מגבלות הטבע האנושי

בועות ימשיכו להתנפח ולהתפוצץ. ככה זה. מה שאפשר
וצריך לשנות הוא את חלוקת העונש, כדי שלא רק החלשים ישלמו

 גלית חמי

בתחילת החודש שעבר הודיע לויד בלנקפיין, מנכ"ל גולדמן זאקס, כי יפרוש מתפקידו בסוף השנה — ערב חגיגות ה־150 להיווסדו של בנק ההשקעות. העיסוק בפרישת בלנקפיין, אחד המנכ"לים הוותיקים והמוכרים בוול סטריט, נסוב בעיקר סביב הכסף הגדול שעשה בשנותיו בבנק, והתהייה לאן יפנה לאחר פרישתו. אבל העיסוק צריך היה להיות שונה לגמרי: בלנקפיין, והבנק שבראשו הוא עומד, היו בין השחקנים המרכזיים שלקחו חלק אקטיבי בניפוח הבועה הפיננסית שהביאה לפרוץ המשבר ב־2008. הוא מסמל יותר מכל מנהל אחר את כל מה ששנוא בוול סטריט: הציניות כלפי הלקוחות, קשרי הון־שלטון, והתאווה הבלתי נשלטת לעשיית רווח. לו היה מתרחש כיום משבר פיננסי בקנה מידה דומה, ספק רב אם בלנקפיין יכול היה להמשיך לשבת על כיסאו עוד יום נוסף. העולם, יש לקוות, למד דבר או שניים מהעבר.

מה שגרינספן יודע

אבל מה בעצם למדנו? המשבר של 2008 העסיק במשך השנים לא מעט כלכלנים, פרשנים וחוקרים, שניסו לענות על השאלה מה גרם לו. הדיון הפך להתנגחות בין המאמינים האדוקים של הקפיטליזם ותורת היד הנעלמה, לבין השמאל הכלכלי, המזוהה עם שלטון מרכזי מעורב בכלכלה.

כך או כך, כמעט כל התיאוריות — והקונספירציות — כללו הפניית אצבע מאשימה כלפי יו"ר הבנק המרכזי האמריקאי אלן גרינספן, שפרש מתפקידו שנתיים לפני פרוץ המשבר. גרינספן יכול היה לטעון שנוח להפנות אליו את האשם בדיעבד, קצת כמו שילדים מאשימים בטעויותיהם את הוריהם. לזכותו ייאמר שלא ניסה להתנער ולקח על עצמו לא מעט מההאשמה על כך שלא השכיל לראות את הבועה מתנפחת, שלא הבין את הנזק במכשירים הפיננסיים, שלא ניסה לצנן את השוק באמצעות העלאת הריבית והידוק הרגולציה.

יחד עם זאת, כחלק מכתב ההגנה, גרינספן הטיל ספק ביכולת של רגולטור — כל רגולטור — למנוע מבועות להתנפח. בראיונות שהעניק ב־2009 הסביר כי ידיו היו כבולות. "אילו ניסינו לדכא את הצמיחה של שוק הסאב־פריים, אתה חושב שהקונגרס היה מסכים לכך?" שאל, והוסיף: "היינו נאלצים לרסן את הכלכלה האמריקאית וליצור שיעור אבטלה של 10%". גרינספן לא היסס לנבא אז, עוד לפני שכלכלות העולם התאוששו, שמשבר פיננסי עולמי נוסף הוא בלתי נמנע. הסיבה היא הטבע האנושי.

תאווה ופחד לעד

קו ההגנה של גרינספן מחזיר אותנו לשאלה הבסיסית המטרידה: האם אכן העולם למד משהו מהמשבר? כדי להשיב על השאלה חייבים להתייחס לשני מרכיבים בסיסיים בטבע האנושי: תאוות הבצע ופחד. הם גם אלה שמלכתחילה שיחקו תפקיד מרכזי במשבר הפיננסי של 2008.

תאוות הבצע היתה, ותמשיך להיות, הדלק שיניע את השווקים הפיננסיים לאזורים מסוכנים, יזניק מחירים מסיבות לא כלכליות וינפח בועות. הפחד הוא שיפוצץ אותן, וירחיק בני אנוש מהשווקים גם כשכבר לא יהיו לכך סיבות כלכליות רציונליות.

ומכיוון שתאוות הבצע והפחד לא הולכים לשום מקום, נמשיך לחוות עליות חדות, וירידות חדות לא פחות. כל השאר הם בעיקר כלי משחק, תפאורה: פעם אלה מכשירים פיננסיים מגובי משכנתאות, פעם אלה אגרות חוב של חברות נדל"ן אמריקאיות. בסופו של דבר, המערכת עדיין מעודדת את הגופים הפיננסיים לקחת סיכון, ואת הציבור להשתמש בו.

הדחף הבלתי נשלט להתעשר באמצעות השקעות פיננסיות הוא עניין שקשה להתגבר עליו באמצעות רגולציה. תאוות הבצע חמקמקה, ערמומית, ותמיד תמצא דרכים לפרוץ איסורים והגבלות. תנו לו סביבת ריבית נמוכה ואשראי זמין, והטבע האנושי ינפח לכם בועה. גם בכיוון ההפוך, כשמתפוצצת בועה, הפחד משתק, מרחיק את כל השחקנים מזירת הפיגוע ומוציא אנשים לרחובות — פעם אלה אנשי מעמד הביניים ופעם חברי איגודים. בועות מתפוצצות פוגעות בעיקר בחלשים. הבלנקפיינים של העולם, והבנקים שבניהולם, יוצאים כמעט ללא פגע.

שני המרכיבים הללו יישארו חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. כל ניסיון לייחס לשווקים "בגרות" שלא היתה להם קודם, או "הפקת לקחים" יתגלה כשגוי. כל מה שבכוחנו לעשות הוא לשנות את הכללים, ולהוסיף לשכר גם את העונש. כשיגיע המשבר הבא, במקום לחפש את הסיבות, את מי שהזהיר ואת מי שלא — צריך לדרוש מהמנהלים במגזר פרטי, מהרגולטורים ומפקידי הממשל, לקחת אחריות על חלקם בנטילת הסיכונים ובהתחממות הבועה — ולא להשאיר רק לציבור ללקק את הפצעים.

 

מבחינת השווקים, המשבר
הוא היסטוריה רחוקה