הרגע שבו הבנתי מי אני

התבהרות חלקית

40 אנשים חוזרים אל הרגע שבו הבינו מי הם באמת

זה קרה לי בצבא. אחת לכמה זמן, כל אחד מחיילי המדור שבו שירתתי כתב סקירה בתחום עיסוקו. לפעמים הייתי קוראת סקירות של אחרים ומגלה שמשהו מפריע לי, קטן או גדול, בעברית או בתוכן. ויום אחד שאל חבר מהשולחן ליד, נקרא לו ג'מוס, אם אני יכולה לעבור על הסקירה שלו לפני שהוא מפרסם אותה. ישבנו יחד, והבנתי. הבנתי שאני יכולה לסדר את המשפטים שלו כך שיהיו מובנים ומדויקים יותר, וגם נעימים יותר לאוזן. שאני שואלת את השאלות הנכונות כדי לקבל הבהרות והשלמות. שאני יודעת למחוק חלקים מיותרים מהטקסט, ולהדגיש את החלקים החשובים. לשנות את הסדר. לשחק עם הטון. שאני מסוגלת להסתכל על הטקסט ולחלץ מתוכו את הסיפור שהוא צריך לספר. רק כעבור זמן, אי שם באזרחות, גיליתי שזה נקרא לערוך.

לכל אחד יש רגעים כאלה, שבהם הבין משהו על נטיית לב או כישרון שיש לו, על זהות מקצועית או אמונית, מגדרית או אידאולוגית, על מה טוב לגוף שלו, או לנשמה. על הדרך שבה נכון לו לחיות ושבה הוא חי מאז. החיים הם תהליכים, אבל בכל תהליך יש מדי פעם רגעי התבהרות צלולים שכאלה. ה"אני" מתהווה ומשתנה כל הזמן, ובכל זאת אנחנו חווים את עצמנו עם כמה תגיות זהות, וגם לתגיות זהות יש רגע של הולדת. פתאום את יודעת משהו. פתאום אתה מבין.

אספנו רגעים כאלה. שאלנו אנשים אם הם יודעים לומר מתי התבהר להם חלק כלשהו בתוך הפאזל שהוא הזהות שלהם. לא תובנה על החיים, לא החלטה על איך יתנהלו. משהו מן המהות, מישהו שהוא אני. קיבלנו תשובות מפתיעות, כאלה שבאו ממעמקי הבטן. בין אם מדובר בסיפור דרמטי או בשבריר של רגע פרוזאי, היה קשה שלא להזדהות. מגוון קולות, מגוון תובנות, מגוון רגשות שהם מעוררים. ככה זה, החיים.

לחיי שנה של התבהרויות.

אדוה קיזלשטיין

הרגע שבו
הבנתי שאני לא בנוי להיות ראש ממשלה

ראובן ריבלין, נשיא המדינה

גדלתי בצפת במשפחה ובה ארבעה ילדים. בכל בוקר נהג אבי לקום מוקדם ולשתות את הקפה שלו בסלון, בעודו מאזין ליומן הבוקר שנשמע מרדיו של פעם, כזה מעץ עם נורות. באחד הבקרים, כשהייתי בן 12, שמעתי איתו את היומן, והקשבנו לראיון עם אב לארבעה ילדים, שנולדה לו עוד שלישייה. הוא סיפר שהוא חרד לפרנסה, איך יחזיק את המשפחה שהתרחבה כל כך באופן לא צפוי, ודיבר על הדאגה העצומה לעתיד ילדיו. אבא שלי שמע את הדברים ואמר לי, אולי חצי בצחוק: "איזה מזל שלך אני לא צריך לדאוג...".

המשפט הזה נהפך לאמירה מכוננת בחיי. הבנתי שאני חייב להיות עצמאי, להצליח בכוחות עצמי. כאדם מבוגר אני מבין שאבי, שהרעיף עלינו אהבה רבה, אמר זאת כהבעת ביטחון ואמון בי ובכישרונותיי, אבל כילד בן 12 הדברים התגבשו לתובנה שגורלי נתון רק בידיי ושמוטלת עליי אחריות לעצמי ולאחרים. בגיל 13 כבר ביקשתי וקיבלתי מהוריי תקציב חודשי, ובגיל 14 נרשמתי ביוזמתי לבית הספר החקלאי בכפר גלים, שהתנהל כפנימייה. אז עוד לא ידעתי מה זה תזרים מזומנים, אבל למדתי להסתדר עם הסכום החודשי, כולל נסיעות, כולל בגדים. כשהייתי בפנימייה הפקדתי את התקציב למשמורת אצל המדריך והייתי מושך ממנו לפי הצורך. מהפנימייה הלכתי לגרעין נח"ל ואחרי הצבא המשכתי לתואר ראשון, כך שתפיסת האחריות לגורלי שנבעה מאותה שיחה הובילה לכך שבעצם בגיל 14 כבר יצאתי מהבית אל חיים עצמאיים.

היום אני מבין שהאמון של אבי בי והצורך להגשים את ציפיותיו ממני היו הבסיס למוטיבציה שלי להצליח בזכות עצמי ולהראות לו שהוא צדק. אבל תחושת כובד האחריות היתה לא קלה והביאה לכך שנהפכתי למבוגר בגיל צעיר מאוד. והמשפט הזה מלווה אותי מאז — בכל צעד שעשיתי הייתי אומר לעצמי: לא צריך לעזור לי, אני אסתדר, אני מסוגל לדאוג לעצמי, לקריירה ולמשפחה.

הרגע שבו
הבנתי

שאני צריך לדאוג לעצמי

איציק צאיג, מנכ"ל אסם

הרגע שבו הבנתי שאני מוזר

שלמה גרוניך, מוזיקאי

הרגע שבו
הבנתי

שאני בת כמה שאני

ציפה קמפינסקי, עורכת

 

1965. בלון אדום מרחף בשמי פריז האפורים. רחובות מרוטים. וילד. נוצרים יחסים. המון פרשנויות מזמין הסרט הקצר הזה, "הבלון האדום"
(Le Ballon Rouge). הבלון יכול להיות תשוקות ויכול להיות מטרות ויכול להיות הישג ויכול לסמל אינדיבידואליות ויכול לרמוז לתאוות שליטה ובעלות ויכול ויכול. כן, גם להתפוצץ. צריך לראות. עבורי הסרט הזה היה זיכרון ילדות מפעים.

•••

2013. "הבלון האדום" מוקרן פתאום בסינמטק תל אביב. ממרחק של כמעט 50 שנה מתעורר לפעמים חשק למשש את זיכרונות הילדות. שבת בצהריים. המתנה קצרה בתור לקופת הכרטיסים. הנה מגיע תורי. הארנק ביד.

אני: "שני כרטיסים, בבקשה".

הקופאית: "כרטיס פנסיונרית?".

השמים נפלו.

•••

אתה יכול לספר לעצמך על עצמך מה שתרצה. לפנטז שאתה עדיין ילד, או אפילו הבלון האדום הזה שיכול להיות כל מיני דברים, אבל קופאית בסינמטק נועצת בך, בבלי דעת, את הסיכה; מטיחה את הדבר האחד שכולם רוצים לשכוח. זה רגע מטלטל. מתחרה בו רק הפעם הראשונה שצעיר מציע לך את הכיסא שלו באוטובוס. אבל זה לא עצוב. כמו שאמר אריה דרעי בצאתו, אי־אז, מבית המשפט: "אני מקבל עליי את גזר הדין באהבה".

 

הרגע שבו
הבנתי

שאני אבא

ארי ליבסקר, עיתונאי

 

בגיל 26 נסעתי לצפון אמריקה, לטיול ארוך עם מי שהיתה אז בת זוגי. בטורונטו אכלנו ארוחת ערב עם קרוב משפחה שלה, חזן, דמות מוכרת בקהילה היהודית המקומית ואיש עשיר. אחרי כמה כוסות יין התגברתי על המבוכה ופצחתי בשירה, בקול טנור של זמר אופרה שאותו אני מפתח עוד משיעורי המקהלה בבית הספר.

כבר חמש שנים שאני על הקו, מחלק את הזמן בין ניו יורק לתל אביב. זה מרגש ומעצים ורוב הזמן ממש מלהיב. בשאר הזמן הג'ט לג מנצח. או היעפת, תלוי באיזה צד של האוקיינוס נוחתים. אולי כבר התרגלתי לג'נגל/ללהטט בין אנגלית לעברית, אבל ממש לא מסתדר עם כל הפרנהייט הזה מול הצלסיוז. ועוד לא התחלנו לדבר על האינצ'ים והסנטימטרים, הפיטים והמטרים, הפאונדים והקילוגרמים. והמקלדת הזאת שתמיד, אבל תמיד, על השפה הלא נכונה. הכל סלט אחד גדול (וגם שאר ירקות) שמסתובב לי במוח. מצד אחר, מדהים המוח הזה עם היכולת שלו להסתגל בכל רגע נתון לכל נתון ובמיוחד לנתון הנכון.

החיים בין הבימה לברודווי נראים לגמרי כמו החיים בין ליגת האלופות לליגת הפוטבול — את הרוב אני מבין, מהשאר אני נהנה. לעתים נפלט לי "sorry" כשאני כמעט נדרס בידי אופניים בשדרות רוטשילד, או כשאני שואל "מה קורה?" כשאני פוגש חבר אמריקאי בשדרות מדיסון.

נכון, יש גם ההצקות הקטנות בין בן־גוריון ל־JFK. לחלוץ נעליים ולהסיר חגורה או רק להוציא לפטופ החוצה, ואז 10 עד 12 שעות כל פעם. לא חגיגה, אבל מי מתלונן, אפילו המרחק בין קפה איטליה לקפה סוסייטי נראה קצר מתמיד. בסך הכל לא רע השיט הזה.

ואז, יום אחד, קניתי מחשב ועברתי מחלונות ללפטופ של אפל. מה שהתחיל כקומדיה של טעויות המשיך לדרמה יומיומית ומסתיים לא אחת בטרגדיה. הטקסטים מחליפים כיוון כאוות נפשם. זה לא נפתח, זה כן נפתח, או איפה זה נעלם. המעבר בין עברית לאנגלית נהפך לסיוט. דיזזסטר. ולמה המספרים זזו? ואיפה התמונה??? כלום לא עובד, או ליתר דיוק — כלום עובד. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני בעצם חי על שתי מערכות הפעלה, בעיקר כשהמחשב כבוי.

 

הרגע שבו
הבנתי שאני חי על שתי מערכות הפעלה

גדעון עמיחי, פרסומאי

 

הרגע שבו
הבנתי שאני לא יכולה לברוח מאוכל

מיכל אנסקי, גסטרונומית

 

הרגע שבו הבנתי שהגיע הזמן להתבגר

מתן נאור, כדורסלן

קיץ 2003. נכנסתי לפגישה במשרד של הסוכן שלי דאז יחד עם הוריי, לאחר עוד סאגה ממעללי הכדורסל הישראלי. כיאה לאמרה הידועה ש"חוזים לא שווים את הנייר שהם נחתמו עליו", ביקשו ממני, בפעם השנייה תחת אותו חוזה, לקצץ בשכרי. רציתי לעמוד על שלי. הרגשתי שהפעם זה מוגזם, לא חשבתי שצריך להתקפל בפני הדרישה.

עם זאת, הייתי בן 22, השלמתי עם מעמדי כ"ילד" בעולם הכדורסל, והשתדלתי מאוד לנסות להיות פתוח. הקשבתי לשלושת המבוגרים שישבו איתי בחדר, והחלטתי לקבל את הצעתם "להתפשר". שוב. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהתפשרות צריכה להגיע ממך, מה שבמקרה הזה לא כל כך קרה, בלשון המעטה. אבל אז אמרתי להם שאני ילד, שאני לא מבין, ונתתי להם לקבל את ההחלטה בשבילי.

בדרך חזרה הביתה התחלתי לבכות. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בחיי הבוגרים, ובאותו רגע הבנתי: מהיום והלאה רק אני מחליט, בעצמי, ורק החלטות שאני שלם איתן במאת האחוזים, גם אם ההחלטה היא להתפשר. בעיני מישהו שמסתכל מהצד זה יכול להיראות כאירוע שולי. אבל בזכות היום ההוא, קיבלתי הרבה החלטות לא שגרתיות ומאוד משמעותיות — שעיצבו אותי והפכו אותי למי שאני.

 

הרגע שבו הבנתי

שאני נמוך

רם כספי, עורך דין

"רם כספי, בוא ללוח", המורה שלנו בגימנסיה העברית שוב קראה לי להתייצב לצדה ולענות מול כולם לשאלות שלה. לא מהקריאה ללוח התאכזבתי, אלא מההבנה שזה קורה כי אני מהנמוכים בכיתה.

בגימנסיה הושיבו את התלמידים לפי שורות: הגבוהים בסוף, הגבוהים פחות בשורה שלפניהם, והנמוכים ביותר בשורה הראשונה. שם אני, במקום שבו תמיד צריך להיות בהיכון כי העיניים של המורה ייפלו עליך ראשון. יכולתי רק לקנא ברובי ריבלין, שלמד איתי באותה כיתה אבל גובהו שלח אותו להתרגע בשורות המרוחקות, בעוד אני, עמוס עוז ושמעון מזרחי מתמודדים עם אתגרי הנמיכות בשורה הקדמית.

האמת היא שבכלל חלמתי לשחק כדורסל, עד ש"רם כספי בוא ללוח" ניפץ את האשליה הזאת, הבהיר לי שאני וכדורסל לא נהיה חברים ושלח אותי ללמוד שחמט. יש לי המון חלומות שהתנפצו, אז יש גם חלום אחד כזה שקשור לגובה. אני לא הולך עם 166 ס"מ למקומות שבהם מראש ברור שאכשל.

אגב, אחרי שנים פניתי לשמעון מזרחי, שכבר היה יו"ר מכבי תל אביב, ואמרתי לו ששלושה רבעים מאוכלוסיית העולם לא מסוגלים לשחק כדורסל בגלל הגובה. כמו בהרבה ענפי ספורט אחרים, אמרתי לו, אין סיבה שלא תהיה ליגה נפרדת לשחקנים שגובהם עד 1.70 מ'. הוספתי שאם יצליח לעשות זאת, יקבל פרס נובל לספורט. שמעון כתב מכתב לארגון הבינלאומי וקיבל תשובה שהרעיון לא יעלה יפה, כי כספי החסויות ילכו רק למשחקים של הגבוהים.

 

הרגע שבו הבנתי שאני מאיירת

ליאורה גרוסמן

הרגע שבו
הבנתי שאני לבד בעולם

דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס

 

בגיל 10 עליתי מטורקיה עם אמי ואחי. אבא נשאר שם במחנה עבודה והגיע קצת אחרינו, אבל הוא חלה בסרטן ושבועיים אחרי בואו אושפז ומת. אמא היתה חסרת אונים, עברה לגור אצל אחותה ושלחה אותי ואת אחי אדי, הצעיר ממני בשלוש שנים, לפנימיית נווה אילת בנהריה.

זה היה מוסד יקי, והכניסה אליו היתה טראומטית. קיבלו אותי בסדרת שאלות, ובין השאר שאלו אם אני יודעת לקלוע לעצמי צמות. כיוון שלא ידעתי, המדריכה נעמדה לפניי עם מספריים ואמרה שהיא נאלצת לגזור לי את הצמות, כי במוסד יש חשש לכינים.

זה היה רגע כואב. הצמות היו חלק מהדמות שלי, וכשהן נגזרו הבנתי שאני לבד בעולם, בלי הגנה של אף אחד, וכך אני צריכה לשרוד, ילדה בת 10 שאין לה על מי לסמוך. אבא מת, אמא חסרת ישע. ואני פתאום הייתי אחראית גם לאחי, כשהוא בכה בלילה קראו לי לנחם אותו. אפילו מהבובות שהבאתי איתי, ג'ורג' ורוזמרי, נפרדתי בפנימייה, כי הילדות הגדולות צחקו עליי. רק מהשם המקורי שלי, דולי, לא נפרדתי. לא נתתי לאף אחד להחליף לי אותו, ועשיתי זאת בעצמי רק כשסיימתי את לימודי המשפטים, הרגשתי שדולי הוא שם לא מתאים לעריכת דין.

למרות חוויית הקליטה הקשה, אני אסירת תודה למוסד הזה על הערכים שספגתי בו. בדיעבד אני יכולה לומר שהערכים האלה והחוויה שלי כילדה שורדת הפכו אותי לשופטת בבית המשפט העליון.

הרגע שבו הבנתי

את מקומי ביקום

מולי אדן, ממציא ומנהל טכנולוגיה

אני זוכר את עצמי בן 8, יושב על שפת הים בחוף בת גלים בחיפה ותוהה, ודאי כמו הרבה ילדים אחרים, מה יש יותר — גרגירי חול על שפת הים או כוכבים בשמים.

המחשבה הזאת נעלמה כלעומת שבאה, אבל בחודש ינואר האחרון פתאום מצאתי תשובה, ואיתה באה הבנה, ממש Aha Moment. הייתי שקוע בהכנת הרצאה שלי לכנס בינלאומי על ננוטכנולוגיה שהתקיים בתל אביב. רציתי לפתוח את ההרצאה במשהו שבוחן את הגדול מול הקטן, הננו הזה — אלפית מיליונית (כלומר מיליארדית) המטר. בחיפוש אחר הפתיחה נתקלתי בעבודה של דיוויד בלטנר, מחבר הספר "Spectrums", שסיפק תשובה לשאלת הילדות ההיא שלי. הוא הציג חישוב מפורט של איך אפשר לאמוד את מספר גרגירי החול ב־7 קווינטיליון (7 ו־18 אפסים אחריו), ואיך חישוב של מספר הכוכבים, בהתבסס על הידע האסטרונומי הקיים והממצאים של טלסקופ האבל, מוביל להערכה של 70 קווינטיליון כוכבים ביקום. כלומר מספר הכוכבים גבוה פי עשרת אלפים ממספר גרגירי החול על כדור הארץ.

ומכאן רגע ההפנמה: "חשיבות" כדור הארץ ביקום קטנה מחשיבותו של גרגיר חול על פני כדור הארץ. מה זה אומר עליי? על הכישלונות וההצלחות והכעסים והתסכולים? כמה הבעיות שלנו שוליות בקנה מידה גדול. זה שם דברים בפרופורציות.

ינואר 2016, ביקור קצר בארץ. בדרך לכנס בגני התערוכה. משוחח בטלפון עם מישהי שכבר נמצאת בכנס. היא אומרת לי לעצור, לשתות קפה ולהגיע עוד כמה שעות. פקקים, ביבי והמאבטחים שלו חוסמים חצי מקום, לא זמן טוב להגיע. כנסים אני לא ממש אוהב. פקקים אני ממש לא אוהב, וביבי, כן, ביבי...

 

הרגע שבו
הבנתי

שאני חוזר לישראל

זוהר לבקוביץ',

יזם טכנולוגיה

 

הרגע שבו הבנתי
שאין לי יכולת הכרעה

ד"ר יעקב וינרוט, עורך דין

 

לפני יותר מ־20 שנה נבחרתי לשמש בורר במחלוקת בין שני סוחרי דולרים תל־אביבים. הם סיכמו שאחד יעביר לאחר סכום מסוים בשקלים, ויקבלו אותו בחזרה בדולרים. אלא שהשני טען ששילם בדולרים, והראשון טען שלא קיבל את הכסף. לא היו עדים. שמעתי את הצדדים, כל צד טען את טענותיו. כשהראשון סיים יכולתי להישבע שהוא דובר אמת. כשהשני סיים שוכנעתי לגמרי שהוא דובר אמת. תהיתי מה לעשות, והצעתי להם לעבור בדיקה במכונת אמת. שניהם הסכימו, ואני הפניתי אותם לבדיקות בשני מכוני בדיקה שהכרתי כמהימנים. תוצאות הבדיקות חזרו — ושני הצדדים יצאו דוברי אמת.

הייתי משוכנע שהבדיקה תיתן לי איזשהו כיוון, וזה לא קרה. לא ידעתי מה עושים במקרה כזה, פתרתי איכשהו את העניין ביניהם, הבהרתי שאני לא פוסק שאחד צודק והאחר לא, ואמרתי למי שנטען שלא שילם שישלם 40% מהסכום.

הסיפור ההוא נסגר, אבל אני הבנתי אז, ברגע שקיבלתי את תוצאות הפוליגרף, ששופט אני לא יכול להיות. כי אני תמיד נשאר עם הספקות, אני לא אדם של ודאויות. אם לא יכולתי להכריע בדבר כל כך פשוט, ואני עומד שם חסר אונים מול הצורך להכריע — זה מעיד משהו על האופי שלי, על המהות הפנימית שלי. לא הלכתי הביתה עם תחושת כישלון, אבל שאלתי את עצמי: מה, ריבונו של עולם, עושה שופט באופן יומיומי? גם כשאני קורא פסקי דין אני שואל את עצמי מאיפה הביטחון של השופטים שכתבו אותם. מאז אני יודע על עצמי שאין לי חוש ההכרעה הנדרש.

 

הרגע שבו
הבנתי שאני אינני אני

רועי רוזן, אמן וסופר

הרגע שבו הבנתי

שאני יכול להתנתק רגשית

ד"ר אראל בוצ'ינסקי,
מתמחה ברפואה פנימית

 

בנובמבר 2002 הייתי עד לפיגוע בקניון ערים בכפר סבא. עמדתי ממש כמה מטרים מהמחבל המתאבד. למזלי במטען שלו לא היו ברגים ואומים כמו בפיגועים אחרים — אום קטן בצוואר ולא הייתי כאן עכשיו. אבל בבת אחת מצאתי את עצמי בתוך שדה קרב מטורף, מכוסה בדם ורקמות אנושיות. והתחלתי לרוץ אל
הבית של אמא שלי שגרה ממש ליד,
כדי להרגיע אותה.

הייתי אז בן 25, רגע אחרי טיול לגואטמלה ולמקסיקו, וכבר שקלתי ללמוד רפואה. וברגע ההוא הבנתי כמה דברים. הבנתי שכשאני מגיע לסיטואציה שבה אדם צריך עזרה, אני רוצה שיהיו לי הכלים לטפל בו. אז לא טיפלתי, לא היו לי הידע והיכולת ומהר מאוד הגיעו האמבולנסים, אבל כעסתי על עצמי על כך שרצתי משם להרגיע את אמא. ההימנעות הזאת שלי העסיקה אותי, ודאי על רקע העובדה שכבר חשבתי לטפל באנשים.

אבל הבנתי גם שאני מסוגל לעמוד במראות קשים, בסיטואציות כאלה. גיליתי שאני עמיד, שהמוח שלי יודע להגן עליי ולשמור אותי מנותק רגשית ומתפקד גם תחת כזה לחץ. אני לא אדם קר, להפך, אני מאוד רגשן, אבל אלה שני ערוצים מקבילים, והבנתי שיש לי מנגנון התנתקות. זה משהו שאתה לא יכול לדעת על עצמך עד שאתה לא מתמודד עם סיטואציה כזאת. אני יודע על הרבה רופאים בתחילת דרכם שחוששים ממצבים כאלה, לא יודעים איך יגיבו ואיך יתמודדו. ואני כבר ידעתי, עוד לפני לימודי הרפואה קיבלתי תשובה. זה נתן לי ביטחון, והמנגנון הזה מלווה אותי עד היום. גם כשאני בשיא העייפות והתשישות ומגיע חולה קשה, האדרנלין משתלט, אני מתנתק ומשתדל להימצא בתפקוד מלא. המכניזם הזה מגן עליי מצד אחד, והוא מה שמאפשר לי לעשות את העבודה מצד אחר.

זאת היתה בסך הכל פיסת דף שנתלתה על לוח המודעות בכניסה לכיתה, לא יותר מ־20 שורות כתובות בכתב יד, אבל בדיעבד זאת היתה מפת דרכים שסימנה את הכיוון של חיי.

בערך שבוע קודם, כיתה י"א ריאלית נחלקה לשניים: טור ימני נגד שמאלי. איש לא ידע לומר למה, אבל בתוך ימים התפתחה מלחמה שהכל מותר בה, מירי טילי נייר ספוגי רוק, דרך השלכת רכוש מהקומה השלישית ועד חניקה משועשעת למוות. פריקת עול של נערים שקיבלו אישור שהם חכמים מחבריהם לשכבה, ובה בעת גופם קיבל את הטסטוסטרון. הגוף של חלקם לפחות, כי אני רק התחלתי להיחלץ מהכלוב הפיזיולוגי שהייתי כלוא בו.

לפני הכל, הסתייגות אחת, כמעט אקסיומטית, מהכותרת לעיל:

זה שהבנתי שאני צייר לא רומז בשום אופן על כך שגם אנשים אחרים מבינים את זה. שמח שהבהרנו.

הרגע הזה, שנמתח על פני ארבע שעות (כולל הפסקת קפה והסדרת הנשימה), תפס אותי אוף גארד כשבעצם חיפשתי לדלות מתוך מרק החיים האפרפר זמן קצוב ותחום שבו אקדיש עצמי לפלירט שאני מנהל שנים עם פילגש השילוש הקדוש של מכחול/בד/צבע. כך מצאתי את עצמי בהרצאת מבוא לפתיחת קורס שנתי בציור, שהציעה סקירה קצרה של תולדות האמנות. המרצה, הנושא באחריות הישירה לרגע ההארה האישי שלי, היה רן טננבאום. צייר, אדם יקר, אוקיינוס של ידע וסבלנות ורב־מג של צבע, צורה, חומר וכל מה שביניהם.

שלל מרצים כבר סקרו בפניי, במשך השנים, את תולדות האמנות. אבל לא ככה. לא באותה תשוקה, לא עם ברק כזה בעיניים. זו היתה הטיסה הכי כאוטית ומופלאה שחוויתי בטווח שבין אל גרקו לפיקאסו, בין טיציאן לדה קונינג ועוד ועוד. בליל של שמות וצבעים כמעט ללא רצף כרונולוגי שטלטלו אותי, ועם הנחיתה ידעתי שגם אני רוצה. להיות שם. להיות חוליה בשלשלת הזו. חוליה קטנה, זערורית, אבל שם. אין לי כל כוונה להסביר מה בדיוק קרה בחדר האפלולי ההוא, משתי סיבות: א. לא תבינו. ב. אני לא אבין.

תמיד ציירתי, אבל לא הייתי צייר. ולא, זה לא אותו דבר. זה קרוב, זה כמעט שם. אבל זה לא. אולי לכן ברחתי כל כך הרבה זמן מההגדרה, מההכרה המפורשת: אני צייר. העדפתי את הפלרטוט הנוח והבלתי מחייב על מערכת יחסים עמוקה ואמיתית הנושאת בחובה מחויבות לקשר, מחויבות שלא הייתי מוכן לה. להציג את עצמי כצייר נשמע לי פלצני ויומרני, התקשר מיד לאיזו תמונה שנתקעה לי בראש, עם מבטא צרפתי, של "צייר", כזה שחייו הם "אלור, השכם בבוקר פסעתי לי על גדות הסיין, צפיתי בשמים האפרפרים־סגלגלים כחמוקיה של עלמת חן והשכינה ליטפה את כובע הברט שלי" או כל חרטוט אחר שיעלה בדעתכם. לא רוצה, לא אני, תודה.

כל זה היה נכון עד לפני שנתיים. עכשיו רוצה, זה אני, תודה. אל תגעו לי בכובע.

 

הרגע שבו
הבנתי

שאני יודע לכתוב

אמיר זיו, עיתונאי

הרגע שבו
הבנתי

שאני צייר

רועי קורן

הרגע שבו
הבנתי

שזה כואב להיות יהודי

בני לנדא, יזם טכנולוגיה

הסיפור הזה מתחיל בגן ילדים במושב בפאתי ירושלים, בשנת 1981 או אולי 1982. ייתכן שזה היה לקראת פורים, או שזו סתם היתה גחמה תלושה של אחת הגננות, בכל אופן באותו יום הוחלט על פעילות תחפושות לכל ילדי הגן. אלה לא היו תחפושות שהבאנו מהבית; צוות הגננות הכין אביזרי קאובויים לבנים ואביזרי נסיכות לבנות, קצת עיפרון שחור לשפמפמים קשוחים וליפסטיק בשביל גלאם מלכותי, והנה אינסטנט יום כיף לגיל הרך.

אני הייתי בגן הזה, אם זה לא היה ברור מפתיחת הסיפור, אבל בניגוד לילדות האחרות לא רציתי להתחפש לנסיכה בשמלה לבנה ועם כתר על הראש. אני רציתי להתחפש לקאובוי. באופן מפתיע (בהתחשב בזמן ובמקום) הגננות המסורות לא התרגשו. הן תקעו עליי וסט וכובע בוקרים, ציירו לי שפם מסולסל ועברו לילד הבא. אני, לעומת זאת, התרגשתי מאוד, והתרוצצתי בין מתקני המשחקים בחדווה עילאית, מהסוג ששמור לרגעים פתאומיים של חופש אמיתי.

זה היה יכול להיות היום הכי מוצלח שלי בגן ואף מתחרה רציני על תואר היום המוצלח ביותר שילד כלשהו חווה אי פעם בגן, עד שהגעתי למדרגות הקטנות בדיוק באותו רגע כמו דורית (שם בדוי אבל די דומה). עניין זה מצריך הסבר אדריכלי קצר: לגן שלנו היתה חצר מרווחת יחסית, שנבנתה בשני מפלסים. במפלס התחתון שכנו מבנה הגן עצמו, ארגז חול גדול ועוד מתקן משחקים או שניים, ואילו במפלס העליון היו שטח פתוח מכוסה דשא קלוש ומגוון מתקנים מהסוג שכיום היה גורם להורים לבכות מרוב לחץ ולתבוע את הגננת. בין שני המפלסים הפריד גרם מדרגות קטן, וכאמור דורית ואנוכי הגענו אליו ממש באותו זמן.

זה היה הצ'אנס שלי! כפי שכבר הספקתי ללמוד מהטלוויזיה, אף קאובוי לא באמת שווה אם אין לו עלמה במצוקה שאותה הוא מתאמץ להרשים. עדיין לא לגמרי הבנתי את ההבדל בין קאובוי לאביר, ולכן פניתי אליה אגב קידה וסלסול חגיגי של יד ימין, הסימן התיאטרלי הבינלאומי לציון "אחרייך, גבירתי הנאווה". כנראה לעולם לא אצליח לשכוח את המבט המזועזע והנגעל על פניה של דורית. חדוות החופש התפוגגה ואין לי מושג מה קרה בהמשך אותו יום, אבל הרגע ההוא בתחתית המדרגות נחקק היטב בזיכרוני.

כפי שקורה פעמים רבות ברגעי התבוננות שנובטים מן המפגש של השולי והחריג עם ההתנהגות המקובלת, גם ההבנה שלי התפצלה לשני חלקים: בו־זמנית הבנתי הן שאני ג'נטלמן והן שהעולם הסובב אותי אינו רואה ג'נטלמנים בעין יפה אם הג'נטלמן נולד בתור ילדה.

הרגע שבו הבנתי שאני  ג'נטלמן - ושזה לא מקובל

יוענה גונן

יוענה גונן האביר, סתיו 1982

הרגע שבו הבנתי שזה לא מספיק להיוולד ברבור

יזהר כהן

הרגע שבו הבנתי את עומק האופל שלי

שהם סמיט, סופרת

 

"אפילו לא גראס?!", אנשים נגנבים ממני. אבל אני, פעם, נגנבתי על אמת.

זה קרה קצת אחרי שא' ואני החלטנו לנסות חיים משותפים. חברים שלו — אנשים שקראו לעצמם "ג'מאעה" — ארגנו מסיבת בלי־סיבה בדירה של אחת, מ'. מ' היתה מלכת אופל, ובבקרים לבשה מבט תמים ומיני וטפפה אל גני ילדים, שם העבירה חוגי ריתמיקה. כשאנחנו עדיין לא חשבנו על תינוקות לה כבר היה ילדון בלי אבא, עם שפם בר־מצווה. הבחנתי בו להרף עין כשנכנסנו, לפני שנבלע בחשכת מסדרון.

הרגע שבו הבנתי
שאפשר להתבגר אחרת - ושזה משחרר

שירה ברויאר, יזמית אופנה

 

מרץ 2001, פריז בצהרי היום. אל הקפה ברחוב הצדדי, הרחק מהמולת שבוע האופנה שמתקיים בעיר, זורמות נשים מהמשרדים הסמוכים שיצאו להפסקת צהריים. אני מנסה לנסח רשמים ממסלולי התצוגות, להעביר למערכת "הארץ" שבו כתבתי באותן שנים. אבל הדלתות מסתובבות והחלל מתמלא בקולות צחקוק ואו־לה־לה, נקישות עקבים, אוושת הנפה של שיער גזור היטב, יד שמחליקה ליישר חצאית, קליק סגירת שפתון שנטמן בחזרה בתיק.

הרגע שבו
הבנתי שאין לי
רצון חופשי

ינקי מרגלית, יזם טכנולוגיה

 

הרגע שבו הבנתי
שאני צלם

אלכס ליבק

 

ההכרה שאני רוצה להיות צלם עיתונות הפציעה בסמוך לקו המשווה, באוקיינוס האטלנטי, על חרטום אוניית משא בדרכה מברזיל לפורטוגל, מקום שקשה לי לדמיין טוב ומתאים ממנו לחוות אותה.

זאת היתה אונייה פינית ישנה מאוד בדרכה האחרונה הביתה, להלסינקי. חצייה אחרונה של האוקיינוס. עליתי עליה כי רציתי להגיע לאירופה אחרי שנה נפלאה שבה חוויתי את ברזיל בלוויית אנטוניו חברי, סטודנט לאנתרופולוגיה. הנסיעה לברזיל היתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ. הייתי בן 24.

 

 

הרגע שבו הבנתי
שאני אוהב לעשות כסף

אברהם קוזניצקי, יזם נדל"ן

הקמתי את חברת הבנייה מנרב ב־1969, ובמשך יותר מעשר שנים עסקתי בפרויקטים קטנים. אבל ב־1983 ניגשתי לשני מכרזים להקמת שני בסיסים צבאיים. במכרז אחד רציתי לזכות, אז הצעתי מחיר נמוך. באחר לא רציתי לזכות, ולכן הצעתי מחיר גבוה מאוד. בכל זאת זכיתי בו, וכשהודיעו לי על הזכייה היו לי פרפרים בבטן: הבנתי שאני עולה ליגה, ושלהרוויח כסף זה לא בושה. יש כאלה שחושבים שיש רווח סביר ויש רווח לא סביר, אבל אני חושב שלרווח שאתה מרוויח ביושר ובהגינות אין גבול. מותר לך להרוויח כמה שאתה רוצה. הבנתי אז שאני אוהב לעשות כסף, אני רואה בו קנה מידה להצלחה, ואם אני לא מרוויח זה סימן שנכשלתי. כאדם מאמין, אני מאמין שזה משמים.

הרגע שבו הבנתי

שאני מתמסרת לעונג שבזוטות

אורית גידלי, משוררת וסופרת

הרגע שבו הבנתי
שאני גותי

עודד וולקשטיין, איש ספרות

 

הרגע שבו הבנתי שאני פוטנציאל לא ממומש

דנה גילרמן, אשת אמנות

 

הייתי בת 24. מלאה בעצמי. בטוחה שאם רק ארצה אוכל לכבוש את העולם, או לחלופין — עוד מעט העולם יגלה את האיכויות הבלתי נגמרות שלי ויתגמל אותי על כך. לימודי האמנות הלמו היטב את תחושת הגדלות הזאת, אבל המציאות לא ממש תמכה בה. כבר התחלתי את דרכי בעיתונות המקומית, אחר כך עזבתי לאיזו עבודת צד בבית דפוס וגם אותה עזבתי. הייתי בראשיתו של אותו מסלול שבו חי את חייו גם אבי: להתחיל ולעזוב, להתחיל ולעזוב, לא לדבוק בדבר שאינו מתגמל מיידית, ולהעביר את חיי בתחושת ציפייה שעוד מעט, ממש עוד מעט, זה יקרה.

השנה היא 1986, ומחר בחינת הבגרות בתורה שבעל פה. על השולחן מחברת פתוחה בסוגיה הקשורה בשומרי חינם, ובמרחק מה, כמו כדי לא ללכלך, הרומן הראשון שאני מנסה לקרוא באנגלית — "Thinner" של סטיבן קינג. אני בדיוק בקטע שבו הגיבור מגלה שהשופט שהצועני קילל (השיניים העקומות שלו מזכירות מצבות שבורות בבית קברות נטוש!) צימַח שכבה עבותה של שלפוחיות וקשקשים, נוזל מוגלתי מחלחל ביניהן והקול, הקול שנשמע בכל פעם שהשופט מפצפץ את אחת השלפוחיות

הרגע שבו הבנתי שאני צריך להפסיק לנסות

קורן שדמי

הרגע שבו הבנתי שאני חקלאי

אלון רב טל

הרבה זמן ניסיתי לברוח מהגורל הזה, של להיות חקלאי. בצעירותי הייתי חולה הגה, אמרתי: לא אכפת לי איפה, רק שייתנו לי לנהוג. בגלל זה הלכתי לעבוד בגידולי השדה בקיבוץ, יכולתי לגרור את קווי ההשקיה בטרקטור. לפני הגיוס נתנו לי סוף סוף לנהוג בטרקטור הגדול, ומזל שהיו לי אוזניים כדי שיעצרו את החיוך שלי. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי, ולעבוד על הטרקטור הגדול זה גם כבוד גדול בקיבוץ. ממש הגשמת חלום.

אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ ועבדתי קצת בשלחין, אבל רציתי לברוח מחקלאות ונסעתי למזרח, אחר כך גרתי שנתיים בניו יורק, חזרתי לקיבוץ, ואמרתי שאלך ללמוד. בינתיים שוב עבדתי בחקלאות, אבל זלזלתי בזה — חקלאי זה סתם, זה לא מקצוע, עדיף משהו רציני עם פרסטיז'. הלכתי ללמוד הנדסת בניין, עבדתי בזה שנתיים, ומאוד לא אהבתי את מה שעשיתי. הרגשתי כמו שוטר שצריך כל הזמן לבדוק, לרדות באנשים ולבלוש אחריהם. אין אמון בענף הזה, יש הרבה מריבות ומתחים. נשברתי, עזבתי. אחרי יומיים שבהם הייתי מובטל, פגש אותי בבריכה של הקיבוץ מנהל הגד"ש (גידולי שדה) והציע לי לעזור לו בינתיים בפרויקט של נטיעת עצים נשירים. שוב חזרתי לחקלאות.

בזמן העבודה חשבתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, נורא אהבתי בישול אז חשבתי להיות שף, אבל הלכתי להכוונה מקצועית ושם אמר לי הבן אדם: כל מה שאני שומע ממך זה רק דברים טובים על הגד"ש, למה שלא תישאר לעבוד שם? הסתכלתי עליו במבט מזועזע, אבל באותו רגע הבנתי שהאמת היתה כל הזמן מתחת לפנס. שאני חקלאי. מאז עברו כעשר שנים, והיום אני מרכז את הגד"ש כבר בשני קיבוצים, ניר דוד ושלוחות, ומבין שלשווא זלזלתי בענף. אני מאושר, ואני חקלאי.

 

הרגע שבו
הבנתי שאני לא בנויה לחבר'ה

אביבית משמרי, סופרת ועורכת

זו היתה שכונה ישראלית טיפוסית של שנות השבעים, כזאת שבה אחר הצהריים היו מלאים במשחקים בחצר הבניין: תופסת, קלאס, קפיצות בחבל ובגומי. מי יודע מה אירע באותו אחר הצהריים שדווקא בו לא רציתי להצטרף להמולת הכדורים והאופניים. אולי הבנתי סופית שאני לא כזאת טובה בקפיצה בחבל, אולי בדיוק הגיע גיליון חדש של "הארץ שלנו". בכל אופן, ישבתי כרגיל אחרי בית הספר אצל חברתי־שכנתי מהקומה הראשונה, וידעתי שהיום אני לא מצטרפת.

הרגע שבו הבנתי

מה זה בדיוק לבד

אסתר רדא, מוזיקאית ושחקנית

 

הרגע שבו הבנתי שאני לא אוכל ליצור כמו הטבע

גבריאלה ברוך

הרגע שבו הבנתי
שאני רץ

שגיא גרין, עיתונאי ועורך

איך אומר המתחזה לביולוג ימי ג'ורג' קוסטנזה? "הים היה סוער באותו יום, ידידיי", וגם ירד גשם. והיה קר. אני גומר את הסיבובים שלי בפארק הירקון, חותך לטיילת בנמל תל אביב ומתקרב לנקודה שנמצאת בול מול מסעדת יוליה, ושבה הגלים נשברים על המזח. מולי נפרש ונעלם מסך לבן של קצף ים. אני מתקרב וקצת נמשך אליו וקצת פוחד ממנו, ובסוף אומר לעצמי: מה כבר יכול להיות? ממילא הסיכוי שאגיע לנקודה בדיוק כשהגל מתנפץ שם הוא נמוך.

אז אני מגביר את צעדי הריצה, זורק מבט ימינה ולא רואה שום סכנה ברורה ומיידית, ממשיך בשלי, ואז, כאילו משום מקום, זה מתנפל עליי: כמות עצומה, לא נגמרת, לא צפויה, גלונים של מים קפואים שנשפכים עליי. נשימתי נעתקת מרוב קור וזעזוע, ובאמת אני קצת רועד עכשיו במכנסיים הקצרים הרטובים שלי. לרגע חולפת בי המחשבה לעצור ולהפסיק עכשיו אבל אז המוח מעביר פקודה: רגל הרם, אתה מגיע לסוף המסלול, שומע?

למה? כי אתה רץ. וזה מה שרצים עושים. הם ממשיכים לרוץ.

הרגע שבו הבנתי
שאם אני נופל, ירימו אותי

רועי ג'ינג'י סדן, הרפתקן

 

באוגוסט 2015 יצאתי להגשים חלום קטן: להגיע להימלאיה ולחצות את הדרך הגבוהה והקשה בעולם. ועשיתי את זה! כשסיימתי הייתי אמור להמתין לאהובתי, אבל כמו איזה ג'ינג'י במקום להמתין בשקט הלכתי לטפס על הר. אני זוכר את הדרך למעלה ואת הפסגה. את הירידה אני לא זוכר, כי נפלתי. ונפלתי בגדול, יותר מ־500 מטר. נפילה כואבת, משתקת, שוברת עצמות. זה לפחות מה שהסבירו לי אחר כך; הזיכרון שלי אבד. חודשיים מהחיים נמחקו ממנו.

הרגע שבו הבנתי שאני בוחרת בה'

פייגי שטרן, עיתונאית

 

כשהייתי נערה בסמינר, הימים האלה באמת היו נוראים. זה התחיל בראש חודש אלול. פעם בשבוע היינו עוזבות את הכיתה לשעתיים, מתכנסות באולם הספורט הגדול ומקשיבות להרצאת חיזוק, כדי שנגיע טהורות וזכות ליום הדין. בחלק מההרצאות הרב פשוט היה עומד וצועק "אלול", מתנדנד ובוכה. זו היתה מילה עם כוח מיסטי. בשאר ההרצאות הרב היה מונה את כל החטאים שלנו, מתבל בסיפורי אסונות ומשרה אווירת דין. בעשרת ימי תשובה, התקופה שמפרידה בין ראש השנה ליום כיפור, הכל עלה הילוך. במקום הרצאה אחת בשבוע זכינו להרצאה יומית, והיא היתה ארוכה ומפחידה יותר.

 

הרגע שבו הבנתי

שאני צריך לבעוט בכור ההיתוך

פרופ' מנחם בן־ששון, נשיא האוניברסיטה העברית

 

הרגע שבו הבנתי שחרדה יכולה להיהפך להשראה

אסף חנוכה

weekend@calcalist.co.il

 

© כל הזכויות שמורות ל"כלכליסט"

www.calcalist.co.il

 

ראיונות: דיאנה בחור־ניר

ראיונות נוספים: ארי ליבסקר, נורית קדוש

עורכת הגיליון: אדוה קיזלשטיין. עורך אחראי: אמיר זיו

עורכת גרפית: חגית ענתבי

עיצוב המהדורה הדיגיטלית: נעם תמרי

רכזת מערכת: דנה מאור־הד

 

צילומים: עמית שעל, תומי הרפז

איפור: אפרת אבן צור ל־MAC, חן שפירא לוי, נטלי יפת, עדיה שיפמן