שמסביבו בנוי טקסט משני, פרזיטי, שמאמץ את הקול של שיילוק וגם נותן לשיילוק היסטוריה קצרה. בגרסה הזאת ה"סוחר" הוא לא אנטוניו אלא דווקא שיילוק, שהתעוור לאחר שעיניו נעקרו בפוגרום ורק אז נהפך למלווה בריבית. מאחר שהציורים מתקדמים במקביל למחזה, בכל פעם שהוא עולה על הבמה, הרישומים שלי נעשו בעיניים עצומות — רישומים עיוורים. לצייר בעיניים עצומות מתוך ניסיון לדייק זה מצב שבו השגיאות הן אימננטיות. עבור רשם, זה ממש לשמוט את השטיח מתחת לרגליים, שהוא הקשר בין העין לכף היד. ברישומים כאלו עין אחת יוצאת מהפה ועין אחרת מרחפת בשמים. לעשות רישום עיוור זה לצייר משהו ולפתוח את העיניים ולגלות משהו שאתה ציירת, אבל הוא לא לגמרי אתה. הצעד הבא היה לנסות לרשום כמו מישהו אחר. צעד אחרי זה הוא להיות מישהו אחר ולהבין שזה עדיין אתה. זה בעצם סוג של מסלול שהוא מהופך מהגדרת הזהות העצמית אצל אמנים שמטפחים את מה שנקרא "סגנון אישי".

זאת היתה בסך הכל פיסת דף שנתלתה על לוח המודעות בכניסה לכיתה, לא יותר מ־20 שורות כתובות בכתב יד, אבל בדיעבד זאת היתה מפת דרכים שסימנה את הכיוון של חיי.

בערך שבוע קודם, כיתה י"א ריאלית נחלקה לשניים: טור ימני נגד שמאלי. איש לא ידע לומר למה, אבל בתוך ימים התפתחה מלחמה שהכל מותר בה, מירי טילי נייר ספוגי רוק, דרך השלכת רכוש מהקומה השלישית ועד חניקה משועשעת למוות. פריקת עול של נערים שקיבלו אישור שהם חכמים מחבריהם לשכבה, ובה בעת גופם קיבל את הטסטוסטרון. הגוף של חלקם לפחות, כי אני רק התחלתי להיחלץ מהכלוב הפיזיולוגי שהייתי כלוא בו.

חדות לשון היתה הנשק שחילץ אותי מרוב העימותים עם המיוזעים עצומי הממדים שעלו משיעור ספורט לכיתה. אבל חדות לשון היא כמו מכה יבשה: מוגבלת בעוצמתה, לא משאירה סימנים, ולפעמים רק מרגיזה עוד יותר.

ואז, באחד משיעורי הפיזיקה, אחרי שהמורה החזירה בוחן עם ציון מפתיע לטובה, תלשתי דף מהמחברת ופשוט התחלתי לכתוב. מסביב התפתחה עוד התגוששות אלימה, אבל אני לא הרמתי את הראש מהדף. 20 שורות כתבתי, לא יותר, מחולקות לסעיפים. אינני יכול לשחזר אף אחת מהן, אבל אני זוכר בדיוק מה הרגשתי כשהן התחילו לקלוח. הרגע הנשגב הזה שבו רעיון זעיר, לא יותר מבדל פואנטה, מתיישב לפתע בתוך משפט מדויק, המילים מסתדרות סביבו בסדר הנכון, ואז מגיע מיד המשפט המדויק הבא, וזה שאחריו.

איני יכול לשחזר אף שורה, אבל אני זוכר היטב שהן היו שנונות, מצחיקות, חדות, מעליבות, מכאיבות. טקסט שננעץ בנקודה רגישה אצל מנהיג הטור העוין — ועדיין הצליח להיראות נונשלנטי, לא מתאמץ, כאילו נכתב כלאחר יד.

התגובה הדהימה אותי. זה אחרי זה עברו כולם בהפסקה על המכתם הקצר שתליתי על לוח המודעות, תלמידים מהכיתות המקבילות הגיעו ל"וול" לקרוא את ה"פוסט", ויחסי הכוחות ביני לבין הגברתנים מהטור היריב השתנו לעד. איש לא העז לתלוש את הנייר, אי אפשר היה להרביץ לי בגלל המילים האלה, כאילו השתררה איזו הבנה שהקרב עבר לממד אחר.

עוד קודם לכן כתבתי מפעם לפעם, אבל אלה היו בעיקר חירמוני לנוער בהדרכתו הרוחנית של איטו אבירם, שהוגשו למורה המתפלץ לחיבור. הפעם ההיא על הלוח הכיתתי היתה פרסום מוצלח ראשון משום שגם נגע באמת — הנער ההוא היה חתיכת חרא — וגם הנגיש אותה לקהל היעד. אז הבנתי שהיכולת לדעת איך יובן הטקסט אצל הקורא היא מתנה חשובה מאין כמותה, שמאפשרת לכתיבה לא להישאר תחומה בגבולותיך.

מאז אני כותב. בהתחלה בהיסוס, אינסוף חומרים גרועים, אחר כך יותר במרץ, וככל שאני מתבגר אני כותב יותר, ונדמה לי שגם יותר טוב. ההיצמדות הבלתי מתפשרת לכישרון הזה הובילה אותי לעזוב מקצוע עם אופק לטובת מקצוע עם דופק, שבו אני רובץ בתוך המילים הכתובות לאורך היום וממשיך להתכסות בהן בחדר העבודה שלי בלילה.

הדפוס מאז אותו שיעור פיזיקה לא השתנה הרבה: אני כותב רק במצב רוח טוב, גם את החומרים האפלים ביותר; אני משתדל לראות את המילים דרך העיניים של הקורא; ואני בז לאנשים שלא יודעים לכתוב. בוז לא ראוי, אני יודע, אבל איני יכול להתגבר עליו. בעניין הזה אני עדיין אותו נער עם גוף קצת דק מדי, שגילה שיש לו ביד נשק קטלני ולא היסס להשתמש בו כדי לשרוד.

דבר אחד מהותי בכל זאת השתנה: ככל שחולפות השנים, השעות הארוכות מול המקלדת נהפכות ממימוש עצמי להצלה עצמית. כתיבה היא המקום שבו אחיזתי במילים עדיין איתנה. לפיתה אחרונה בצלילות הישנה, הנערית, שהולכת ונמוגה כשאני נדרש לדבר.

לפני יותר מ־20 שנה נבחרתי לשמש בורר במחלוקת בין שני סוחרי דולרים תל־אביבים. הם סיכמו שאחד יעביר לאחר סכום מסוים בשקלים, ויקבלו אותו בחזרה בדולרים. אלא שהשני טען ששילם בדולרים, והראשון טען שלא קיבל את הכסף. לא היו עדים. שמעתי את הצדדים, כל צד טען את טענותיו. כשהראשון סיים יכולתי להישבע שהוא דובר אמת. כשהשני סיים שוכנעתי לגמרי שהוא דובר אמת. תהיתי מה לעשות, והצעתי להם לעבור בדיקה במכונת אמת. שניהם הסכימו, ואני הפניתי אותם לבדיקות בשני מכוני בדיקה שהכרתי כמהימנים. תוצאות הבדיקות חזרו — ושני הצדדים יצאו דוברי אמת.

הייתי משוכנע שהבדיקה תיתן לי איזשהו כיוון, וזה לא קרה. לא ידעתי מה עושים במקרה כזה, פתרתי איכשהו את העניין ביניהם, הבהרתי שאני לא פוסק שאחד צודק והאחר לא, ואמרתי למי שנטען שלא שילם שישלם 40% מהסכום.

הסיפור ההוא נסגר, אבל אני הבנתי אז, ברגע שקיבלתי את תוצאות הפוליגרף, ששופט אני לא יכול להיות. כי אני תמיד נשאר עם הספקות, אני לא אדם של ודאויות. אם לא יכולתי להכריע בדבר כל כך פשוט, ואני עומד שם חסר אונים מול הצורך להכריע — זה מעיד משהו על האופי שלי, על המהות הפנימית שלי. לא הלכתי הביתה עם תחושת כישלון, אבל שאלתי את עצמי: מה, ריבונו של עולם, עושה שופט באופן יומיומי? גם כשאני קורא פסקי דין אני שואל את עצמי מאיפה הביטחון של השופטים שכתבו אותם. מאז אני יודע על עצמי שאין לי חוש ההכרעה הנדרש.

​

נולדתי ב־1946 באירופה להורים ניצולי שואה שהיגרו לקנדה כשהייתי בן שנתיים. אני זוכר איך כשהייתי בן 6 אמא החזיקה אותי על ברכיה, ובכתה, ואני בכיתי יחד איתה. לא ידעתי אז שהיא בוכה על משפחתה שנספתה, ובעיקר על אחותה הקטנה, שהיתה צעירה ממנה בעשר שנים או קצת יותר, ושאותה היא בעצם גידלה. הוריי ברחו מפולין לרוסיה ב־1941 ולא הצליחו לשכנע את הורי אמי לברוח איתם גם, ואמי איבדה אותם ואת אחותה, ילדה קטנה שאליה היתה קשורה כל כך. בכיתי מתוך הזדהות עם הכאב שלה, מתוך רצון לנקום אותו ומתוך הזדהות עם העם היהודי. אז התחלתי להרגיש מה זה להיות יהודי, וכששואלים מתי הפכתי לציוני אני אומר: הזהות היהודית־ציונית שלי נולדה על הברכיים של אמי.

לפני כארבע שנים פיסלתי לבת שלי כל מיני מיניאטורות מפימו. קל להתאהב במיניאטורות, יש בהן משהו שכובש את הלב באופן עמוק, הגודל, התמימות. יש איזה עידון מקסים בלהחזיק ביד מיניאטורה מושלמת. הבת שלי מאוד אהבה את המיניאטורות האלה, היא היתה ממש בעניין, ויצרתי לה עוד ועוד.

לילה אחד התעוררתי ב־4 לפנות בוקר מלאת התרגשות — בגלל מיניאטורה של עוגת גבינה. זה מביך, כי הילדים שלי כל כך רוצים שאני אכין עוגת גבינה אמיתית ואני לא עושה את זה, אבל בגלל מיניאטורה של עוגת גבינה אני מתעוררת באמצע הלילה, מתלהבת מזה שהבנתי איך לעשות את הפירורים החומים שעליה (לגרד בפומפייה פימו אחרי האפייה!). וזה עוד יותר מביך כי זה לא דבר הרואי להתעורר בגללו. לא השראת שירה, לא תובנה מקצועית, לא תובנה רגשית, אלא משהו משחקי שהגניב אותי.

זה היה הרגע שבו הרגשתי שהפסקתי להיות רק מבוגרת. להיות ילדה זה אדיר, ולבנות מיניאטורות זה חשוב כמו כל פעולה שמשמחת את הנפש, בין שזה לאסוף מברשות שיניים, כאלה שאספתי כילדה, או לגדל צמחי פרא. ואם אתה מציף את הנפש שלך במשחק, ודאי תהיה גם אמן טוב יותר. כל דבר שמעיר אותך הוא דבר שחייבים להתעורר אליו.

לפני הכל, הסתייגות אחת, כמעט אקסיומטית, מהכותרת לעיל:

זה שהבנתי שאני צייר לא רומז בשום אופן על כך שגם אנשים אחרים מבינים את זה. שמח שהבהרנו.

הרגע הזה, שנמתח על פני ארבע שעות (כולל הפסקת קפה והסדרת הנשימה), תפס אותי אוף גארד כשבעצם חיפשתי לדלות מתוך מרק החיים האפרפר זמן קצוב ותחום שבו אקדיש עצמי לפלירט שאני מנהל שנים עם פילגש השילוש הקדוש של מכחול/בד/צבע. כך מצאתי את עצמי בהרצאת מבוא לפתיחת קורס שנתי בציור, שהציעה סקירה קצרה של תולדות האמנות. המרצה, הנושא באחריות הישירה לרגע ההארה האישי שלי, היה רן טננבאום. צייר, אדם יקר, אוקיינוס של ידע וסבלנות ורב־מג של צבע, צורה, חומר וכל מה שביניהם.

שלל מרצים כבר סקרו בפניי, במשך השנים, את תולדות האמנות. אבל לא ככה. לא באותה תשוקה, לא עם ברק כזה בעיניים. זו היתה הטיסה הכי כאוטית ומופלאה שחוויתי בטווח שבין אל גרקו לפיקאסו, בין טיציאן לדה קונינג ועוד ועוד. בליל של שמות וצבעים כמעט ללא רצף כרונולוגי שטלטלו אותי, ועם הנחיתה ידעתי שגם אני רוצה. להיות שם. להיות חוליה בשלשלת הזו. חוליה קטנה, זערורית, אבל שם. אין לי כל כוונה להסביר מה בדיוק קרה בחדר האפלולי ההוא, משתי סיבות: א. לא תבינו. ב. אני לא אבין.

תמיד ציירתי, אבל לא הייתי צייר. ולא, זה לא אותו דבר. זה קרוב, זה כמעט שם. אבל זה לא. אולי לכן ברחתי כל כך הרבה זמן מההגדרה, מההכרה המפורשת: אני צייר. העדפתי את הפלרטוט הנוח והבלתי מחייב על מערכת יחסים עמוקה ואמיתית הנושאת בחובה מחויבות לקשר, מחויבות שלא הייתי מוכן לה. להציג את עצמי כצייר נשמע לי פלצני ויומרני, התקשר מיד לאיזו תמונה שנתקעה לי בראש, עם מבטא צרפתי, של "צייר", כזה שחייו הם "אלור, השכם בבוקר פסעתי לי על גדות הסיין, צפיתי בשמים האפרפרים־סגלגלים כחמוקיה של עלמת חן והשכינה ליטפה את כובע הברט שלי" או כל חרטוט אחר שיעלה בדעתכם. לא רוצה, לא אני, תודה.

כל זה היה נכון עד לפני שנתיים. עכשיו רוצה, זה אני, תודה. אל תגעו לי בכובע.

הסיפור הזה מתחיל בגן ילדים במושב בפאתי ירושלים, בשנת 1981 או אולי 1982. ייתכן שזה היה לקראת פורים, או שזו סתם היתה גחמה תלושה של אחת הגננות, בכל אופן באותו יום הוחלט על פעילות תחפושות לכל ילדי הגן. אלה לא היו תחפושות שהבאנו מהבית; צוות הגננות הכין אביזרי קאובויים לבנים ואביזרי נסיכות לבנות, קצת עיפרון שחור לשפמפמים קשוחים וליפסטיק בשביל גלאם מלכותי, והנה אינסטנט יום כיף לגיל הרך.

אני הייתי בגן הזה, אם זה לא היה ברור מפתיחת הסיפור, אבל בניגוד לילדות האחרות לא רציתי להתחפש לנסיכה בשמלה לבנה ועם כתר על הראש. אני רציתי להתחפש לקאובוי. באופן מפתיע (בהתחשב בזמן ובמקום) הגננות המסורות לא התרגשו. הן תקעו עליי וסט וכובע בוקרים, ציירו לי שפם מסולסל ועברו לילד הבא. אני, לעומת זאת, התרגשתי מאוד, והתרוצצתי בין מתקני המשחקים בחדווה עילאית, מהסוג ששמור לרגעים פתאומיים של חופש אמיתי.

זה היה יכול להיות היום הכי מוצלח שלי בגן ואף מתחרה רציני על תואר היום המוצלח ביותר שילד כלשהו חווה אי פעם בגן, עד שהגעתי למדרגות הקטנות בדיוק באותו רגע כמו דורית (שם בדוי אבל די דומה). עניין זה מצריך הסבר אדריכלי קצר: לגן שלנו היתה חצר מרווחת יחסית, שנבנתה בשני מפלסים. במפלס התחתון שכנו מבנה הגן עצמו, ארגז חול גדול ועוד מתקן משחקים או שניים, ואילו במפלס העליון היו שטח פתוח מכוסה דשא קלוש ומגוון מתקנים מהסוג שכיום היה גורם להורים לבכות מרוב לחץ ולתבוע את הגננת. בין שני המפלסים הפריד גרם מדרגות קטן, וכאמור דורית ואנוכי הגענו אליו ממש באותו זמן.

זה היה הצ'אנס שלי! כפי שכבר הספקתי ללמוד מהטלוויזיה, אף קאובוי לא באמת שווה אם אין לו עלמה במצוקה שאותה הוא מתאמץ להרשים. עדיין לא לגמרי הבנתי את ההבדל בין קאובוי לאביר, ולכן פניתי אליה אגב קידה וסלסול חגיגי של יד ימין, הסימן התיאטרלי הבינלאומי לציון "אחרייך, גבירתי הנאווה". כנראה לעולם לא אצליח לשכוח את המבט המזועזע והנגעל על פניה של דורית. חדוות החופש התפוגגה ואין לי מושג מה קרה בהמשך אותו יום, אבל הרגע ההוא בתחתית המדרגות נחקק היטב בזיכרוני.

כפי שקורה פעמים רבות ברגעי התבוננות שנובטים מן המפגש של השולי והחריג עם ההתנהגות המקובלת, גם ההבנה שלי התפצלה לשני חלקים: בו־זמנית הבנתי הן שאני ג'נטלמן והן שהעולם הסובב אותי אינו רואה ג'נטלמנים בעין יפה אם הג'נטלמן נולד בתור ילדה.

מרץ 2001, פריז בצהרי היום. אל הקפה ברחוב הצדדי, הרחק מהמולת שבוע האופנה שמתקיים בעיר, זורמות נשים מהמשרדים הסמוכים שיצאו להפסקת צהריים. אני מנסה לנסח רשמים ממסלולי התצוגות, להעביר למערכת "הארץ" שבו כתבתי באותן שנים. אבל הדלתות מסתובבות והחלל מתמלא בקולות צחקוק ואו־לה־לה, נקישות עקבים, אוושת הנפה של שיער גזור היטב, יד שמחליקה ליישר חצאית, קליק סגירת שפתון שנטמן בחזרה בתיק.

השולחנות סביבי מתמלאים בנשים. פריזאיות אמנם, אבל נשים רגילות בשגרת יום עבודה. לא פאשניסטות, לא דוגמניות. נשים באמצע החיים. אני סוקרת וסופרת: קלאסה, עדינות, נשיות, בגרות, סקס אפיל, איזון, ביטחון. האיפור עדין, השיער מטופל, הבדים איכותיים, זה ברור לעין. הגזרות מחמיאות, מונחות היטב על הגוף, משאירות את המרווח שמאפשר תנועת בד קלה עם תנועת הגוף. והנעליים... דווקא נוחות, יחסית, אבל עם כושר פיתוי, ביאן סור. המזיגה בין החלקים המטופחים לאלה שנותרו טבעיים או לפחות נראים כאלה מהלכת עליי קסם. זו היכולת ליהנות מהיותך אשה; בין שאת גירלי או טום בוי, זו יכולת פנימית שמשתקפת בתשומת לב חיצונית.

בחזרה בתל אביב, האסימון נופל לי סופית. אפשר להתבגר אחרת, גם פה, במרק הים־תיכוני המהביל. למצוא את האיזון, כמו צרפתייה בטוחה בחצאית קלאסית ועקבים קטנים, כמו בתרבות שיודעת להעריך נשים ונשיות בכל גיל. להיות מטופחת ועדיין להישאר טבעית, לא משנה אם במכנסיים או חצאית, צריך רק לתרגם את זה לעברית. זה קצת מסובך ביולי־אוגוסט בישראל, אבל גם בפריז חם ואפילו אין מזגן. אפשר לפתח מודעות לפרטים הקטנים. לאיכויות הדקות. להירגע עם הטרנדים, עם הגזרות שמנסות להיות צעירות. ליהנות מהעידון, מתחכום, להסתפק ברמיזה. להתחיל להתלבש כמו גדולה.

בחנויות שמייבאות מותגים אירופיים אומרים לי שאת הדגמים היפים שאני רואה בקטלוג "לא מייבאים כי אף לקוחה ישראלית לא תקנה כזה בגד קלאסי, היא תטען שזה מבגר אותה". אני מחפשת, שואלת והופכת, אבל לשווא. הישראליות אז, לפני 15 שנה, נראו לי כמי שעוברות ממצב של פריחה לקמילה. נאחזות בנעורים בלי חוש מידה, נדחסות לבגדים שקטנים ממידתן, מגילן, שלא בטובתן, או בדיוק להפך — לא משקיעות בהופעתן, מזניחות, מוותרות על יופיין. אז איפה האמצע? איפה הנשים המצודדות באמצע החיים, כאן בתל אביב?

אחרי כמה חודשים של התבוננות וחיפוש אני מפרסמת את תובנותיי במוסף "גלריה" של "הארץ", עם שלל עצות מפי כמה מרואיינות. אחת מהן היא העורכת והמתרגמת הלית ישורון, יפהפייה שבגרותה לא הכזיבה. "אופנה היא אחד האופנים לחיות את הזמן. האהבה לבגדים היא בעיניי אהבה לחיים ולעולם. לבוש הוא כמו הגנה, וכל גיל מכתיב את הצורך בהגנה אחרת. בגיל 40, למשל, לא תלכי במיני", היא אומרת ומאירה גם את הקשר בין המילה בגד למילה בגידה: "אני רואה לא פעם בחנויות את הבקשה הזאת, בעיני הנשים שיוצאות מתאי המדידה — שהבגד לא יבגוד, לא יסגיר".

והתגובות זורמות, עוד חודשים אחרי פרסום הכתבה. זהו טרום עידן הטוקבקים והלייקים, ובכל זאת אני מרגישה הדף תגובות חסר תקדים של נשים שמעודדות אותי על שהארתי את הפינה האפלולית הזאת, שמודות לי על שהשמעתי את קולן. אז הבנתי שכשאני כותבת על בגדים אני בעצם כותבת על נשים. מאז התבגרתי בעצמי, המשכתי לחשוב ולכתוב על הנושא. לחפש בגדים הולמים, להשתחרר מחלק מההרגלים הקלוקלים, לתקופה אפילו קניתי בדים וייצרתי לעצמי בעזרת תופרת שמלות וחצאיות שלא מצאתי ורציתי ללבוש. לפני יותר משלוש שנים גם הצטרפתי להקמתו של מיזם האופנה co.co, כדי לבסס כאן אופנה יומיומית לנשים כמוני — שרוצות בגדים שמחמיאים לנשיות בוגרת באקלים הישראלי. לפני שנה פרשתי ממעורבותי במיזם כדי להתפנות לכתיבת הספר שעליו אני שוקדת בימים אלה, הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה כבר לפני 15 שנה, מלא בעצות וידע שאספתי. ידע שעליי להעביר הלאה, כדי שגם כאן יתפתח מקום לנשים המתבגרות לפרוח.

"אפילו לא גראס?!", אנשים נגנבים ממני. אבל אני, פעם, נגנבתי על אמת.

זה קרה קצת אחרי שא' ואני החלטנו לנסות חיים משותפים. חברים שלו — אנשים שקראו לעצמם "ג'מאעה" — ארגנו מסיבת בלי־סיבה בדירה של אחת, מ'. מ' היתה מלכת אופל, ובבקרים לבשה מבט תמים ומיני וטפפה אל גני ילדים, שם העבירה חוגי ריתמיקה. כשאנחנו עדיין לא חשבנו על תינוקות לה כבר היה ילדון בלי אבא, עם שפם בר־מצווה. הבחנתי בו להרף עין כשנכנסנו, לפני שנבלע בחשכת מסדרון.

אנו פנינו לסלון האפלולי, שם כבר קדחה המוזיקה, ולצליליה נעו צלליות אדם. תחושת הזרות הצולחת עליי במסיבות לא הכזיבה. דבקתי בא' ובאלכוהול. מא' הרפיתי רק כשהופיעה ד', חברתי הנוטה לדכדוך.

דווקא רקדנו, ד' ואני. ושתינו, את המשקאות המצמיאים האלה. וכשסיר־תה גדודי נחת בסלון, לגמנו מלוא כוס קלקר, ועוד אחת, ועוד אחת — ורק בשלישית, שצף בה גזיר קרטון אפור, נזכרתי במעומעם במשהו שקראתי בתלמוד הבבלי, או שמא זה היה "העיר"? לא ייחסתי לכך חשיבות.

מתישהו החלטנו לחזור הביתה. ד' צעדה למכונית, ואנחנו, כרגיל, ברגל — מלווים בשושבינינו הקבועים, שניים או שלושה מהם. הג'מאעים האלה התקשו מאוד להעביר את הזמן ביחידות, וא', לאחר שנים של רווקות, לא ידע איך לנפנף אותם. הם נכנסו איתנו לבניין, לדירה, וכבר היה ברור שהם פה כדי להישאר. הבחורה שפרשה לחדר השינה זיכתה את הגבר שלה בנשיקת לילה טוב חמוצה, פרוטוקולית.

כנראה נרדמתי לכמה דקות. אבל מה שבא אחר כך לא היה התעוררות. שמעתי מן החדר השני קולות. לא, לא שמעתי אותם — כאבתי. חוויתי אותם כמו מסור שרשרת, זה המשמש לגיזום אגרסיבי. זיהיתי את קולו של א', גם את קולותיהם של חבריו המסוֹרים. ידעתי שהם שם, אי שם, בחלל שאיבד את שמו, "מטבח" — כי גם אני לא שכבתי ב"חדר" ולא ב"מיטה". שייטתי במין ספירלה שקודחת לתוך האינסוף. הייתי אסטרואיד. הייתי עור מבורווז באמבט אלקטרוליטי, אבן חצץ במערבל בטון.

לא יודעת כמה זמן עבר עד שהצלחתי לפלוט צעקה, והוא, א', נכנס וליטף את מצחי, ויצא וליווה את הג'מאעים החוצה — זיהיתי את נקישת הסגירה של דלת הכניסה, ואת הצליל החורקני של דלת הבניין. לפחות הדירה היתה על הקרקע.

ולא הצלחתי לדבר. הרגשתי רק חשמליוּת ופחד נורא שכמותו מעולם לא הרגשתי — גם כששלפו מתוכי, שנה לאחר מכן, תינוקת סגולה מעונבת בחבל טבור. אולי רק ברכבת הרים. כן, זה היה סוג הפחד. נסיעה ערירית ברכבת הרים, בחושך, ובלי שום עצירה במחוזות היופי המוטרף, שום מראה נשגב, שום מילים מכשפות, ושום תמונות אלבום ושום מתים סיאנסיים. שום דבר מהסוג שפרנס כה יפה את הקרואקים, הבורוזים, הגינזבורגים; ושום חדות חושים! ושום חרמנות! שום דבר זולת ספירלה קודחת, פחד מוות והזדקקות לכף הטובה הזאת, הרכה, שלא נלאתה ובמשך כל אותו הלילה ומחצית היום שאחרי אחזה בסליל החוט הדק המשתחרר, שאני עפיפונו.

התחלתי לטפס משם לאטי רק למחרת אחר הצהריים. כבדה. כאילו גופי נוצק בבטון, אבל ידעתי מי אני  —  לא מי שחשבתי. ושיש בי הרבה יותר חומר אפל מכפי שחשבתי. ומי האיש אשר הלך איתי בגיא הצלמוות הזה שנפער בי, ושזה הוא שאיתו אפשר לעשות את הבלתי צפוי, את הבלתי נשלט — ילדים.

לצד כל התובנות האלה ואחרות (לא אוהבת ג'מאעה. לא אוהבת אנשים במנות גדולות)  נחרדתי כשנזכרתי בד', חברתי הדיכאונית. התקשרתי. היא ענתה מיד. כן, היא הגיעה בשלום, למה אני שואלת? ונרדמה. וישנה מעולה, וקמה בכיף. ומאז — זה מוזר —

היא בהיי.

​

בתחילת הסתיו של 2011 יצאתי מביתי, פניתי ימינה והתחלתי לצעוד במעלה הגבעה. מבטי היה מכוון קצת למטה, אל המדרכה. פתאום הופיעה מולי אשה דקת גו, קורנת, בלונדינית, מלאת חן. בשניות הראשונות הרגשתי משיכה, התאהבות והתרגשות מצמררת. בשנייה הבאה חשתי בושה ועוררות בו־זמנית. נדרשו לי עוד שנייה או שתיים לזהות את אשתי, כך באמצע הרחוב מולי, ואז עלתה בי תחושת מזל, לצד בלבול קל. הרגע התאהבתי באשתי פעם נוספת ואפילו לא ידעתי שזו היא. בפעם השנייה זו היתה אהבה ממבט ראשון. בעצם גם בפעם הראשונה.

הרגע שבו התאהבתי בשנית לא עזב אותי. הוא החדיר להכרתי את ההבנה, שהתבשלה קודם לכן באופן לא מודע, שאני נטול רצון חופשי, לפחות כפי שתפסתי רצון חופשי. כל ההחלטות שלי הן תוצאה של תהליכים שקדמו להן. אני תוצאה. אני מכונה. אני רובוט. למזלי הרב, אני חושב שאני די אוהב את התוצאה. אני בר מזל.

הרובוט שהוא אני מתחזק אשליה חשובה לאושרו. אשליה רבת עוצמה של קיום עצמי, מודעות ורצון חופשי. אני ער לכך שזו אשליה, אך רוב הזמן אין בי היכולת להתמודד בעולם נטול אשליות. אני גם מבין שיכולת ההתמודדות הזאת אינה באמת נתונה להחלטה שלי. ואני רובוט מאושר, רוב הזמן.

ההכרה שאני רוצה להיות צלם עיתונות הפציעה בסמוך לקו המשווה, באוקיינוס האטלנטי, על חרטום אוניית משא בדרכה מברזיל לפורטוגל, מקום שקשה לי לדמיין טוב ומתאים ממנו לחוות אותה.

זאת היתה אונייה פינית ישנה מאוד בדרכה האחרונה הביתה, להלסינקי. חצייה אחרונה של האוקיינוס. עליתי עליה כי רציתי להגיע לאירופה אחרי שנה נפלאה שבה חוויתי את ברזיל בלוויית אנטוניו חברי, סטודנט לאנתרופולוגיה. הנסיעה לברזיל היתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ. הייתי בן 24.

כשהגענו לבלם (Belém), עיר נמל גדולה על הדלתא של האמזונס, נפרדנו. מצאתי את עצמי בלי  גרוש, רק עם שני סרטי צילום, שכן הצילום היה תחביב שלי. בימים ההם היה אפשר לעבוד על אוניות תמורת ההפלגה, וחיפשתי אונייה שתיקח אותי לאירופה. כשהסברתי לקפטן של "ויטה נובה" את מצבי הוא רק שאל מאיפה אני. שנה וקצת אחרי מלחמת ששת הימים ישראל עדיין היתה פופולרית מאוד בעולם, ורב החובל התרומם מכיסאו מאחורי מכתבת העץ שבתאו, שעליה היו מפות ימיות ומכשיר סקסטנט מעץ, ניגש אליי, חשף חיוך מבעד לזקן השחור שלו, אימץ אותי אל חזהו ונישק אותי כשהוא מדיף ריח עז של אלכוהול. "אני מעריץ את ישראל", אמר.

כך מצאתי את עצמי על האונייה, שהובילה עשרות אלפי טונות של אגוזי ברזיל. רוב הזמן קילפתי תפוחי אדמה במטבח. לפעמים נשלחתי לסיפון עם פטיש ואיזמל ושפכטל, לקלף את החלודה. בהפסקות, בעזרת פטיש, פיצחתי את קליפתם המשוריינת של אגוזי ברזיל עתירי השמן ופיטמתי את עצמי בהם.

היה לי הרבה זמן לחשוב. הקריירה האקדמית שאליה חשבתי לחזור, שעליה פנטזתי, הלכה ודהתה. השאלה שעמדה אז בפניי היתה: מה מעניין יותר — להמשיך בלימודי הפילוסופיה של ימי הביניים, שבהם ניהלו בין השאר ויכוחים סוערים על מספר המלאכים שיכולים לשבת או לעמוד על חודה של מחט, או לחלופין לצלם את המלאכים עצמם מבצעים את הלהטוט המופלא הזה.

בשלב מסוים של ההפלגה התקלקל המנוע. האונייה עצרה בלב ים. המלחים, שבדרך כלל היו עליזים וטובי לב, נראו לי שפופים מאוד. התברר שבגלל העיכוב הלא צפוי, מלאי האלכוהול על האונייה לא יספיק. איני יודע מי היה בעל הרעיון, אבל אחד המלחים אחז בידי ומשך אותי איתו אל בטן האונייה, אל המטבח. שם התגלה לעיניי מחזה מדהים: סיר גדול ממדים עמד על התנור וסביבו אנשי הצוות, שרובם היו סקנדינבים. כל אחד מהם, בתורו, ניגש אל הסיר, שלף בקבוק משקה מכיסו ושפך את המעט שנותר בו אל תוך הסיר שהלך והתמלא. בינתיים הבעיר הטבח אש מתחת לסיר ולאט לאט החלו אדי אלכוהול לעלות ממנו. מימיי לא ראיתי מראה שכזה: המלחים הסתדרו בשורה עורפית, וזה אחרי זה עברו ליד הסיר, נעצרו, תחבו את ראשם אל תוך ערפילי האלכוהול שעלו ממנו, לקחו נשימה עמוקה מאוד, ושבו לסוף התור. וחוזר חלילה. לאט לאט הלך מצב הרוח והשתפר. איני יודע עד כמה יעילה היתה השיטה, אבל לפחות היא היתה שוויונית. מתנדנד עליתי אל הסיפון, אל המקום האהוב בקצה החרטום, שם תמיד יכולתי לדמיין שרק אני נמצא באונייה, רוכב על הגלים. כן, זה מה שאני רוצה לעשות, אמרתי לעצמי, כשראשי רווי אדים, להמשיך הלאה. לכבוש את העולם, להכיר אותו — לא על ידי ספרים, אלא באמצעות המצלמה.

באותו רגע האונייה, שנסחפה דוממת במים, הזדעזעה. המנוע חזר לפעול. החרטום התרומם ונחת במי האוקיינוס. פתאום רציתי שהמסע הזה לא ייפסק לעולם.

הייתי בת 24. מלאה בעצמי. בטוחה שאם רק ארצה אוכל לכבוש את העולם, או לחלופין — עוד מעט העולם יגלה את האיכויות הבלתי נגמרות שלי ויתגמל אותי על כך. לימודי האמנות הלמו היטב את תחושת הגדלות הזאת, אבל המציאות לא ממש תמכה בה. כבר התחלתי את דרכי בעיתונות המקומית, אחר כך עזבתי לאיזו עבודת צד בבית דפוס וגם אותה עזבתי. הייתי בראשיתו של אותו מסלול שבו חי את חייו גם אבי: להתחיל ולעזוב, להתחיל ולעזוב, לא לדבוק בדבר שאינו מתגמל מיידית, ולהעביר את חיי בתחושת ציפייה שעוד מעט, ממש עוד מעט, זה יקרה.

חייתי אז עם אשתי הראשונה, שהיתה מבוגרת ממני בשמונה שנים וחצי ועם קצת יותר חוכמת חיים, חריצות של יוצאת קיבוץ ומעט סבלנות להצהרות שלי על הפוטנציאל הרב הגלום בי. כשחזרתי יום אחד מעוד עבודה שלא אהבתי וקיטרתי, היא פשוט אמרה לי ישירות: "אין דבר פתטי יותר מפוטנציאל לא ממומש".

״אני זוכרת אותך יושבת על קצה המיטה הזוגית", היא משחזרת היום, "ואותי מסתובבת בחדר ומטיחה בך שאלות נוקבות, מנסה לפוצץ את הבלון שריחפת בתוכו, להראות לך שזה נשמע מגוחך, מה שאת חושבת על עצמך. אני הייתי אז ההפך ממך — חופרת לעומק בנקודה מאוד מסומנת בקריירה. הייתי עסוקה מאוד באותם ימים, ואת ריחפת. הטריף אותי שבמקום למצוא לעצמך עבודה רצינית פשוט לא עשית הרבה, או נדבקת אליי חלק גדול מהזמן. בתשובה לפנטזיות שלך שאלתי: 'בסדר, אז את יכולה להיות כל דבר, את יכולה להיות אמנית מפורסמת, או צלמת מפורסמת, או סופרת מפורסמת או כל דבר מפורסם אחר. אבל תני לי דבר אחד שבו את חושבת שתהיי הכי טובה'. ולא ידעת להגיד מהו".

אני זוכרת כמה נעלבתי מחוסר האמון שלה בי — זו לפחות היתה התחושה שלי. אבל עד היום אני מודה לה על כך: באותו הרגע הבנתי שהדרך "לממש פוטנציאל" היא פשוט להתחיל לעבוד. בסבלנות, בהתמדה, למרות הקשיים. הבנתי, אבל המימוש לקח עוד זמן. בדרך התרחשו החיים עצמם. שני ילדים נוספו לתמונה, ואיתם אחריות חדשה וקשיים שלא הכרתי, ואחר כך פרידה קשה, עוד ילדים וקשיי פרנסה, עשיית אמנות, הליכה בתלם כשכירה וזינוק לחיים עצמאיים. מהנקודה שבה אני נמצאת היום אני משקיפה על אותו רגע בחמלה והכרת תודה: אני מניחה שהצלחתי לממש משהו מאותו פוטנציאל מופשט, ועם זאת גם להכיר במגבלותיי — שזה כמובן הדבר המפחיד ביותר במימושו של הפוטנציאל.

רגע לפני סופה של מערכת היחסים הקודמת שלי התעוררה בי המחשבה שאף פעם לא היה לי פרק זמן משמעותי שבו הייתי לבד, תמיד הייתי בזוגיות. זה ערער אותי וערער עוד יותר את מערכת היחסים שהייתי בה. החלטתי שאני נוסעת לבד למדבר, לנסות להבין את זה.

לקחתי אוטו מחברה, שכרתי חדר בחווה בדרום ונסעתי. זה היה יום שישי אחד באוקטובר. מזג האוויר היה מושלם, הכביש היה פנוי, לאט לאט השתנה הנוף ממתועש ואורבני לפראי, נקי ושקט, הכתפיים צנחו למטה והריאות נפתחו, כל נשימה היתה מלאה בנוכחות. שלווה.

הגעתי בין הערביים לבקתה קטנה, סגרתי את הטלפון, פתחתי בקבוק יין והתיישבתי במרפסת.

מסביבי היו רק חול ואבנים. סוף סוף לבד. שעה לתוך השקט החיצוני הזה ואל תוך הראש עמוס המחשבות שלי, הבנתי שה"לבד" הזה לא חדש לי, המחשבות והתחושות האלה לא זרות לי, להפך. אני עם עצמי כל הזמן, כשאני בבית, ברחוב, על הבמה, עם החברים, המשפחה, במיטה בלילה כשאני עוצמת עיניים — אני לבד, אני תמיד לבד.

הרגשתי ממש טוב, חיפשתי לבד והנה גיליתי שכל חיי הייתי לבד.

השמש עמדה לסיים את המשמרת שלה, ובדרכה החורפית נפרדה מהכל בליטוף, כל דבר שהיא שלחה בו את קרניה קיבל זוהר יפהפה. רוח נעימה שרקה מנגינה עדינה של חליל מדברי, על העמוד שהחזיק את גג המרפסת טיילה זיקית. כבר לא הייתי לבד. התבוננתי בה דקות אחדות, היא היתה בצבע של העמוד וחיכיתי לרגע שתעבור לחומר אחר שאוכל לחזות בפלא שבו היא מחליפה צבע. "גם אני סוג של זיקית!", התגנבה לראשי מחשבה, "גם אני משתנה כל הזמן במגע עם אחרים! מי אני בעצם? יש אני בכלל? מי אני, אם לא סך כל החיים סביבי. בלעדיהם אני לא הייתי אני. הם איתי כל הזמן, הם בתוכי, הם אני". השתחררה ממני אנחת רווחה. המחשבה הזאת שחררה אותי לחופשי. אני לא אשמה, אני בסך הכל השתקפות, בבואה של העולם. איזו הקלה. אמרתי תודה לשלושתן, לשמש, לרוח ולזיקית — תודה שהייתן איתי, והזכרתן לי שאני אף פעם לא לבד.

זו היתה שכונה ישראלית טיפוסית של שנות השבעים, כזאת שבה אחר הצהריים היו מלאים במשחקים בחצר הבניין: תופסת, קלאס, קפיצות בחבל ובגומי. מי יודע מה אירע באותו אחר הצהריים שדווקא בו לא רציתי להצטרף להמולת הכדורים והאופניים. אולי הבנתי סופית שאני לא כזאת טובה בקפיצה בחבל, אולי בדיוק הגיע גיליון חדש של "הארץ שלנו". בכל אופן, ישבתי כרגיל אחרי בית הספר אצל חברתי־שכנתי מהקומה הראשונה, וידעתי שהיום אני לא מצטרפת.

אכלנו לצהריים מרק צח שאמא שלה הגישה, עם אטריות בצורת אותיות; אמא שלה תמיד היתה בבית ובישלה משהו. "תיכף יורדים", הודיעה חברתי בלגימת המרק האחרונה. ואני אמרתי ­— אולי השקר הראשון בחיי ­—

כואב לי הראש. את בטוחה? כן, כן, אני עולה הביתה.

עליתי והתחפרתי בחדרי, עם ספר או "הארץ שלנו", ואולי סתם בהיתי בקיר ודמיינתי דמיונות, אבל די בטוח שלא היה לי שום דבר דחוף לעשות. ובכל זאת פלטתי את עצמי מהכלל, התבצרתי בחיקה החמים של ההתבודדות. תחושת ההקלה שבהשתמטות מהבילוי החברתי היתה כמו שרב שמביא את החופש הגדול, כמו כיבוי טרנזיסטור שטרטר ברקע כל הזמן. אבל אחרי דקה חברתי דפקה על הדלת: "אמא שלי קוראת לך, היא מודאגת". ירדתי. נשאלתי סדרת שאלות על כאב הראש, ולבסוף החליטה האם שהכי טוב שאקח חצי אקמול. לא היתה לי כל כוונה לחזור בי. פתחתי את הפה ושתיתי את המים. הכדור נשאר מתחת ללשון. כשעליתי בחזרה הביתה הוצאתי אותו משם, מר ודלוח. תחושת ההישג התעמעמה קצת, משהו עברייני נמהל בה, ובכל זאת — הצלחתי להתבדל, עמדתי על הרצון למרחב פרטי. מבחוץ נשמעו קולות הצהלה, ואני קלטתי אותם בלי חרטה ובלי ששון מיוחד.

מאז כבר התרעמה יותר מחברה אחת כשלא רציתי להצטרף לסיבוב אופניים בעיר או לטיול באילת או למי יודע מה. שנים אחר כך ידידיי כבר חייכו בהבנה כשבאמצע ארוחת ערב רבת משתתפים הייתי חומקת לחדר אחר, מוצפת, להיות קצת לבד. אחר כך חוזרת כמו חדשה. אני לא ביישנית, גם אין לי חרדה חברתית. ובכל זאת, בשנים המעטות שבהן חייתי חיים אינטנסיביים במועדונים ובמסיבות, זה תמיד היה כרוך בהתגברות שואבת כוחות ובדחיקת העצמי למקום נסתר. אחר כך צריך לשחרר אותו ולתת לו את שעות ההתבדלות האלה. להיות קצת פרושה מן הכלל, נזיר בהרים.

איך זה מסתדר עם אהבת תענוגות וסקרנות לגבי אנשים? זו אחת מהסתירות שמעצבות את האישיות עם הזמן. אבל מאז, תמיד כשאני חושבת על הנטייה שלי לפרוש מן הכלל, אני נזכרת בחצי האקמול ההוא — טעים זה לא היה, אבל איכשהו נעים בכל זאת.

הקמתי את חברת הבנייה מנרב ב־1969, ובמשך יותר מעשר שנים עסקתי בפרויקטים קטנים. אבל ב־1983 ניגשתי לשני מכרזים להקמת שני בסיסים צבאיים. במכרז אחד רציתי לזכות, אז הצעתי מחיר נמוך. באחר לא רציתי לזכות, ולכן הצעתי מחיר גבוה מאוד. בכל זאת זכיתי בו, וכשהודיעו לי על הזכייה היו לי פרפרים בבטן: הבנתי שאני עולה ליגה, ושלהרוויח כסף זה לא בושה. יש כאלה שחושבים שיש רווח סביר ויש רווח לא סביר, אבל אני חושב שלרווח שאתה מרוויח ביושר ובהגינות אין גבול. מותר לך להרוויח כמה שאתה רוצה. הבנתי אז שאני אוהב לעשות כסף, אני רואה בו קנה מידה להצלחה, ואם אני לא מרוויח זה סימן שנכשלתי. כאדם מאמין, אני מאמין שזה משמים.

הרבה זמן ניסיתי לברוח מהגורל הזה, של להיות חקלאי. בצעירותי הייתי חולה הגה, אמרתי: לא אכפת לי איפה, רק שייתנו לי לנהוג. בגלל זה הלכתי לעבוד בגידולי השדה בקיבוץ, יכולתי לגרור את קווי ההשקיה בטרקטור. לפני הגיוס נתנו לי סוף סוף לנהוג בטרקטור הגדול, ומזל שהיו לי אוזניים כדי שיעצרו את החיוך שלי. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי, ולעבוד על הטרקטור הגדול זה גם כבוד גדול בקיבוץ. ממש הגשמת חלום.

אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ ועבדתי קצת בשלחין, אבל רציתי לברוח מחקלאות ונסעתי למזרח, אחר כך גרתי שנתיים בניו יורק, חזרתי לקיבוץ, ואמרתי שאלך ללמוד. בינתיים שוב עבדתי בחקלאות, אבל זלזלתי בזה — חקלאי זה סתם, זה לא מקצוע, עדיף משהו רציני עם פרסטיז'. הלכתי ללמוד הנדסת בניין, עבדתי בזה שנתיים, ומאוד לא אהבתי את מה שעשיתי. הרגשתי כמו שוטר שצריך כל הזמן לבדוק, לרדות באנשים ולבלוש אחריהם. אין אמון בענף הזה, יש הרבה מריבות ומתחים. נשברתי, עזבתי. אחרי יומיים שבהם הייתי מובטל, פגש אותי בבריכה של הקיבוץ מנהל הגד"ש (גידולי שדה) והציע לי לעזור לו בינתיים בפרויקט של נטיעת עצים נשירים. שוב חזרתי לחקלאות.

בזמן העבודה חשבתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, נורא אהבתי בישול אז חשבתי להיות שף, אבל הלכתי להכוונה מקצועית ושם אמר לי הבן אדם: כל מה שאני שומע ממך זה רק דברים טובים על הגד"ש, למה שלא תישאר לעבוד שם? הסתכלתי עליו במבט מזועזע, אבל באותו רגע הבנתי שהאמת היתה כל הזמן מתחת לפנס. שאני חקלאי. מאז עברו כעשר שנים, והיום אני מרכז את הגד"ש כבר בשני קיבוצים, ניר דוד ושלוחות, ומבין שלשווא זלזלתי בענף. אני מאושר, ואני חקלאי.

בנובמבר 2002 הייתי עד לפיגוע בקניון ערים בכפר סבא. עמדתי ממש כמה מטרים מהמחבל המתאבד. למזלי במטען שלו לא היו ברגים ואומים כמו בפיגועים אחרים — אום קטן בצוואר ולא הייתי כאן עכשיו. אבל בבת אחת מצאתי את עצמי בתוך שדה קרב מטורף, מכוסה בדם ורקמות אנושיות. והתחלתי לרוץ אל הבית של אמא שלי שגרה ממש ליד, כדי להרגיע אותה.

הייתי אז בן 25, רגע אחרי טיול לגואטמלה ולמקסיקו, וכבר שקלתי ללמוד רפואה. וברגע ההוא הבנתי כמה דברים. הבנתי שכשאני מגיע לסיטואציה שבה אדם צריך עזרה, אני רוצה שיהיו לי הכלים לטפל בו. אז לא טיפלתי, לא היו לי הידע והיכולת ומהר מאוד הגיעו האמבולנסים, אבל כעסתי על עצמי על כך שרצתי משם להרגיע את אמא. ההימנעות הזאת שלי העסיקה אותי, ודאי על רקע העובדה שכבר חשבתי לטפל באנשים.

אבל הבנתי גם שאני מסוגל לעמוד במראות קשים, בסיטואציות כאלה. גיליתי שאני עמיד, שהמוח שלי יודע להגן עליי ולשמור אותי מנותק רגשית ומתפקד גם תחת כזה לחץ. אני לא אדם קר, להפך, אני מאוד רגשן, אבל אלה שני ערוצים מקבילים, והבנתי שיש לי מנגנון התנתקות. זה משהו שאתה לא יכול לדעת על עצמך עד שאתה לא מתמודד עם סיטואציה כזאת. אני יודע על הרבה רופאים בתחילת דרכם שחוששים ממצבים כאלה, לא יודעים איך יגיבו ואיך יתמודדו. ואני כבר ידעתי, עוד לפני לימודי הרפואה קיבלתי תשובה. זה נתן לי ביטחון, והמנגנון הזה מלווה אותי עד היום. גם כשאני בשיא העייפות והתשישות ומגיע חולה קשה, האדרנלין משתלט, אני מתנתק ומשתדל להימצא בתפקוד מלא. המכניזם הזה מגן עליי מצד אחד, והוא מה שמאפשר לי לעשות את העבודה מצד אחר.

באוגוסט 2015 יצאתי להגשים חלום קטן: להגיע להימלאיה ולחצות את הדרך הגבוהה והקשה בעולם. ועשיתי את זה! כשסיימתי הייתי אמור להמתין לאהובתי, אבל כמו איזה ג'ינג'י במקום להמתין בשקט הלכתי לטפס על הר. אני זוכר את הדרך למעלה ואת הפסגה. את הירידה אני לא זוכר, כי נפלתי. ונפלתי בגדול, יותר מ־500 מטר. נפילה כואבת, משתקת, שוברת עצמות. זה לפחות מה שהסבירו לי אחר כך; הזיכרון שלי אבד. חודשיים מהחיים נמחקו ממנו.

ואני יושב וכותב עכשיו בזכות שרשרת של נסים. למטפסי ההרים ההודים שהיו איתי היה בלון חמצן, אבל הוא נגמר. חצי שעה אחר כך הגיע מסוק של צבא הודו לחלץ אותי. הייתי מאושפז בהודו שמונה ימים, ואז הוטסתי לישראל ונכנסתי לקומה של חודש. לא היה לי מושג שמשפחתי וחבריי נמצאים לצדי כל הזמן, מנסים להוציא ממני איזושהי תגובה. הרופאים הכינו את משפחתי לנזק מוחי בלתי הפיך בעקבות אותה חצי שעה ללא חמצן. לאף אחד לא היה מושג מה יקרה, אם אתאושש לגמרי או אהיה צמח. הסיכוי היה אותו סיכוי. וכל דבר באמצע בין שני הקצוות האלה — ובכן, תגידו תודה שהוא לא צמח.

חצי שנה הייתי בשיקום ראש, לומד הכל מחדש: ללכת, לדבר, לאכול. היה קשה מאוד, אבל רק בן אדם שהיה בנקודה הנמוכה ביותר בעמק יעריך את הפסגה. והשתקמתי.

חודשיים אחרי שחזרתי לדבר, קיבלתי אימייל

מגלעד עדין שאיחל לי שיקום מלא — והציע לי להרצות ב־TEDx בתל אביב. חברים באו לעבוד איתי על ההרצאה כשהייתי בבית החולים, וממנו יצאתי על כיסא גלגלים כדי להרצות. בקהל ישבו בני משפחתי, חברי ילדות שלי והחברים שהצילו אותי בהודו. היו כמה מרצים בערב ההוא עם סיפורים מרגשים, אבל הקהל לא עמד ומחא להם כפיים. אצלי זה קרה שלוש פעמים, 1,500 אנשים עומדים עם דמעות בעיניים. בסוף ההרצאה שרון אהובתי עלתה על הבמה, והקהל שוב קם ומחא כפיים. אז גם אני התחלתי להתרגש. הבנתי שאני לא לבד בעולם הזה. אולי נפלתי לבד, אבל איתי נפלו גם כל משפחתי וחבריי, והם יעשו הכל כדי להרים אותי. זה היה אחד הרגעים הגדולים בחיי.

מאז ההרצאה שלי מסתובבת בעולם. לפני חודש, למשל, קיבלתי מייל מאוניברסיטת קופנהגן, שסיפר לי שהם מלמדים את ההרצאה שלי בחוג לפסיכולוגיה, ומראים איך המסעות המתוכננים בחיים שלי, כשהקפתי את העולם ברכיבה על אופניים, עזרו לי במסע הלא מתוכנן היחיד שהיה לי. לאחרונה חזרתי לרכוב על אופניים, ואני רוכב בכל יום. בגלל הטראומה ובעיות הזיכרון, אני לא כל כך זוכר שרכבתי באותה דרך גם אתמול, אז כל רכיבה היא הרכיבה היפה בחיי. ואני כבר מתכונן למסע הבא שלי: בספטמבר הבא אסע לארצות הברית להרצות במקומות שונים, ואחצה אותה מחוף לחוף על האופניים. רוב הימים ארכוב לבד, אבל שרון תהיה לצדי עם קרוואן. לבד, אבל לא בודד.

איך אומר המתחזה לביולוג ימי ג'ורג' קוסטנזה? "הים היה סוער באותו יום, ידידיי", וגם ירד גשם. והיה קר. אני גומר את הסיבובים שלי בפארק הירקון, חותך לטיילת בנמל תל אביב ומתקרב לנקודה שנמצאת בול מול מסעדת יוליה, ושבה הגלים נשברים על המזח. מולי נפרש ונעלם מסך לבן של קצף ים. אני מתקרב וקצת נמשך אליו וקצת פוחד ממנו, ובסוף אומר לעצמי: מה כבר יכול להיות? ממילא הסיכוי שאגיע לנקודה בדיוק כשהגל מתנפץ שם הוא נמוך.

אז אני מגביר את צעדי הריצה, זורק מבט ימינה ולא רואה שום סכנה ברורה ומיידית, ממשיך בשלי, ואז, כאילו משום מקום, זה מתנפל עליי: כמות עצומה, לא נגמרת, לא צפויה, גלונים של מים קפואים שנשפכים עליי. נשימתי נעתקת מרוב קור וזעזוע, ובאמת אני קצת רועד עכשיו במכנסיים הקצרים הרטובים שלי. לרגע חולפת בי המחשבה לעצור ולהפסיק עכשיו אבל אז המוח מעביר פקודה: רגל הרם, אתה מגיע לסוף המסלול, שומע?

למה? כי אתה רץ. וזה מה שרצים עושים. הם ממשיכים לרוץ.

אם צריך להצביע על הרגע והנקודה שבהם הבנתי שאני אדם רץ, זה היה שם. בכל מצב, בכל מזג אוויר, בסער של פברואר וגם בחום של 36 מעלות, 700 אחוזי לחות וכל־יהדות־מרסיי־על־חוף־גורדון באוגוסט; עם בהונות שחורות משטפי דם (אל תשאלו 1), כאבי גב מהגיהינום (אל תשאלו 2), פציעות ותאונות (אם תשאלו 3 אז הזוכה בפרס התאונה המטופשת הוא זה שרגליו הסתבכו פעם בחוט של עפיפון. איך? הרי עפיפון זה בשמים ואתה על הארץ, לא? לא משנה. סיפור ארוך).

למה אני עושה את זה לעצמי? כי זה בריא? כי אנדורפינים? כי 45 דקות על המסלול עוזרות יותר מ־45 דקות אצל הפסיכולוג (וגם זולות יותר)? כי זה שומר לי כבר עשר שנים על אותה מידת מכנסיים? כל התשובות נכונות, אך לא מספקות.

כשאני חושב על זה לעומק, נדמה לי שפשוט התאהבתי ברעיון שאני רץ למרחקים ארוכים על המסלול הפיזי (השמור למי שמסוגל לגמוא יותר מ־5 ק"מ ברציפות, על פי ההגדרה הרשמית) ועל מסלול החיים עצמם, כמו שאומרים. אולי בסך הכל אני מבקש לממש את מה שלמדתי בחוג לתורת הספרות על ה"קונקרטיזציה של המטפורה", ואולי זה איזה תו אופי דון־קישוטי, או סתם אידיוטי, שנטוע בי ושגורם לי להמשיך לרוץ — גם כשקשה, גם אם אני נשרט או חוטף מכה, גם כשנשפכים עליי גלונים של מים קפואים. רץ למרחקים ארוכים על השבילים ובחיים גם אם לא רואה את הסוף או אפילו לא מגיע ליעד. הרי הדרך שעליה נשחקות סוליות הנעליים חשובה לא פחות. והדרך עודנה נפקחת לאורך.

השנה היא 1986, ומחר בחינת הבגרות בתורה שבעל פה. על השולחן מחברת פתוחה בסוגיה הקשורה בשומרי חינם, ובמרחק מה, כמו כדי לא ללכלך, הרומן הראשון שאני מנסה לקרוא באנגלית — "Thinner" של סטיבן קינג. אני בדיוק בקטע שבו הגיבור מגלה שהשופט שהצועני קילל (השיניים העקומות שלו מזכירות מצבות שבורות בבית קברות נטוש!) צימַח שכבה עבותה של שלפוחיות וקשקשים, נוזל מוגלתי מחלחל ביניהן והקול, הקול שנשמע בכל פעם שהשופט מפצפץ את אחת השלפוחיות — the unspeakable sound, סטיבן קינג כתב, והמילה sound הופיעה באותיות מוטות, כמו אותן שיניים רקובות שמזכירות מצבות שבורות בבית קברות נטוש. ידעתי כבר אז שאפילו הסמיכות הפיזית בין תעלות הביוב המטפוריות של קינג לבין הקונסטרוקציות הפרשניות נוקבות השמים של המחשבה התלמודית היא פשע. למעשה לא יכולתי לשאת את הסמיכות הזאת אפילו רגע אחד נוסף, ולכן העפתי מהשולחן את שומרי החינם המפליאים להתפלפל על משמרתם הנצחית והשתקעתי כליל בקשקשיו הממוגלים של השופט האומלל. מדי פעם ניסיתי להעלות בעיני רוחי את שומרי החינם, לדמות את הקמטים שמאות שנים של טרדה הרמנויטית חרשו על מצחיהם לאחר שפקדונם כבר היה לאבק, אלא ש־the unspeakable sound. That sound.

למחרת בבוקר ניגשתי למבחן בתלמוד, והשורות האלה היו לי כמו אבן בחרטום הנעל, כמו טנטון באוזן. ידעתי שגם אם אבוא בהיכלה הרם של הפרשנות, אותו צליל שאין לו שם הוא שידריך את צעדיי במבוכיו הבארוקיים. את המילה "גותיקה" אכיר רק בעוד שנים, אבל החניכה הגותית שלי החלה באותו ערב אביבי של 1986, שלא היתה ממנו דרך חזרה.

​

השנה היא 1969, שבועות. אני בן 19, מדריך של חברת נוער של עליית הנוער בקיבוץ - משמש מורה, מי שמלמד אותם לבגרות, וגם אמא, אבא ודודה של 60 נערים ונערות בני 16 ממשפחות מצוקה. אני נמצא איתם מבוקר עד לילה, בתוך העצמות שלהם. 59 מהם ממוצא מזרחי: מרוקו, תימן, אלג'יריה. אנחנו בעיצומה של פעילות לשבועות, לבושים לבן, אוכלים מאכלי חלב — חלק מהם לא אוהבים אותם. מתפללים תפילה מוקדמת באישון לילה, והולכים לישון. אבל ב־11-10 בבוקר החבר'ה כבר קמים, ומתחילים להשתולל עם דליים של מים, מתיזים מים זה על זה, זורקים פצצות מים. הבגדים של הילדים מתמלאים מים ובוץ.

זה מבחינתי חילול קודש מכל כיוון. זה נראה לי לא מתקבל על הדעת. אני יוצא מכליי וצועק עליהם: "תפסיקו את זה! מה אתם חושבים שאתם עושים?!". ואז אחד מהם, שאגב היום הוא פרופסור למתמטיקה ב־MIT, לוקח אותי הצדה ואומר לי בלחש: "מנחם, אתה צריך להירגע. זה המנהג אצלנו, זו המסורת וזאת התרבות, ככה ההורים שלנו עשו במרוקו".

זה העסיק אותי מאוד, וכבר באותו ערב התחלתי לחפש מידע, שאוכל לקרוא על המנהג. והבנתי. הבנתי שאני שבוי בקונספט של כור ההיתוך הישראלי, ושאני טועה בגדול. זה עימת אותי עם ה"ילד טוב ירושלים" שהיה בי, שדבק במה שהוא הכיר. הבנתי שאני צריך ללמוד הרבה יותר משהם צריכים, ולהבין את טיבם של העולמות שחשבתי שבטלו מן העולם לטובת כור ההיתוך שכל כך האמנתי בו עד שאפילו את היידיש של הוריי סירבתי לשמוע. עד לאותו אירוע, התפקיד שלי היה להכניס אותם כמה שיותר מהר לאותו כור היתוך ולצרוף אותם. ומלחמת המים שינתה את זה. הבנתי שאני צריך להסתכל מחוץ לדל"ת אמותיי, להיפתח לעולמות שלמים של חגים ומסורות שלא הכרתי.

זה לא היה פשוט. גדלתי מוטה לתרבות עדות אשכנז, כבן ליליד אוקראינה ובלארוס, והבית היה חדור תפיסת ממלכתיות והאמין בכור ההיתוך הבן־גוריוני. גדלתי על תחושת עליונות של כור ההיתוך הארץ־ישראלי הזה. אבל עם השנים גברה אצלי המשיכה לתרבות המזרח ונעשיתי מומחה – למדתי ערבית ואת הדוקטורט שלי בחרתי לעשות על יהודי צפון אפריקה. וההכרה בכך שצריך להיות פתוחים, להקשיב, ללמוד, להשתחרר מהקונספט, נולדה בחג השבועות ההוא.

כשהייתי נערה בסמינר, הימים האלה באמת היו נוראים. זה התחיל בראש חודש אלול. פעם בשבוע היינו עוזבות את הכיתה לשעתיים, מתכנסות באולם הספורט הגדול ומקשיבות להרצאת חיזוק, כדי שנגיע טהורות וזכות ליום הדין. בחלק מההרצאות הרב פשוט היה עומד וצועק "אלול", מתנדנד ובוכה. זו היתה מילה עם כוח מיסטי. בשאר ההרצאות הרב היה מונה את כל החטאים שלנו, מתבל בסיפורי אסונות ומשרה אווירת דין. בעשרת ימי תשובה, התקופה שמפרידה בין ראש השנה ליום כיפור, הכל עלה הילוך. במקום הרצאה אחת בשבוע זכינו להרצאה יומית, והיא היתה ארוכה ומפחידה יותר.

מעולם לא הרגשתי ריחוק גדול יותר מה' מאשר בהרצאות האלו. הרגשתי שהוא מטיח בי האשמות ולא מאפשר לי להתגונן. מה לא צעקו עליי, מהבמה הקטנה באולם הספורט: שיש לי לב אבן, שאנשים כמוני לעולם לא ייצאו זכאים בדין, שכל דבר בי, ממש כל מאפיין, הוא חטא. הרגשתי שה' שונא אותי, ואני שנאתי אותו בחזרה, שנאה מהולה בפחד גדול. קיימתי תרי"ג מצוות מתוך סלידה.

בסוף כיתה י"ב הלב שלי באמת היה מאובן. אחרי ארבע שנים של הטחות מוסר יומיות נהפכתי לרובוט. התפללתי ובירכתי, אבל המילים לא יצאו מהפה מתוך הכרת תודה. מבחינתי היה מדובר בעניין של זמן. רק למשוך עוד קצת, להשיג את תעודת הבגרות, ולברוח כמו נמר מכלוב בגן החיות. כשהתקבלתי לאוניברסיטה הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו.

כמה חודשים לתוך הסמסטר הראשון ללימודים באוניברסיטה. טעמתי חופש. התלבשתי איך שרציתי, אמרתי מה שרציתי. אבל הפחד נשאר, ובמידה מסוימת אפילו גדל. הרגשתי כאילו מישהו שם עליי כיסוי עיניים ודורש ממני ללכת במסלול מכשולים. בלילות, אף שהוא כעס עליי ואני עליו, הייתי מדברת אל ה'. לפעמים הייתי מדברת איתו על זה שאם הוא כל כך כועס, אולי הגיע הזמן שניפרד.

האסימון נפל לי באחת הפעמים הראשונות שבהן הגעתי למפגש בקבוצת התמיכה לנערות דתיות של איגי, ארגון הנוער הגאה. זה היה המקום הראשון שבו נתקלתי בנערות שדומות לי. היו שם דתיות וחרדיות, חוזרות בשאלה ואפילו חוזרת בתשובה אחת. באותו יום דיברנו על אמונה. הקבוצה התחלקה לשניים: אלו שהחליטו שהנטייה המינית שלהן חזקה יותר מהאמונה, ואלו שהעדיפו להקריב הכל למען האמונה שלהן. בתחילת השיחה היה לי די ברור לאן אני שייכת. אני נמשכת לנשים, זה לא הולך להשתנות, זו אני וזהו, ואי אפשר להיות גם וגם, והרי גם ככה אני כועסת על ה'.

"למה את כועסת עליו?", המדריכה שאלה אותי.

אני כועסת עליו כי הוא כועס עליי.

"ואיך את יודעת שהוא כועס עלייך? למה את כל כך בטוחה בזה? את מאמינה בו בכלל? הוא חשוב לך?".

שתקתי. הייתי צריכה לחשוב על זה. יכול להיות שאם אודה שכן, הוא חשוב לי, אצטרך לחזור למקום שממנו ברחתי? מצד אחר, לא יכולתי לשקר לעצמי. כן, אני מאמינה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את התחושה הזאת באופן ברור כל כך. אני מאמינה. גם זה לא הולך להשתנות. לא ממש ידעתי מה אני אעשה הלאה, אבל זו היתה התחלה.

מערכת היחסים שלי עם ה' השתקמה. לא כעסנו זה על זו יותר. הבנתי שיכול להיות שלא כעסתי עליו אף פעם; כעסתי על האיש שהתנדנד על הבמה וצעק עליי. היתה לי אפשרות לעשות מה שארצה, ובחרתי בו, בדרך שלי. מאז הלב שלי כבר לא מאובן.