כלכליסט מציג:
מכירות תקליטי הוויניל שברו שיאי הכנסות בשנה האחרונה / נינטנדו היפנית השיקה קונסולת מחווה לקונסולה קלאסית משנות השמונים / נוקיה החלה לייצר מחדש את הדגם הפופולרי 3310 / ואפילו מצלמות הפולארויד עשו קאמבק / ככל שאנחנו מתקדמים טכנולוגית, גוברים גם הגעגוע והכמיהה לעבר / ככה זה כשלאנשים עדיין יש רגשות כלפי החפצים שלהם
כלכליסט בפרויקט נוסטלגי בשלושה חלקים – מוזיקה, טכנולוגיה ואופנה
2
החיים ב-8 ביט
נינטנדו ואטארי רוכבות על הנוסטלגיה עם קונסולות מחודשות ומשחקים משנות ה-90' ואפילו נוקיה הצטרפה לחגיגה והשיקה מחדש את ה-3310 שלה, שאין לו אפליקציות אבל אפשר לשחק בסנייק. ככה זה כשאנשים מתגעגעים למשחקי מחשב עם שני כפתורים וגרפיקה מינימליסטית
1
שחורים ושרוטים
התקליט אמנם תמיד היה פה אבל עם זאת, אי אפשר להתעלם מנתוני המכירות המדהימים של תקליטים בארה"ב, בבריטניה ואפילו כאן בישראל בשנה החולפת. אז המכירות נוסקות ולקנות תקליט זה כבר לא משהו בשביל היפסטרים בלבד אבל, למה ואיך זה בדיוק קרה וגם מתי הטרנד הזה צפוי להיעלם?
3
רטרו שיק
מתי בדיוק מצלמות פולארויד הפכו לאקססורי יוקרתי והכרחי ולמה לאחרונה שוק בגדי הווינטאג' והיד השנייה זוכה לפריחה מחודשת? על הקשר ההדוק שבין כלכלה, אופנה והפריטה על מיתרי הרגש הנוסטלגיים והשיקיים של כולנו
להקשיב לדיסקו בחותלות
שבעה סיפורי געגוע
Stop Making Sense של הראשים המדברים היה התקליט הראשון שקניתי אי פעם. הוא עלה לי שישה שקלים בלבד. מאז נוספו לאוסף הפרטי שלי עוד כ-400 תקליטים, רובם מאותו הז'אנר. הייתי בת 15 ודיסקים (זוכרים?) היו יקרים. מאוד יקרים. בערך 80-90 שקל עבור דיסק, שזה די הרבה לתיכוניסטית. זאת הייתה הסיבה העיקרית לזה שהתחלנו בחבר'ה שלנו לקנות תקליטים. פשוט יכולנו לקנות ולאסוף כמויות הרבה יותר גדולות של מוזיקה שאהבנו ועבור דור שיוטיוב לא היה מנת חלקו – חשוב שיהיה לך אוסף שירים זמינים. בשלב מאוחר יותר גם קניתי די הרבה דיסקים שבעיקר צוברים כמויות אבק בדירה שלי. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי דיסק אבל תקליטים ופטיפון עובד – יש לי ואני גם נהנית להאזין פה ושם כשיש לי קצת זמן. יום אחד אני אולי אפרד מהרגש שדבק גם בדיסקים ואפנה אותם מהספרייה לטובת עוד צעצועים של הבן שלי. אולי.
יעל לינזן רוצה לקנות תקליט
ב-6 שקלים
ב-2002 הייתי חייל דלפון שעושה כל יום מסלול יומי בן שעתיים לכל כיוון מהבית ליחידה בשני אוטובוסים. מוזיקה היתה המפלט מהכל, אבל הימים היו ימי טרום האייפוד ודומיהם, כך שדיסקמן היה האמצעי. אבל לחיילים דלפונים אין אפשרות לקנות המוני דיסקים ב-89.90 שקל לחתיכה בסופר זאוס של התחנה המרכזית. ובכל זאת. בינואר 2002 נדרתי נדר, שהשנה, לא משנה מה, בכל חודש אקנה לפחות דיסק אחד.שקל לשקל חסכתי, וחככתי בדעתי בכל פעם מי ראוי למיטב שקליי: אינטרפול או הסטריטס? ווילקו או הפליימינג ליפס?
ביולי השתחררתי. ועד דצמבר חיפשתי עבודה, כך שלחודש האחרון של השנה הגעתי עם ממש מעט שקלים. אבל שבועה היא שבועה. ואלוהי הדיסקים מביט מלמעלה. אין מנוס. האלבום נטול השם של סיגור רוס ניצח את העובר ושב.
היום מתקן הדיסקים המפואר שלי, שמנציח את טעמי המוזיקלי עד 2005 בערך, שוכן בבית אבי כאבן שאין לה הופכין. עטוף כולו בניילון נצמד ממעבר הדירה האחרון שניצח אותו. מחכה לעובר אורח תורן שאולי יגיע לשם בדרך פלא, ויגיד לי: בואנ'ה! בחיים לא היית חושד בך שאתה אוהב את בלק רבל מוטורסייקל קלאב.
דודו מצויינים מתגעגע לדיסקים
בין סדרת הטלוויזיה "תהילה" לקליפ על המניאקית מ"פלאשדנס", פריט הלבוש האולטימטיבי עבורי היה חותלות. לא משנה שקריירת הריקוד שלי הסתיימה בגיל 5 וחצי כשהתפוטרתי מחוג בלט, ושמזג האוויר הישראלי לא מצריך שכבת צמר עבה לחימום הרגליים. חותלות מסמלות עבודה קשה וכישרון, והן בבירור פריט לבוש ורסטילי שמתאים הן לחיים המקצועיים (דהיינו – שיעור התעמלות) והן לשעות הפנאי (מסיבת כיתה!). אני עדיין מאמינה בזה, ויש לי כמה זוגות במגירה שממתינים ליום שבו יזמנו אותי לאודישן המצופה.
הגר רבט משחזרת את פלאשדאנס
דיסקמן סוני אפרפר שהיווה את הסמל לחופש מבחינתי. הוא טמן בחובו את היכולת להאזין לשיר לפי בחירה, בלחיצה אחת וזאת בניגוד לסרבול של הווקמן עם הקלטות מהעשור שקדם לו. בגלל שהדיסקמנים הראשונים היו מאד רגישים וכל תנועה קלה הקפיצה את הדיסק שבפנים, החוויה היומיומית לא הייתה איכותית במיוחד. אבל בטיסות, במיוחד אלו הארוכות לארצות הברית, הייתי אורזת דבר ראשון את הדיסקמן יחד עם ארבעה/חמישה דיסקים ומתחברת אליו משך כל הטיסה, מנותקת מרעשי המנוע והאנשים
מורן לונדון מתנתקת עם הדיסקמן
מנוי מעריב לנוער שהגיע אלינו הביתה כל שבוע היה על שם אחותי. הוא היה שלה ורק לה היתה את הזכות לקרוע מעליו את עטיפת הניילון האפורה האטומה. גם הווקמן האדום עם הכפתורים הצהובים שחולק כמתנה השנתית למנויים היה רק שלה. זה לקח כמה שנים טובות עד שגם אני זכיתי להיות הבעלים הגאים של נגן מוזיקה נייד. זה היה מינידיסק שחור מט עם אוזניות שיש להם גם שלט. הוא עלה להורים שלי הון לא קטן ובעיניי ילדה שלא היה לה אפילו טטריס, זה היה נראה כמו הגדג'ט המתקדם ביותר עלי אדמות. עד מהרה היו לי עשרות קלטות קטנות שעליהן היו בעיקר מיקסים שעמלתי עליהם שעות. אני לא זוכרת כמה זמן הרומן הזה החזיק מעמד, מעט מדי לכל הדעות של ההורים שלי שראו אותי זונחת את המכשיר המסורבל הזה לטובת נגן Mp3 קטן ויעיל שידע גם לתייג את כל האלבומים. מה-Mp3 לא היתה לי בעיה להיפטר כשהגיע משהו טוב יותר, אבל המינידיסק השחור, היפה והמסורבל שלי נשאר.
ויקי אוסלנדר ממקססת קלטות מינידיסק
1995, כוכב יאיר. הפעמון צלצל וכל ילדי הכיתה ניתזו כריקושטים מכיסאותיהם, בדרך אל היציאה. "לא אתה, סדן", סיננה המורה. "אני צריכה לדבר איתך". בעודי עומד כשהיא רושפת מעלי, הנהנתי והתעלמתי; אצלי בראש היה משהו חשוב יותר משיעורים ומבחנים: היתה לי גלקסיה להציל.
הגלקסיה שכנה במשחק מחשב בשם Star Control 2, ביקום שחיכה לי בכל יום אחרי הלימודים. הוא התקיים בתוך מחשב אימתני: תואם IBM 386, שפועם במהירות מסחררת של 33 מגה-הרץ, עם 16 מגה-בייט של זיכרון פעולה. הייתי היחיד בכיתה עם עכבר כחול של מיקרוסופט Home, ומסך עצום של 14 אינץ'. וכל אלה שרתו אותי נאמנה במלאכת הצלת הגלקסיה.
היא היתה נתונה במלחמה עצומה, בה השתתפו גזעי חייזרים שונים, כשלכל אחד פוליטיקות ואינטרסים, משימות ודרישות וכמובן - חלליות קרב נפלאות. Star Control 2 היה גם קווסט וגם משחק אסטרטגיה, גם משחק יריות דו ממדי וגם סיוט: לא היו טיפים ורמזים, בכל רגע יכל המשחק ללכת עזאזלה, בגלל פקטור שלא חשבתם עליו. המתכנתים פשוט עבדו קשה כדי שאנחנו, השחקנים, נעבוד קשה בהרבה ונקלל כל הדרך לקו הגמר. אבל הדרך היתה נפלאה: היו בו שלל דמויות נהדרות ועלילות משנה, שכל אחת עשירה מספיק כדי להוות בסיס למשחק נפרד. נפסלתי בלי סוף, התעצבנתי, קיללתי, היה לי קלסר מיוחד לתוכניות פעולה, ובכל יום התקדמתי קצת, ממש קצת, בדרך אל הניצחון. בפעם הראשונה לקחו לי חודשיים לסיים אותו.
הזמן, כהרגלו, עבר; ה-386 הישן שלי נאסף אל אבותיו במגרש הגרוטאות והוחלף ב-486 DX, פנטיום ופנטיום 2. כיום, המחשב שלי כל כך חזק שהוא צריך קירור נוזל כדי שלא יצית לי את הבניין. אבל בסטאר קונטרול אני עדיין משחק, מסיים אותו בערך פעם בשנה. מין טקס גיקי כזה, כמו תנ"ך של גיימרים - כאלה שיודעים להעריך משחק טוב, שתענוג לחזור אליו כמו אל ספר משובח או סרט טוב. ובכל פעם שאני מסיים אותו, אני נאנח; כל המשחקים של ימינו מהממים ביופיים, אבל עדיין לא היה אחד עם כל כך הרבה עלילות משנה, Storytelling, אתגר ותענוג.
ניצן סדן
חבר
מכוכב אחר
הייתי ילדה מתנשאת. היה לי ברור שאני יצור מתוחכם בהרבה מהסביבה הכפרית שבה גדלתי, ובהתאם הקפדתי לבוז לדברים שריגשו ועניינו את בני גילי. ולכן, איפשהו באזור גיל 10, כשהמושב החל להתמלא במכשירי טטריס אפורים ומאורכים, אני התגאיתי בגיימבוי שאחותי הגדולה שלחה לי – איך לא – מניו יורק. אמנם גם הוא היה אפור ובעל מסך זערורי, אבל היי, הוא בא מחו"ל, נראה הרבה יותר קול והיו לו קסטות מתחלפות. אז מה אם רוב הזמן גם אני שיחקתי טטריס. לפני כמה שנים מישהו מבני משפחתי נתקל בו, אלוהים יודע איפה, ולרגע אחד קצר המסך האיר וחשבנו שבדרך נס הוא שרד. זו היתה כמובן פיקציה.
היום, דווקא בגלל חיבתי הרבה למשחקים, בעיקר כאלה שכוללים אפשרות לניצחון, אני משתדלת להימנע מהם. זה כיף מדי, ממכר מדי ודורש המון המון זמן שאין לי. ועדיין, אין בי געגועים לגיים בוי או לתקופה שבה חיינו יחד, אולי רק ללגיטימציה לבזבז שעות רבות על שטויות.
שלומית רביד עילאית ומתנשאת עם גיימבוי מאמריקה