בקרב ובניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים נפלו 13 חיילים מהגדוד. יום שלם המשכתי לתפקד כרגיל, עד שקיבלתי טלפון מרן. ידעתי מה הוא רוצה לומר עוד לפני שדיבר; היה לי ברור שהחיילים בשטח משוכנעים שסיוע אווירי היה הופך את כל תמונת הקרב ואת התוצאות הקשות שלו.

ברגעים האלה למדתי הרבה על עצמי, על המשמעות והכאב שבלשלוח את בנינו ובנותינו לקרב, על ההחלטות שאני יכול לקבל — ועל אלה שאיני יכול לקבל. הייתי לוחם קרבי, נשלחתי לקרבות שבהם סיכנתי את חיי, אבל לשלוח אחרים לקרב שממנו הם לא ישובו זה כבר עולם אחר. לא כל אחד בנוי מהחומר שמאפשר קבלת החלטה כזאת. לכן זה היה הרגע שבו הבנתי שעם כל האהבה שלי לשירות הציבור ולשליחות למענו, ראש ממשלה כנראה שלא ארצה להיות. ההבנה הזאת לא אכזבה אותי, היא רק הבהירה לי שגם אם אשתדל מאוד אני לא מסוגל להשתנות, בכל זאת אדם נולד עם אופי מסוים.

אריק, שידע שבישיבות ממשלה אפילו לשירותים אני לא יוצא, שאל אותי באותו יום לאן נעלמתי. הסברתי לו. הוא הסתכל בי במבט נוקב ודו־משמעי, של הערכה ושל ביקורת עזה גם יחד. אריק היה לוחם עז נפש ואדם עם קור רוח בלתי נתפס. היה לו קשה להבין אותי; אולי הוא התאכזב, אבל אני בטוח שהוא גם העריך את מעט הכנוּת שהיתה לי עם עצמי. כיום, כנשיא, גם כאשר אינני שותף להכרעות הטקטיות הרי שאני חש ומבין את משקלן הכבד וברור לי שגם אם לא לקחתי בהן חלק אני שותף מלא לאחריות. במבט לאחור, אני חושב שזה המסר שאריק רצה להביע במבטו המוכיח: כשליח ציבור לעולם תישא בנטל האחריות.

באפריל 2002, במבצע חומת מגן, הייתי שר בממשלתו של אריאל שרון. אחת הזירות הקשות במבצע היתה במחנה הפליטים בג'נין. המחבלים התכוננו שם לקרב היטב: נשים התגייסו להכנת מטעני נפץ, בתים מולכדו, ילדים שימשו תצפיתנים ודירות נהפכו למפקדות. זו היתה לחימה שאין בינה ובין הדין הבינלאומי דבר. הטקטיקה של ארגוני הטרור היתה למנוע מצה"ל להשתמש בנשק כבד, במתקפה אווירית, וכך להכריח את חיילינו לצעוד מבית לבית ולהילחם בשטח בנוי באופן שיביא לאבדות רבות בנפש. תמונת המערכה והשלכותיה היו ברורות, ולנוכח הנסיבות הממשלה והקבינט התלבטו לגבי האופן הנכון לביצוע הפעולה. בציבור כבר עלתה הדרישה לסיוע אווירי.

לי היה קושי נוסף, קושי אישי: בני הצעיר רן נמנה עם חיילי גדוד המילואים נחשון 7020, שגויסו במסגרת המבצע. המשימה שהוטלה עליהם היתה כיבוש מחנה הפליטים בג'נין. אני הייתי שר, הוא היה מילואימניק. ולילה אחד רן התקשר ואמר: "אנחנו נכנסים לקסבה של ג'נין, ובלי סיוע מהאוויר זה יהיה עוד יותר קשה". לא הגבתי כמובן, רק ביקשתי שישמור על עצמו. למחרת נקראתי לישיבת ממשלה מיוחדת אצל אריק. על סדר היום עלה הצורך בסיוע אווירי בתוככי שכם וג'נין, כשברור שכל הפצצה אווירית תאיים על שלומם של אנשים תמימים. כשהנושא עלה לדיון קמתי ועזבתי את החדר. חזרתי רק אחרי שהתקבלה ההחלטה, שלפיה לא יהיה סיוע אווירי בשטח בנוי.

ביום השביעי של הפעולה, ב־9 באפריל, מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון 7020, הגדוד של רן, נתקלה במארב שכלל לוחמים פלסטינים ובתים ממולכדים.

סוף שנות השישים תחילת השבעים. אני עתודאי שלומד מוזיקה בתל אביב, תושב טרי של העיר הגדולה. נוצר אז קשר ביני לבין במאית תיאטרון שעבדה עם להקת גייסות השריון על תוכנית חדשה וחיפשה שירים. יום אחד היא הביאה לי טקסט של שיר שנכתב בידי אחת, שולמית לפיד. שם השיר היה "רוזה מרציפן". הלחנתי אותו, והגעתי להשמיע את השיר בפני הלהקה. התיישבתי אל הפסנתר. כל חברות וחברי הלהקה התקבצו מסביב, דרוכים וקשובים. עצמתי את עיניי ושרתי. כשסיימתי פקחתי עיניים וראיתי את כולם פעורי עיניים ופה, עם מין חצי חיוך משונה ומעוות.

היתה דממה ארוכה ואז פרצו כולם בצחוק מטורף, שנמשך ונמשך.

ישבתי שם ולא הבנתי על מה הם צוחקים. אפילו נעלבתי.

ואז החלו להיאמר כל מיני משפטים: "אתה מטורף", "מה זה השיר הזה", "אתה מקדים את זמנך", "אתה מוזר", "אף אחד לא יכול לשיר את זה חוץ ממך". באותו רגע הבנתי משהו שכבר חייתי איתו לפני כן, והלך והתחזק בתודעתי: הבנתי שאני נטע זר ושונה, שמזגי האנרגטי ויצירותיי הפרועות לא דומים למה שמוכר בסביבה.

ההבנה החזקה והמכוננת הזאת, באותו רגע אל מול להקת השריון, מלווה אותי כל חיי, ועדיין אני ממשיך לשמוע ש"אני מקדים את זמני". מאז ועד היום אני מנסה להאט, ללכת לאחור ומחפש את זמני הנכון.

ובכל זאת, חלק גדול מהקהל הצליח במשך השנים להדביק את הזמן המתקדם וקיבל את השירים שלי. אבל גם היום כשאני שר את "רוזה מרציפן", שירי הראשון שהתפרסם ואולי המשוגע ביותר, הוא מוזר ושונה מאוד בעיני הקהל. אולי היום הוא אפילו מזדקר עוד יותר על רקע כל מה שנוצר במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. אבל אני נהנה היום, אולי יותר מאי פעם, מהופעות בפני קהלים רבים ומגוונים. אולי בכל זאת הצלחתי להדביק את הזמן.

זה היה המפגש הכי תרבותי שראיתי אי פעם בהקשר של תרבות גסטרונומית. לקחתי לרפרם את היד, והתחלנו להסתובב שם כמו מסוממים. דיברתי עם כמה שיותר אנשים, כתבתי הערות מלאות השראה במחברת שלי, ואז אמרתי לרפרם: בוא נראיין את נשיא תנועת סלואו־פוד העולמית קרלו פטריני. כשפגשתי אותו התוודיתי בפניו ואמרתי לו שאני לא צלמת, אבל עדיין המשכתי לצלם. אמרתי לו שמעולם לא הייתי כה נרגשת מסיטואציה שקשורה למזון בחיי, ושזה הפרויקט הכי מרגש שראיתי. ההתרגשות שלי היתה כנה, והוא אמר: אם זה מאוד מעניין אותך, בואי תעשי תואר באוניברסיטה של הסלואו־פוד, האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. אמרתי לו שאני לומדת עכשיו לתואר ראשון, והוא אמר שיהיה גם זמן לתואר שני. שלוש שנים אחר כך עשיתי תואר שני באוניברסיטה שלו, אבל באותו רגע, במפגש ההוא, כל הנקודות התחברו.

גדלתי בבית שהמטבח בו היה מקום קדוש. אמא שלי היתה הראשונה בישראל שהתייחסה לאוכל באופן כזה. מבחינתה מתכון לא היה אוסף של חומרים, אלא בבואה של דמויות, געגועים. היא ממש חקרה את זה. באיטליה גיליתי שיש לאוכל מקום גם באקדמיה, שזה ממש מקצוע, ושזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: אני לא שפית במקצועי, אני גסטרונומית עם התמחות בהיסטוריה של האוכל.

שנים רציתי לברוח מהמקום של אוכל ומעיסוק באוכל בגלל אמא שלי, שרי אנסקי, שהיתה ועודנה מוסד בתחום. ממש רציתי לא ללכת בדרכה. עשיתי כל מיני דברים עד שהחלטתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, ושם מצאתי את עצמי כל הזמן נכנסת למחקר ההיסטורי שעניינו אוכל ואנתרופולוגיה של אוכל. כל העבודות שהגשתי היו קשורות לאוכל באופן כזה או אחר — על משתאות, על נזירות שצמו בימי הביניים וכדומה. ולמרות זאת לא נפל לי האסימון.

במסגרת הלימודים נרשמתי לפרויקט של חילופי סטודנטים בוונציה, וחיפשתי שם מה לעשות בסופי שבוע. חבר המליץ לי לפגוש את האמן־צלם ואיש תנועת הסלואו־פוד רפרם חדד. חדד סיפר לי שהוא הוזמן על ידי נשיא תנועת הסלואו־פוד העולמית לכתוב על סלונה דל גוסטו, תערוכת האוכל הגדולה בעולם, שהתקיימה בחסות הנסיך צ'רלס. הייתי סטודנטית ענייה, לא היה לי כסף להיכנס לאירוע, ורפרם אמר שאקח מצלמה ואתחזה לצלמת עיתונות ישראלית. וכך היה.

בתערוכה הבנתי, לראשונה בחיי, השראה מהי. הרגשתי כאילו הכה בי ברק. אנשים הביאו את המאכלים שייחודיים לאזור שלהם, מאינספור מדינות, ונתנו זה לזה לטעום אותם.

"הסוחר העיוור" הוא וריאציה על "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, והוא מורכב מציורים ולצדם הטקסט המלא של המחזה המקורי, שמסביבו בנוי טקסט משני, פרזיטי, שמאמץ את הקול של שיילוק וגם נותן לשיילוק היסטוריה קצרה. בגרסה הזאת ה"סוחר" הוא לא אנטוניו אלא דווקא שיילוק, שהתעוור לאחר שעיניו נעקרו בפוגרום ורק אז נהפך למלווה בריבית. מאחר שהציורים מתקדמים במקביל למחזה, בכל פעם שהוא עולה על הבמה, הרישומים שלי נעשו בעיניים עצומות — רישומים עיוורים. לצייר בעיניים עצומות מתוך ניסיון לדייק זה מצב שבו השגיאות הן אימננטיות. עבור רשם, זה ממש לשמוט את השטיח מתחת לרגליים, שהוא הקשר בין העין לכף היד. ברישומים כאלו עין אחת יוצאת מהפה ועין אחרת מרחפת בשמים. לעשות רישום עיוור זה לצייר משהו ולפתוח את העיניים ולגלות משהו שאתה ציירת, אבל הוא לא לגמרי אתה. הצעד הבא היה לנסות לרשום כמו מישהו אחר. צעד אחרי זה הוא להיות מישהו אחר ולהבין שזה עדיין אתה. זה בעצם סוג של מסלול שהוא מהופך מהגדרת הזהות העצמית אצל אמנים שמטפחים את מה שנקרא "סגנון אישי".

הסרט הראשון שראיתי בחיי היה "שני קוני למל" עם מייק בורשטיין. זה גם המובינג אימג' הראשון שחוויתי, לא היתה לנו טלוויזיה ב־1968. הסצנה שהכי הבהילה אותי היתה כשהנעבעך קוני למל, בחור הישיבה המגמגם, פוגש את הבחור שמאוהב בבחורה שקוני למל מאורס לה, כשאת שתי הדמויות גילם בורשטיין. במהלך הסצנה הם נכנסים ליער, ומוקפים שם בהרבה קוני למלים. זה התחבר לי לסיוט שהיה לי בתור ילד, שמגיע איזה ילד שגדל אולי באוסטרליה וגם לו קוראים רועי רוזן. הוא מצייר בדיוק כמוני. אני והילד הזה היינו מנסים לעקוף זה את זה ברחוב ולא מצליחים, כי אנחנו דמויות ראי, נתקעים זה בזה. היה רגע מסוים בילדות שהחתימה שלי היתה גדולה יותר מהציור, כי הייתי צריך להוכיח לעצמי שאני לא רועי רוזן האחר.

זו היתה תחילת האודיסאה שלי בעולם של ריבוי הזהויות, שאחר כך הפכה אותי, במובן מסוים, לאמן שמחפש שלילה עצמית. רגע משמעותי במסע הזה היה פרויקט הגמר שלי במכללת האנטר בניו יורק, שהיה הספר "הסוחר העיוור". מעצם המעבר לניו יורק התערערו הרבה דברים שחשבתי שהם "אני", ודברים שתפסתי כמובנים מאליהם לגבי האישיות שלי, אולי במיוחד ככותב שהשפה היא חלק מהזהות שלו.

התגובה הדהימה אותי. זה אחרי זה עברו כולם בהפסקה על המכתם הקצר שתליתי על לוח המודעות, תלמידים מהכיתות המקבילות הגיעו ל"וול" לקרוא את ה"פוסט", ויחסי הכוחות ביני לבין הגברתנים מהטור היריב השתנו לעד. איש לא העז לתלוש את הנייר, אי אפשר היה להרביץ לי בגלל המילים האלה, כאילו השתררה איזו הבנה שהקרב עבר לממד אחר.

עוד קודם לכן כתבתי מפעם לפעם, אבל אלה היו בעיקר חירמוני לנוער בהדרכתו הרוחנית של איטו אבירם, שהוגשו למורה המתפלץ לחיבור. הפעם ההיא על הלוח הכיתתי היתה פרסום מוצלח ראשון משום שגם נגע באמת — הנער ההוא היה חתיכת חרא — וגם הנגיש אותה לקהל היעד. אז הבנתי שהיכולת לדעת איך יובן הטקסט אצל הקורא היא מתנה חשובה מאין כמותה, שמאפשרת לכתיבה לא להישאר תחומה בגבולותיך.

מאז אני כותב. בהתחלה בהיסוס, אינסוף חומרים גרועים, אחר כך יותר במרץ, וככל שאני מתבגר אני כותב יותר, ונדמה לי שגם יותר טוב. ההיצמדות הבלתי מתפשרת לכישרון הזה הובילה אותי לעזוב מקצוע עם אופק לטובת מקצוע עם דופק, שבו אני רובץ בתוך המילים הכתובות לאורך היום וממשיך להתכסות בהן בחדר העבודה שלי בלילה.

הדפוס מאז אותו שיעור פיזיקה לא השתנה הרבה: אני כותב רק במצב רוח טוב, גם את החומרים האפלים ביותר; אני משתדל לראות את המילים דרך העיניים של הקורא; ואני בז לאנשים שלא יודעים לכתוב. בוז לא ראוי, אני יודע, אבל איני יכול להתגבר עליו. בעניין הזה אני עדיין אותו נער עם גוף קצת דק מדי, שגילה שיש לו ביד נשק קטלני ולא היסס להשתמש בו כדי לשרוד.

דבר אחד מהותי בכל זאת השתנה: ככל שחולפות השנים, השעות הארוכות מול המקלדת נהפכות ממימוש עצמי להצלה עצמית. כתיבה היא המקום שבו אחיזתי במילים עדיין איתנה. לפיתה אחרונה בצלילות הישנה, הנערית, שהולכת ונמוגה כשאני נדרש לדבר.

זאת היתה בסך הכל פיסת דף שנתלתה על לוח המודעות בכניסה לכיתה, לא יותר מ־20 שורות כתובות בכתב יד, אבל בדיעבד זאת היתה מפת דרכים שסימנה את הכיוון של חיי.

בערך שבוע קודם, כיתה י"א ריאלית נחלקה לשניים: טור ימני נגד שמאלי. איש לא ידע לומר למה, אבל בתוך ימים התפתחה מלחמה שהכל מותר בה, מירי טילי נייר ספוגי רוק, דרך השלכת רכוש מהקומה השלישית ועד חניקה משועשעת למוות. פריקת עול של נערים שקיבלו אישור שהם חכמים מחבריהם לשכבה, ובה בעת גופם קיבל את הטסטוסטרון. הגוף של חלקם לפחות, כי אני רק התחלתי להיחלץ מהכלוב הפיזיולוגי שהייתי כלוא בו.

חדות לשון היתה הנשק שחילץ אותי מרוב העימותים עם המיוזעים עצומי הממדים שעלו משיעור ספורט לכיתה. אבל חדות לשון היא כמו מכה יבשה: מוגבלת בעוצמתה, לא משאירה סימנים, ולפעמים רק מרגיזה עוד יותר.

ואז, באחד משיעורי הפיזיקה, אחרי שהמורה החזירה בוחן עם ציון מפתיע לטובה, תלשתי דף מהמחברת ופשוט התחלתי לכתוב. מסביב התפתחה עוד התגוששות אלימה, אבל אני לא הרמתי את הראש מהדף. 20 שורות כתבתי, לא יותר, מחולקות לסעיפים. אינני יכול לשחזר אף אחת מהן, אבל אני זוכר בדיוק מה הרגשתי כשהן התחילו לקלוח. הרגע הנשגב הזה שבו רעיון זעיר, לא יותר מבדל פואנטה, מתיישב לפתע בתוך משפט מדויק, המילים מסתדרות סביבו בסדר הנכון, ואז מגיע מיד המשפט המדויק הבא, וזה שאחריו.

איני יכול לשחזר אף שורה, אבל אני זוכר היטב שהן היו שנונות, מצחיקות, חדות, מעליבות, מכאיבות. טקסט שננעץ בנקודה רגישה אצל מנהיג הטור העוין — ועדיין הצליח להיראות נונשלנטי, לא מתאמץ, כאילו נכתב כלאחר יד.

נולדתי ב־1946 באירופה להורים ניצולי שואה שהיגרו לקנדה כשהייתי בן שנתיים. אני זוכר איך כשהייתי בן 6 אמא החזיקה אותי על ברכיה, ובכתה, ואני בכיתי יחד איתה. לא ידעתי אז שהיא בוכה על משפחתה שנספתה, ובעיקר על אחותה הקטנה, שהיתה צעירה ממנה בעשר שנים או קצת יותר, ושאותה היא בעצם גידלה. הוריי ברחו מפולין לרוסיה ב־1941 ולא הצליחו לשכנע את הורי אמי לברוח איתם גם, ואמי איבדה אותם ואת אחותה, ילדה קטנה שאליה היתה קשורה כל כך. בכיתי מתוך הזדהות עם הכאב שלה, מתוך רצון לנקום אותו ומתוך הזדהות עם העם היהודי. אז התחלתי להרגיש מה זה להיות יהודי, וכששואלים מתי הפכתי לציוני אני אומר: הזהות היהודית־ציונית שלי נולדה על הברכיים של אמי.

הישראליות אז, לפני 15 שנה, נראו לי כמי שעוברות ממצב של פריחה לקמילה. נאחזות בנעורים בלי חוש מידה, נדחסות לבגדים שקטנים ממידתן, מגילן, שלא בטובתן, או בדיוק להפך — לא משקיעות בהופעתן, מזניחות, מוותרות על יופיין. אז איפה האמצע? איפה הנשים המצודדות באמצע החיים, כאן בתל אביב?

אחרי כמה חודשים של התבוננות וחיפוש אני מפרסמת את תובנותיי במוסף "גלריה" של "הארץ", עם שלל עצות מפי כמה מרואיינות. אחת מהן היא העורכת והמתרגמת הלית ישורון, יפהפייה שבגרותה לא הכזיבה. "אופנה היא אחד האופנים לחיות את הזמן. האהבה לבגדים היא בעיניי אהבה לחיים ולעולם. לבוש הוא כמו הגנה, וכל גיל מכתיב את הצורך בהגנה אחרת. בגיל 40, למשל, לא תלכי במיני", היא אומרת ומאירה גם את הקשר בין המילה בגד למילה בגידה: "אני רואה לא פעם בחנויות את הבקשה הזאת, בעיני הנשים שיוצאות מתאי המדידה — שהבגד לא יבגוד, לא יסגיר".

והתגובות זורמות, עוד חודשים אחרי פרסום הכתבה. זהו טרום עידן הטוקבקים והלייקים, ובכל זאת אני מרגישה הדף תגובות חסר תקדים של נשים שמעודדות אותי על שהארתי את הפינה האפלולית הזאת, שמודות לי על שהשמעתי את קולן. אז הבנתי שכשאני כותבת על בגדים אני בעצם כותבת על נשים. מאז התבגרתי בעצמי, המשכתי לחשוב ולכתוב על הנושא. לחפש בגדים הולמים, להשתחרר מחלק מההרגלים הקלוקלים, לתקופה אפילו קניתי בדים וייצרתי לעצמי בעזרת תופרת שמלות וחצאיות שלא מצאתי ורציתי ללבוש. לפני יותר משלוש שנים גם הצטרפתי להקמתו של מיזם האופנה co.co, כדי לבסס כאן אופנה יומיומית לנשים כמוני — שרוצות בגדים שמחמיאים לנשיות בוגרת באקלים הישראלי. לפני שנה פרשתי ממעורבותי במיזם כדי להתפנות לכתיבת הספר שעליו אני שוקדת בימים אלה, הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה כבר לפני 15 שנה, מלא בעצות וידע שאספתי. ידע שעליי להעביר הלאה, כדי שגם כאן יתפתח מקום לנשים המתבגרות לפרוח.

מרץ 2001, פריז בצהרי היום. אל הקפה ברחוב הצדדי, הרחק מהמולת שבוע האופנה שמתקיים בעיר, זורמות נשים מהמשרדים הסמוכים שיצאו להפסקת צהריים. אני מנסה לנסח רשמים ממסלולי התצוגות, להעביר למערכת "הארץ" שבו כתבתי באותן שנים. אבל הדלתות מסתובבות והחלל מתמלא בקולות צחקוק ואו־לה־לה, נקישות עקבים, אוושת הנפה של שיער גזור היטב, יד שמחליקה ליישר חצאית, קליק סגירת שפתון שנטמן בחזרה בתיק.

השולחנות סביבי מתמלאים בנשים. פריזאיות אמנם, אבל נשים רגילות בשגרת יום עבודה. לא פאשניסטות, לא דוגמניות. נשים באמצע החיים. אני סוקרת וסופרת: קלאסה, עדינות, נשיות, בגרות, סקס אפיל, איזון, ביטחון. האיפור עדין, השיער מטופל, הבדים איכותיים, זה ברור לעין. הגזרות מחמיאות, מונחות היטב על הגוף, משאירות את המרווח שמאפשר תנועת בד קלה עם תנועת הגוף. והנעליים... דווקא נוחות, יחסית, אבל עם כושר פיתוי, ביאן סור. המזיגה בין החלקים המטופחים לאלה שנותרו טבעיים או לפחות נראים כאלה מהלכת עליי קסם. זו היכולת ליהנות מהיותך אשה; בין שאת גירלי או טום בוי, זו יכולת פנימית שמשתקפת בתשומת לב חיצונית.

בחזרה בתל אביב, האסימון נופל לי סופית. אפשר להתבגר אחרת, גם פה, במרק הים־תיכוני המהביל. למצוא את האיזון, כמו צרפתייה בטוחה בחצאית קלאסית ועקבים קטנים, כמו בתרבות שיודעת להעריך נשים ונשיות בכל גיל. להיות מטופחת ועדיין להישאר טבעית, לא משנה אם במכנסיים או חצאית, צריך רק לתרגם את זה לעברית. זה קצת מסובך ביולי־אוגוסט בישראל, אבל גם בפריז חם ואפילו אין מזגן. אפשר לפתח מודעות לפרטים הקטנים. לאיכויות הדקות. להירגע עם הטרנדים, עם הגזרות שמנסות להיות צעירות. ליהנות מהעידון, מתחכום, להסתפק ברמיזה. להתחיל להתלבש כמו גדולה.

בחנויות שמייבאות מותגים אירופיים אומרים לי שאת הדגמים היפים שאני רואה בקטלוג "לא מייבאים כי אף לקוחה ישראלית לא תקנה כזה בגד קלאסי, היא תטען שזה מבגר אותה". אני מחפשת, שואלת והופכת, אבל לשווא.

בתחילת הסתיו של 2011 יצאתי מביתי, פניתי ימינה והתחלתי לצעוד במעלה הגבעה. מבטי היה מכוון קצת למטה, אל המדרכה. פתאום הופיעה מולי אשה דקת גו, קורנת, בלונדינית, מלאת חן. בשניות הראשונות הרגשתי משיכה, התאהבות והתרגשות מצמררת. בשנייה הבאה חשתי בושה ועוררות בו־זמנית. נדרשו לי עוד שנייה או שתיים לזהות את אשתי, כך באמצע הרחוב מולי, ואז עלתה בי תחושת מזל, לצד בלבול קל. הרגע התאהבתי באשתי פעם נוספת ואפילו לא ידעתי שזו היא. בפעם השנייה זו היתה אהבה ממבט ראשון. בעצם גם בפעם הראשונה.

הרגע שבו התאהבתי בשנית לא עזב אותי. הוא החדיר להכרתי את ההבנה, שהתבשלה קודם לכן באופן לא מודע, שאני נטול רצון חופשי, לפחות כפי שתפסתי רצון חופשי. כל ההחלטות שלי הן תוצאה של תהליכים שקדמו להן. אני תוצאה. אני מכונה. אני רובוט. למזלי הרב, אני חושב שאני די אוהב את התוצאה. אני בר מזל.

הרובוט שהוא אני מתחזק אשליה חשובה לאושרו. אשליה רבת עוצמה של קיום עצמי, מודעות ורצון חופשי. אני ער לכך שזו אשליה, אך רוב הזמן אין בי היכולת להתמודד בעולם נטול אשליות. אני גם מבין שיכולת ההתמודדות הזאת אינה באמת נתונה להחלטה שלי. ואני רובוט מאושר, רוב הזמן.

לפני כארבע שנים פיסלתי לבת שלי כל מיני מיניאטורות מפימו. קל להתאהב במיניאטורות, יש בהן משהו שכובש את הלב באופן עמוק, הגודל, התמימות. יש איזה עידון מקסים בלהחזיק ביד מיניאטורה מושלמת. הבת שלי מאוד אהבה את המיניאטורות האלה, היא היתה ממש בעניין, ויצרתי לה עוד ועוד.

לילה אחד התעוררתי ב־4 לפנות בוקר מלאת התרגשות — בגלל מיניאטורה של עוגת גבינה. זה מביך, כי הילדים שלי כל כך רוצים שאני אכין עוגת גבינה אמיתית ואני לא עושה את זה, אבל בגלל מיניאטורה של עוגת גבינה אני מתעוררת באמצע הלילה, מתלהבת מזה שהבנתי איך לעשות את הפירורים החומים שעליה (לגרד בפומפייה פימו אחרי האפייה!). וזה עוד יותר מביך כי זה לא דבר הרואי להתעורר בגללו. לא השראת שירה, לא תובנה מקצועית, לא תובנה רגשית, אלא משהו משחקי שהגניב אותי.

זה היה הרגע שבו הרגשתי שהפסקתי להיות רק מבוגרת. להיות ילדה זה אדיר, ולבנות מיניאטורות זה חשוב כמו כל פעולה שמשמחת את הנפש, בין שזה לאסוף מברשות שיניים, כאלה שאספתי כילדה, או לגדל צמחי פרא. ואם אתה מציף את הנפש שלך במשחק, ודאי תהיה גם אמן טוב יותר. כל דבר שמעיר אותך הוא דבר שחייבים להתעורר אליו.

השנה היא 1986, ומחר בחינת הבגרות בתורה שבעל פה. על השולחן מחברת פתוחה בסוגיה הקשורה בשומרי חינם, ובמרחק מה, כמו כדי לא ללכלך, הרומן הראשון שאני מנסה לקרוא באנגלית — "Thinner" של סטיבן קינג. אני בדיוק בקטע שבו הגיבור מגלה שהשופט שהצועני קילל (השיניים העקומות שלו מזכירות מצבות שבורות בבית קברות נטוש!) צימַח שכבה עבותה של שלפוחיות וקשקשים, נוזל מוגלתי מחלחל ביניהן והקול, הקול שנשמע בכל פעם שהשופט מפצפץ את אחת השלפוחיות — the unspeakable sound, סטיבן קינג כתב, והמילה sound הופיעה באותיות מוטות, כמו אותן שיניים רקובות שמזכירות מצבות שבורות בבית קברות נטוש. ידעתי כבר אז שאפילו הסמיכות הפיזית בין תעלות הביוב המטפוריות של קינג לבין הקונסטרוקציות הפרשניות נוקבות השמים של המחשבה התלמודית היא פשע. למעשה לא יכולתי לשאת את הסמיכות הזאת אפילו רגע אחד נוסף, ולכן העפתי מהשולחן את שומרי החינם המפליאים להתפלפל על משמרתם הנצחית והשתקעתי כליל בקשקשיו הממוגלים של השופט האומלל. מדי פעם ניסיתי להעלות בעיני רוחי את שומרי החינם, לדמות את הקמטים שמאות שנים של טרדה הרמנויטית חרשו על מצחיהם לאחר שפקדונם כבר היה לאבק, אלא ש־the unspeakable sound. That sound.

למחרת בבוקר ניגשתי למבחן בתלמוד, והשורות האלה היו לי כמו אבן בחרטום הנעל, כמו טנטון באוזן. ידעתי שגם אם אבוא בהיכלה הרם של הפרשנות, אותו צליל שאין לו שם הוא שידריך את צעדיי במבוכיו הבארוקיים. את המילה "גותיקה" אכיר רק בעוד שנים, אבל החניכה הגותית שלי החלה באותו ערב אביבי של 1986, שלא היתה ממנו דרך חזרה.

לא היתה לי כל כוונה לחזור בי. פתחתי את הפה ושתיתי את המים. הכדור נשאר מתחת ללשון. כשעליתי בחזרה הביתה הוצאתי אותו משם, מר ודלוח. תחושת ההישג התעמעמה קצת, משהו עברייני נמהל בה, ובכל זאת — הצלחתי להתבדל, עמדתי על הרצון למרחב פרטי. מבחוץ נשמעו קולות הצהלה, ואני קלטתי אותם בלי חרטה ובלי ששון מיוחד.

מאז כבר התרעמה יותר מחברה אחת כשלא רציתי להצטרף לסיבוב אופניים בעיר או לטיול באילת או למי יודע מה. שנים אחר כך ידידיי כבר חייכו בהבנה כשבאמצע ארוחת ערב רבת משתתפים הייתי חומקת לחדר אחר, מוצפת, להיות קצת לבד. אחר כך חוזרת כמו חדשה. אני לא ביישנית, גם אין לי חרדה חברתית. ובכל זאת, בשנים המעטות שבהן חייתי חיים אינטנסיביים במועדונים ובמסיבות, זה תמיד היה כרוך בהתגברות שואבת כוחות ובדחיקת העצמי למקום נסתר. אחר כך צריך לשחרר אותו ולתת לו את שעות ההתבדלות האלה. להיות קצת פרושה מן הכלל, נזיר בהרים.

איך זה מסתדר עם אהבת תענוגות וסקרנות לגבי אנשים? זו אחת מהסתירות שמעצבות את האישיות עם הזמן. אבל מאז, תמיד כשאני חושבת על הנטייה שלי לפרוש מן הכלל, אני נזכרת בחצי האקמול ההוא — טעים זה לא היה, אבל איכשהו נעים בכל זאת.

זו היתה שכונה ישראלית טיפוסית של שנות השבעים, כזאת שבה אחר הצהריים היו מלאים במשחקים בחצר הבניין: תופסת, קלאס, קפיצות בחבל ובגומי. מי יודע מה אירע באותו אחר הצהריים שדווקא בו לא רציתי להצטרף להמולת הכדורים והאופניים. אולי הבנתי סופית שאני לא כזאת טובה בקפיצה בחבל, אולי בדיוק הגיע גיליון חדש של "הארץ שלנו". בכל אופן, ישבתי כרגיל אחרי בית הספר אצל חברתי־שכנתי מהקומה הראשונה, וידעתי שהיום אני לא מצטרפת.

אכלנו לצהריים מרק צח שאמא שלה הגישה, עם אטריות בצורת אותיות; אמא שלה תמיד היתה בבית ובישלה משהו. "תיכף יורדים", הודיעה חברתי בלגימת המרק האחרונה. ואני אמרתי ­— אולי השקר הראשון בחיי ­—

כואב לי הראש. את בטוחה? כן, כן, אני עולה הביתה.

עליתי והתחפרתי בחדרי, עם ספר או "הארץ שלנו", ואולי סתם בהיתי בקיר ודמיינתי דמיונות, אבל די בטוח שלא היה לי שום דבר דחוף לעשות. ובכל זאת פלטתי את עצמי מהכלל, התבצרתי בחיקה החמים של ההתבודדות. תחושת ההקלה שבהשתמטות מהבילוי החברתי היתה כמו שרב שמביא את החופש הגדול, כמו כיבוי טרנזיסטור שטרטר ברקע כל הזמן. אבל אחרי דקה חברתי דפקה על הדלת: "אמא שלי קוראת לך, היא מודאגת". ירדתי. נשאלתי סדרת שאלות על כאב הראש, ולבסוף החליטה האם שהכי טוב שאקח חצי אקמול.

רגע לפני סופה של מערכת היחסים הקודמת שלי התעוררה בי המחשבה שאף פעם לא היה לי פרק זמן משמעותי שבו הייתי לבד, תמיד הייתי בזוגיות. זה ערער אותי וערער עוד יותר את מערכת היחסים שהייתי בה. החלטתי שאני נוסעת לבד למדבר, לנסות להבין את זה.

לקחתי אוטו מחברה, שכרתי חדר בחווה בדרום ונסעתי. זה היה יום שישי אחד באוקטובר. מזג האוויר היה מושלם, הכביש היה פנוי, לאט לאט השתנה הנוף ממתועש ואורבני לפראי, נקי ושקט, הכתפיים צנחו למטה והריאות נפתחו, כל נשימה היתה מלאה בנוכחות. שלווה.

הגעתי בין הערביים לבקתה קטנה, סגרתי את הטלפון, פתחתי בקבוק יין והתיישבתי במרפסת.

מסביבי היו רק חול ואבנים. סוף סוף לבד. שעה לתוך השקט החיצוני הזה ואל תוך הראש עמוס המחשבות שלי, הבנתי שה"לבד" הזה לא חדש לי, המחשבות והתחושות האלה לא זרות לי, להפך. אני עם עצמי כל הזמן, כשאני בבית, ברחוב, על הבמה, עם החברים, המשפחה, במיטה בלילה כשאני עוצמת עיניים — אני לבד, אני תמיד לבד.

האסימון נפל לי באחת הפעמים הראשונות שבהן הגעתי למפגש בקבוצת התמיכה לנערות דתיות של איגי, ארגון הנוער הגאה. זה היה המקום הראשון שבו נתקלתי בנערות שדומות לי. היו שם דתיות וחרדיות, חוזרות בשאלה ואפילו חוזרת בתשובה אחת. באותו יום דיברנו על אמונה. הקבוצה התחלקה לשניים: אלו שהחליטו שהנטייה המינית שלהן חזקה יותר מהאמונה, ואלו שהעדיפו להקריב הכל למען האמונה שלהן. בתחילת השיחה היה לי די ברור לאן אני שייכת. אני נמשכת לנשים, זה לא הולך להשתנות, זו אני וזהו, ואי אפשר להיות גם וגם, והרי גם ככה אני כועסת על ה'.

"למה את כועסת עליו?", המדריכה שאלה אותי.

אני כועסת עליו כי הוא כועס עליי.

"ואיך את יודעת שהוא כועס עלייך? למה את כל כך בטוחה בזה? את מאמינה בו בכלל? הוא חשוב לך?".

שתקתי. הייתי צריכה לחשוב על זה. יכול להיות שאם אודה שכן, הוא חשוב לי, אצטרך לחזור למקום שממנו ברחתי? מצד אחר, לא יכולתי לשקר לעצמי. כן, אני מאמינה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את התחושה הזאת באופן ברור כל כך. אני מאמינה. גם זה לא הולך להשתנות. לא ממש ידעתי מה אני אעשה הלאה, אבל זו היתה התחלה.

מערכת היחסים שלי עם ה' השתקמה. לא כעסנו זה על זו יותר. הבנתי שיכול להיות שלא כעסתי עליו אף פעם; כעסתי על האיש שהתנדנד על הבמה וצעק עליי. היתה לי אפשרות לעשות מה שארצה, ובחרתי בו, בדרך שלי. מאז הלב שלי כבר לא מאובן.

כשהייתי נערה בסמינר, הימים האלה באמת היו נוראים. זה התחיל בראש חודש אלול. פעם בשבוע היינו עוזבות את הכיתה לשעתיים, מתכנסות באולם הספורט הגדול ומקשיבות להרצאת חיזוק, כדי שנגיע טהורות וזכות ליום הדין. בחלק מההרצאות הרב פשוט היה עומד וצועק "אלול", מתנדנד ובוכה. זו היתה מילה עם כוח מיסטי. בשאר ההרצאות הרב היה מונה את כל החטאים שלנו, מתבל בסיפורי אסונות ומשרה אווירת דין. בעשרת ימי תשובה, התקופה שמפרידה בין ראש השנה ליום כיפור, הכל עלה הילוך. במקום הרצאה אחת בשבוע זכינו להרצאה יומית, והיא היתה ארוכה ומפחידה יותר.

מעולם לא הרגשתי ריחוק גדול יותר מה' מאשר בהרצאות האלו. הרגשתי שהוא מטיח בי האשמות ולא מאפשר לי להתגונן. מה לא צעקו עליי, מהבמה הקטנה באולם הספורט: שיש לי לב אבן, שאנשים כמוני לעולם לא ייצאו זכאים בדין, שכל דבר בי, ממש כל מאפיין, הוא חטא. הרגשתי שה' שונא אותי, ואני שנאתי אותו בחזרה, שנאה מהולה בפחד גדול. קיימתי תרי"ג מצוות מתוך סלידה.

בסוף כיתה י"ב הלב שלי באמת היה מאובן. אחרי ארבע שנים של הטחות מוסר יומיות נהפכתי לרובוט. התפללתי ובירכתי, אבל המילים לא יצאו מהפה מתוך הכרת תודה. מבחינתי היה מדובר בעניין של זמן. רק למשוך עוד קצת, להשיג את תעודת הבגרות, ולברוח כמו נמר מכלוב בגן החיות. כשהתקבלתי לאוניברסיטה הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו.

כמה חודשים לתוך הסמסטר הראשון ללימודים

באוניברסיטה. טעמתי חופש. התלבשתי איך שרציתי, אמרתי מה שרציתי. אבל הפחד נשאר, ובמידה מסוימת אפילו גדל. הרגשתי כאילו מישהו שם עליי כיסוי עיניים ודורש ממני ללכת במסלול מכשולים. בלילות, אף שהוא כעס עליי ואני עליו, הייתי מדברת אל ה'. לפעמים הייתי מדברת איתו על זה שאם הוא כל כך כועס, אולי הגיע הזמן שניפרד.

חודשיים אחרי שחזרתי לדבר, קיבלתי אימייל מגלעד עדין שאיחל לי שיקום מלא — והציע לי להרצות ב־TEDx בתל אביב. חברים באו לעבוד איתי על ההרצאה כשהייתי בבית החולים, וממנו יצאתי על כיסא גלגלים כדי להרצות. בקהל ישבו בני משפחתי, חברי ילדות שלי והחברים שהצילו אותי בהודו. היו כמה מרצים בערב ההוא עם סיפורים מרגשים, אבל הקהל לא עמד ומחא להם כפיים. אצלי זה קרה שלוש פעמים, 1,500 אנשים עומדים עם דמעות בעיניים. בסוף ההרצאה שרון אהובתי עלתה על הבמה, והקהל שוב קם ומחא כפיים. אז גם אני התחלתי להתרגש. הבנתי שאני לא לבד בעולם הזה. אולי נפלתי לבד, אבל איתי נפלו גם כל משפחתי וחבריי, והם יעשו הכל כדי להרים אותי. זה היה אחד הרגעים הגדולים בחיי.

מאז ההרצאה שלי מסתובבת בעולם. לפני חודש, למשל, קיבלתי מייל מאוניברסיטת קופנהגן, שסיפר לי שהם מלמדים את ההרצאה שלי בחוג לפסיכולוגיה, ומראים איך המסעות המתוכננים בחיים שלי, כשהקפתי את העולם ברכיבה על אופניים, עזרו לי במסע הלא מתוכנן היחיד שהיה לי. לאחרונה חזרתי לרכוב על אופניים, ואני רוכב בכל יום. בגלל הטראומה ובעיות הזיכרון, אני לא כל כך זוכר שרכבתי באותה דרך גם אתמול, אז כל רכיבה היא הרכיבה היפה בחיי. ואני כבר מתכונן למסע הבא שלי: בספטמבר הבא אסע לארצות הברית להרצות במקומות שונים, ואחצה אותה מחוף לחוף על האופניים. רוב הימים ארכוב לבד, אבל שרון תהיה לצדי עם קרוואן. לבד, אבל לא בודד.

באוגוסט 2015 יצאתי להגשים חלום קטן: להגיע להימלאיה ולחצות את הדרך הגבוהה והקשה בעולם. ועשיתי את זה! כשסיימתי הייתי אמור להמתין לאהובתי, אבל כמו איזה ג'ינג'י במקום להמתין בשקט הלכתי לטפס על הר. אני זוכר את הדרך למעלה ואת הפסגה. את הירידה אני לא זוכר, כי נפלתי. ונפלתי בגדול, יותר מ־500 מטר. נפילה כואבת, משתקת, שוברת עצמות. זה לפחות מה שהסבירו לי אחר כך; הזיכרון שלי אבד. חודשיים מהחיים נמחקו ממנו.

ואני יושב וכותב עכשיו בזכות שרשרת של נסים. למטפסי ההרים ההודים שהיו איתי היה בלון חמצן, אבל הוא נגמר. חצי שעה אחר כך הגיע מסוק של צבא הודו לחלץ אותי. הייתי מאושפז בהודו שמונה ימים, ואז הוטסתי לישראל ונכנסתי לקומה של חודש. לא היה לי מושג שמשפחתי וחבריי נמצאים לצדי כל הזמן, מנסים להוציא ממני איזושהי תגובה. הרופאים הכינו את משפחתי לנזק מוחי בלתי הפיך בעקבות אותה חצי שעה ללא חמצן. לאף אחד לא היה מושג מה יקרה, אם אתאושש לגמרי או אהיה צמח. הסיכוי היה אותו סיכוי. וכל דבר באמצע בין שני הקצוות האלה — ובכן, תגידו תודה שהוא לא צמח.

חצי שנה הייתי בשיקום ראש, לומד הכל מחדש: ללכת, לדבר, לאכול. היה קשה מאוד, אבל רק בן אדם שהיה בנקודה הנמוכה ביותר בעמק יעריך את הפסגה. והשתקמתי.

השנה היא 1969, שבועות. אני בן 19, מדריך של חברת נוער של עליית הנוער בקיבוץ - משמש מורה, מי שמלמד אותם לבגרות, וגם אמא, אבא ודודה של 60 נערים ונערות בני 16 ממשפחות מצוקה. אני נמצא איתם מבוקר עד לילה, בתוך העצמות שלהם. 59 מהם ממוצא מזרחי: מרוקו, תימן, אלג'יריה. אנחנו בעיצומה של פעילות לשבועות, לבושים לבן, אוכלים מאכלי חלב — חלק מהם לא אוהבים אותם. מתפללים תפילה מוקדמת באישון לילה, והולכים לישון. אבל ב־11-10 בבוקר החבר'ה כבר קמים, ומתחילים להשתולל עם דליים של מים, מתיזים מים זה על זה, זורקים פצצות מים. הבגדים של הילדים מתמלאים מים ובוץ.

זה מבחינתי חילול קודש מכל כיוון. זה נראה לי לא מתקבל על הדעת. אני יוצא מכליי וצועק עליהם: "תפסיקו את זה! מה אתם חושבים שאתם עושים?!". ואז אחד מהם, שאגב היום הוא פרופסור למתמטיקה ב־MIT, לוקח אותי הצדה ואומר לי בלחש: "מנחם, אתה צריך להירגע. זה המנהג אצלנו, זו המסורת וזאת התרבות, ככה ההורים שלנו עשו במרוקו".

זה העסיק אותי מאוד, וכבר באותו ערב התחלתי לחפש מידע, שאוכל לקרוא על המנהג. והבנתי. הבנתי שאני שבוי בקונספט של כור ההיתוך הישראלי, ושאני טועה בגדול.