עכשיו, בראיון איתה היא מציינת כי: "זה פרדוקס שפוטין מצליח לשמור על פופולריות יציבה, בזמן שהמצב של רוסיה כיום גרוע הרבה יותר משהיה בשנות השמונים בבריה"מ. למדינה אין שום יכולת יצרנית. 80% מהכלכלה מבוססים על יבוא. אין תעשייה, אין מחקר ופיתוח, הכל נשען על נפט וגז. כל מה שמיוצר ברוסיה עשוי רובו ככולו מחלקים מיובאים. כל נעל או קופסת שימורים.

את המציאות שאותה מתארת נסבטילובה קשה לראות בנתונים הרשמיים, שמהם למשל נראה היה דווקא כאילו לרוסיה זרמו עד לא מכבר השקעות זרות. לפי הניתוחים הרגילים של הפרשנים, גם לא צריך להרחיק לכת בחיפוש הגורמים למשבר הנוכחי ברוסיה, שמתחיל ונגמר בנפילה במחיר הנפט.

אבל לפי נסבטילובה, זאת לא התמונה המלאה. הניתוח שלה זכה להדים לא בגלל התחזית להסלמה צבאית, אלא בגלל האופן שבו היא מצליחה לפענח את המציאות הפיננסית המורכבת שעומדת מאחורי המשבר הכלכלי הרוסי, שכוללת שימוש נרחב של האוליגרכים במקלטי מס ומצוקת אשראי סמויה שהתפתחה ברוסיה. מנגנון זרימת ההון שאותו נסבטילובה מאתרת אולי סייע לרוסיה לחמוק מהסנקציות נגדה, אבל עכשיו הוא עלול לגרור את הכלכלה הרוסית כולה, ואולי גם את הקרמלין, להתרסקות.

 

מחיר הנפט מתרסק

את הניתוח שלה נסבטילובה מתחילה, בכל זאת, בנפט. עם קריסת הגוש הסובייטי, ב־1991, משאבי הטבע של רוסיה עברו הפרטה מזורזת. פוטין, שרצה להשיב את מגזר האנרגיה לשליטה ממשלתית, שם לכך סוף.

את תהליך השבת השליטה בנפט למדינה התחיל פוטין ב־2003, כשהגיש חשבון מס של לא פחות מ־27 מיליארד דולר לחברת האנרגיה יוקוס (Yokus), צעד שהביא את ענקית הנפט לפשיטת רגל. את שדות הנפט של החברה הוא העביר לרוסנפט (חברה ממשלתית), שכושר הייצור שלה זינק בן לילה מ־400 אלף חביות בשנה ל־1.7 מיליון. זו היתה הלאמה לשמה. ב־2013 רכשה רוסנפט את TNK-BP והפכה לחברת הנפט הציבורית הגדולה בעולם, ואילו ענקית הגז הטבעי גזפרום, שנמצאת גם היא בבעלות (חלקית) של הקרמלין, היא החברה הגדולה בעולם מבחינת שווי שוק, ואחראית על 20% מההכנסות השנתית של רוסיה. עד היום הממשלה הצליחה לשים ידה על 45% ממגזר האנרגיה ברוסיה.

במשך שנים ארוכות נראה היה שההימור של פוטין מצליח. מחיר הנפט טיפס מ־13 דולר לחבית בזמן עלייתו לשלטון, ב־1999, עד לכ־100 דולר לחבית ב־2012. עליית מחיר הנפט העולמית, יחד עם זינוק בכושר הפקת הנפט והגז של רוסיה אחרי נפילת בריה"מ, הפכה אותה לשחקנית מרכזית בתחום האנרגיה: רוסיה היא יצרנית הנפט השנייה בעולם, אחרי סעודיה. "רוסיה מכורה לרווח ממכירת אנרגיה", אומרת נסבטילובה. "כל זמן שמחיר חבית הנפט היה גבוה, זרם הון רב מחברות האנרגיה הרוסיות למדינה, ופוטין השתמש בו ככלי לצמיחה ודחף את המשכורות מעלה".

בשנים האחרונות, מסבירה נסבטילובה, תפוקת הנפט והגז היתה אחראית ללא פחות מחצי מהכנסות המדינה. הממשלה הרוסית ניצלה את זרם המזומנים ממגזר האנרגיה לשלל שימושים: 15% מרווחי הנפט והגז נותבו לקרנות ייצוב (שנועדו לנטרול השפעות התנודתיות במחיר הנפט), 55% זרמו לתקציב המדינה ו־30% לתקציבים אזוריים. במקביל, המגזר הציבורי ברוסיה הלך ותפח. בתוך שנים ספורות הבירוקרטיה הרוסית גדלה ב־50%, ואילו עובדי המדינה מהווים כבר 28% מכלל כוח העבודה ברוסיה, יותר מבתקופת בריה"מ. בשנים האלה רוסיה לא השכילה לפתח יעילות, חדשנות או מחקר.

התוצאה, לפי נסבטילובה, היתה תלות גוברת של רוסיה בנפט. אם ב־2005 מחיר נפט של 20 דולר לחבית היה מספיק לרוסיה כדי להגיע לאיזון תקציבי, הרי שב־2013 המספר כבר עמד על לא פחות מ־102 דולר. "חוסר הגיוון במקורות הכנסה הפך את רוסיה לפגיעה במיוחד לשינויים", היא אומרת.

 

 

 

ב־2014 השינוי אכן הגיע. בחודש מרץ בשנה שעברה, מסיבות היסטוריות־פוליטיות־כלכליות, בחרה רוסיה להכניס כוחות צבאיים לחצי האי קרים שבשליטת אוקראינה ולספח אותו. הצעד הזה עורר זעם בקהילה הבינלאומית, ומדינות המערב הטילו על רוסיה שורה של סנקציות כלכליות. בין היתר, נאסר על חברות טכנולוגיה וציוד נפט למכור מוצרים לחברות רוסיות, ונאסר מתן אשראי בנקאי לחברות רוסיות. במקביל, מחיר הנפט צלל בכמעט 50% ל־42 דולר לחבית כיום.

נסבטילובה משוכנעת שנפילת מחיר הנפט היתה מכוונת. "מטרת מדינות המערב היתה פוליטית — ללחוץ על רוסיה באמצעות הורדת מחירי הגז והנפט כדי לפגוע בפופולריות של פוטין. והסנקציות, שעצרו את כניסתן של טכנולוגיות חדשות לפיתוח מאגרי נפט וגז, העצימו עוד יותר את הפגיעה".

כך או כך, אי אפשר להתכחש למשבר שפרץ מאז: הרובל איבד כמחצית מערכו, הבורסות צללו והבנק המרכזי הזניק את הריבית אל מעל 17% כדי להילחם בפיחות המטבע. הכלכלה הרוסית נכנסה למיתון חריף והתכווצה השנה ביותר מ־4%.

 

בועת האשראי מתפוצצת

אבל צלילת מחיר הנפט, כאמור, היא רק חלק מהתמונה. "יש שני צדדים למשבר", אומרת נסבטילובה, "כלכלי ופיננסי, כשבשלב מסוים השניים התמזגו".

המשבר הפיננסי, מסבירה נסבטילובה, "התחיל עוד לפני סיפוח חצי האי קרים והסנקציות". כמו בכל משבר פיננסי, הכל התחיל בבועה. במקרה הרוסי מדובר בבועת אשראי שהתנפחה החל מאמצע העשור הקודם, וביתר שאת מאז המשבר של 2008 והריבית האפסית במערב: הבנקים הרוסיים לוו מט"ח זול בכמויות עצומות מהמערב והלוו אותו לציבור הרוסי. ב־2007, שסימנה את תחילת המגמה הזאת, לא פחות מ־100 מיליארד דולר זרמו למשק הרוסי. משכנתאות דולריות זכו לפופולריות גוברת. תנאי האשראי הפכו לקלים, ואפילו לקלים מדי: בשנים 2012–2013 38% מההלוואות היו ללא בטוחות כלשהן.

"זה הבשיל לאט לאט, אבל בסופו של דבר בועת האשראי התפוצצה. בנקים התחילו לאבד את הרישיונות שלהם, התאגידים הבינו שהחגיגה וההון הזול נגמרו, והמשכורות הפסיקו לעלות". ההתפתחות הזאת, אומרת נסבטילובה, החלה עוד ב־2013, אבל היתה סמויה מהעין ולא הובנה כראוי. "לא התרחש שום שינוי נראה לעין חוץ ממחיר הנפט, ואנשים קישרו את ההרעה במצב רק לנפט".

בשלב הראשון קרסו בנקים וחברות קטנים. ואז הגיעו המשבר בקרים והסנקציות, שמשמעותן היתה גם בידוד המערכת הבנקאית הרוסית מהשווקים הפיננסיים הבינלאומיים. ב־2014 החל הגל השני של המשבר הפיננסי שבו גם בנקים ותאגידים גדולים יותר החלו לקרוס. הפתרון הממשלתי היה להזרים מט"ח מקופת המדינה ומקרנות הייצוב, ולמנוע מקרים נוספים של חדלות פירעון. אלא שרזרבות מטבע החוץ העומדות לרשות המדינה מוגבלות, וכיום כבר נשמעות הערכות כי רוסיה עצמה עלולה להגיע לחדלות פירעון במהלך השנה הקרובה.

 

ההון בורח לחו"ל

לצניחה במחיר הנפט ולמשבר האשראי מצטרף עוד היבט, ייחודי לכלכלה הרוסית, שעשוי להתברר כהרסני מיוחד. "קשר האוף־שור", כך מכנה זאת נסבטילובה במאמר שלה. רוסיה, רק כדי להזכיר, היא אחת ממדינות ה־BRICS, קבוצת שווקים מתעוררים הנחשבים לכאורה ליעד אטרקטיבי למשקיעים זרים. אבל לפי הניתוח של נסבטילובה, כאשר בוחנים את ההשקעות הזרות במדינה, מסתבר שרובן המכריע מגיעות מחברות הרשומות בקפריסין, איי הבתולה, הולנד וברמודה, כלומר במקלטי מס. בכל המקרים האלה יש יסוד לחשד כי מדובר בחברות שנמצאות למעשה בבעלות רוסית. במקביל, גם הכספים שיוצאים מרוסיה להשקעה בחו"ל זורמים בעיקר למדינות אלה.

המסקנה של נסבטילובה היא כי לאמיתו של דבר, רוסיה לא מצליחה אליה למשוך השקעות זרות. הכספים שזורמים אליה הם למעשה מיחזור של הון שיצא ממנה אל מקלטי המס. אלא שעם הנפילה במחיר הנפט, והמשבר בחצי האי קרים, מנגנון מיחזור ההון הזה קרס. יותר מכך, הוא התגלה כנקודת תורפה מהותית עבור רוסיה: ההון שעד כה חזר למדינה בהשקעות (בעיקר במגזר הציבורי והתעשייתי) מצא עצמו נודד למחוזות אחרים, בעיקר בריטניה. ומי שהניעה את התהליך הזה היא האוליגרכיה הרוסית.

כמעט בלתי אפשרי להעריך את חלקם של נכסי האוליגרכים בתוצר הרוסי, משום שאלו שולטים בחברות רבות דרך מארג סבוך של אחזקות. מה שכן ידוע הוא שכעשר משפחות (או חברות אחזקה) מחזיקות בכ־60% משוק המניות המקומי — נתח גבוה יותר מבכל מדינה באירופה, שבה עשר החברות הגדולות בכל מדינה מחזיקות בממוצע 30%–35% משוק המניות. כשפוטין עלה לשלטון (במימון אותה אוליגרכיה), הוא ביקש למתן את ההשפעה הפוליטית של האוליגרכיה והצהיר כי כל עוד חבריה יתעסקו בענייניהם, הוא יניח לזכויות הקניין שלהם.

את המסר הזה פוטין העביר באמצעות שורת דוגמאות, למען יראו וייראו. הראשונה היא של בוריס ברזובסקי, בעלי חברת הנפט סיבנפט ושורה של כלי תקשורת, ששימש כדמות מפתח פוליטית בתקופת הנשיא ילצין, התבטא נגד הרפורמות בחוקה שפוטין ביקש להנהיג בשנת 2000, ונאלץ להימלט לאנגליה, שם התאבד (לכאורה) בתלייה. אחריו הגיע מיכאל חודורקובסקי שהיה בעל השליטה בענקית הנפט יוקוס. ב־2003, זמן קצר אחרי עימות טלוויזיוני עם פוטין בנושא שחיתות, הוא נכלא למשך עשור, ומעצמת הנפט שלו עברה באלגנטיות לידי הקרמלין. איל התקשורת ולדימיר גוסינסקי נאלץ למכור את עסקי התקשורת שלו למדינה, ולהימלט לספרד.