התמונה שאמרה הכל
לכל אירוע היסטורי משמעותי יש תמונה איקונית. במשבר הכלכלי של 2008, מדובר בתמונה הזו של עובדי ליהמן ברדרס. קווין קומבס, מי שצילם את התמונה עבור רויטרס, פשוט ראה את הדרמה מתרחשת בבניין ממול לחלון חדרו בסוכנות הידיעות: "ידעתי שליהמן בצרות ושזה הבניין שלהם. לא הבנתי את חשיבות התמונה עד שראיתי שמחיר המניה צונח, אז הבנתי שזו היתה פגישת חירום ושהתמונה חשובה. היא מוכיחה שרואים צילומים טובים רק כשמסתכלים מסביב עם מצלמה מוכנה בכל רגע".
קרן צוריאל הררי
ליהמן ברדרס
שקט בעין הסערה, רגע לפני הקריסה
טלפונים מטרטרים, ניירות עפים, אנשים מתרוצצים בין שורות של עמדות מחשב ועליהן מספרים מרצדים. העוצמה ששידר האולם הענק שאיכלס את הברוקרים של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס היתה מפעימה. אפשר היה להרגיש את האדרנלין באוויר ולשמוע את הגלגלים של מכונת הכסף בעבודה.
בקיץ 2005, בשיא בועת הסאב־פריים, ביקרתי בניו יורק והוזמנתי לבקר ברצפת המסחר של ליהמן ברדרס. הוא לא היה הגדול ביותר או היוקרתי ביותר, אבל הוא היה אחד מהחבר'ה. בישראל הוא נהנה מיוקרה מיוחדת, משום שהיה בין הראשונים להתחיל לפעול כאן בשנות השמונים וליווה את הענקיות הישראליות בצעדי הבכורה הזהירים שלהן בוול סטריט.
ליהמן, שהיה לסמל הקריסה, הוא היום בעיקר בגדר זיכרון של ימים אחרים שקדמו להבנה שאין דבר בעולם - בטח בעולם הפיננסי - שהוא יציב באמת. כל מה שקיים יכול לא רק ליפול, אלא לקרוס לתוך מערבולת של תאוות בצע, עיוורון ויוהרה. רובם המכריע של עובדי ליהמן נקלטו מזמן בחברות אחרות. בנקי ההשקעות במנהטן משגשגים מאי פעם, הבונוסים זורמים והמניות מזנקות. ורק הזקנים הטרחנים שנכוו במשברים ימשיכו להזכיר כמה מהר חולפים התהילה והשווי המנופח. לצעירים ששקועים בניפוח הבועה הבאה זה לא באמת ישנה.
סופי שולמן
מבט מבפנים
"לא האמנו לדו"חות שפורסמו"
המשבר של 2008 נולד בעקבות תקלה חמורה במערכת הכלכלית. לא הבנו אז שהכלכלה היתה חולה ובנויה על אשראי מוגזם. כשהמשבר התחיל היה נדמה שהכל הולך קאפוט: מדינות, כסף, אפילו איפה שהכסף שוכב. אתה לא יודע אם הבנק יהיה קיים מחר. אף אחד לא האמין באף אחד, היה פחד שאחרי ליהמן ברדרס כל הבנקים יתמוטטו.
מה למדתי: היום אני פחות חושש ממשבר כמו זה של 2008. למדו איך להתמודד עם משברים כאלה: להזרים את הכסף לבנקים, ולא משנה כמה זה עולה. היה משבר נזילות חריף ומצאו לזה פתרון בחמצן למערכת הבנקאית.
במה השקעתי: כשהכל קרס חשבתי שצריך להשקיע במה שאנשים חייבים, כמו אוכל ותרופות. הבנתי שהעולם לא מתמוטט, שזה לא חור שחור. בהתחלה לא האמנו יותר לדו"חות שפורסמו. כשגוף כמו AIG כמעט נעלם, כשמתברר שכמעט כל התוצאות של ג'נרל אלקטריק הסתמכו על פיננסים, זה לא סתם. היה פחד מטורף.
המשבר הבא: אני חושב שחלק ממנהלי ההשקעות הצעירים, שלא חוו את המשבר, לא יודעים לדחות סיפוקים. הם זוכרים רק את אי.די.בי, שהחזירה את כל הכסף. זה מעוות להם את המחשבה. כשאתה לוקח בחשבון שזה יכול לקרות שוב אתה גם מבין שצריך לוותר על סוכריות. הם לא פעם מסתכלים רק על החודש הקרוב, 'אכול ושתה כי מחר נמות'.
גילעד אלטשולר
הכותב הוא מנכ"ל ומייסד משותף, בית ההשקעות אלטשולר שחם. הביאה לדפוס: רחלי בינדמן
בר סטרנס
הבנק שהיה צריך
לתת לו ליפול
"זה לא מקרה שבר סטרנס היה אבן הדומינו הראשונה שנפלה במשבר. בתור בנק ההשקעות החמישי בגודלו בארה"ב, הוא היה צריך להתאמץ יותר: תאגידי הענק של אמריקה לא היו לקוחות שלו, וזה דחף אותו לחפש רווחים בניירות הערך מגובי המשכנתאות, שמהם נולד המשבר".
כך מסביר ל"כלכליסט" ויליאם קוהן, עיתונאי פיננסי שחיבר את "בית הקלפים", רב מכר על נפילתו של בר סטרנס: "הפירמה היתה קיימת 85 שנה ומעולם לא רשמה רבעון הפסדי - עד הרבעון האחרון של 2007", אמר. במרץ 2008 הבנק חולץ על ידי הממשלה. קוהן משוכנע שזו היתה טעות: צריך היה לתת לבר סטרנס ליפול.
״עד לאותו רגע, הממשל הפדרלי לא הציל אף בנק השקעות. וול סטריט היא מקום מסוכן, בנקי השקעות נסגרים כל הזמן", הסביר. "אבל בממשל החליטו שבר סטרנס מקושר מדי לבנקים אחרים וחייבים להציל אותו. זה הדהד בענק ונתן לאנשים תחושת ביטחון מזויפת: שאם אתה מקושר מדי או גדול מדי, לא יתנו לך ליפול. אם היו נותנים לבר סטרנס ליפול זה היה שולח מסר מאוד שונה ולדעתי מריל לינץ׳, ליהמן ברדרס ואחרים היו נמכרים יותר מהר או מחפשים משקיעים. אז, אולי, העניינים לא היו מידרדרים באותה מידה״.
לדברי קוהן, המצב כיום טוב יותר, "אבל שני דברים מדאיגים לא השתנו. המערכת ממשיכה לתגמל אנשים שלוקחים סיכונים גדולים עם כסף של אנשים אחרים, בלי שום דין וחשבון. והבנקים עדיין נשענים על מימון לטווח קצר, שזה מתכון לאסון. רק שבריר מהכסף שאנשים חושבים שנמצא בבנק אכן נמצא בו. כשכולם רוצים אותו בחזרה באותו זמן, נוצרת פאניקה. זה קורה שוב ושוב - ואנחנו עדיין פגיעים לזה״.
אורי פסובסקי
"חלק ממנהלי ההשקעות הצעירים שלא חוו את המשבר לא יודעים לדחות סיפוקים. זה מעוות להם את המחשבה. הם לא פעם מסתכלים רק על החודש הקרוב, אכול ושתה כי מחר נמות"
"פישר היה אמור לטוס במוצאי יום כיפור לוושינגטון. המזוודות שלו כבר היו במטוס, וברגע האחרון שלפו אותן מתא המטען. היה חשוב שיישאר בארץ, אפילו ברמה הפסיכולוגית"
ירום אריאב, אז מנכ"ל האוצר
"היתה תחושה שהשמיים נופלים"
"בערך במחצית השנייה של 2007 התחלנו להתוודע למושג סאב־פריים. באותה תקופה, הכלכלה העולמית נראתה טוב לכאורה, לאורך שנים, עד שחלק מהכלכלנים הצהירו שנגמר עידן התנודות בכלכלה. אבל אז התחלנו לחשוש שאנו עומדים בפני תפנית". כך מספר ל'כלכליסט' ירום אריאב, שכיהן כמנכ"ל משרד האוצר ב-2008, ושיחק תפקיד מתפתח בהתמודדות עם המשבר. בתחילת הדרך, הוא אומר, החששות היו מתונים. "הוויכוח היה סביב השאלה אם להמשיך לשמור על משמעת תקציבית, לאור דרישה של חברי כנסת להגדיל את התקציב". גודל הבעייה התחוור "בתחילת 2008, עם קריסת בר סטרנס. כשליהמן ברדרס התמוטט, בספטמבר, היתה תחושה שהשמיים נופלים. אנחנו באוצר נכנסו ל'מוד מלחמה'".
"כשהבורסות בעולם התחילו לקרוס זו היתה תקופת החגים כאן והבורסה היתה סגורה. התלבטנו אם לפתוח אותה, ובסוף פתחנו, מתוך חשש שסגירה תפורש כאילו יש לנו בעיה גדולה משהיתה". בין שאר ההכרעות שמזכיר אריאב אפשר למצוא את ההחלטה לא להעניק רשת ביטחון ללווים הגדולים, שדרשה משר האוצר רוני בראון לעמוד בגל לחצים, וגם את ההחלטה לתת ל'מייצבים האוטומטיים', כמו דמי האבטלה, לתמוך במשק, ובמקביל לתת לגירעון לגדול. בין הלקחים: "התפקיד של קברינטי הכלכלה הוא לא רק לתכנן צמיחה, אלא גם לעשות תמיד ניהול סיכונים לגבי משברים".
יש אירוע שאתה זוכר במיוחד?
"סטנלי פישר היה אמור לטוס במוצאי יום כיפור לוועידת קרן המטבע בוושינגטון. המזוודות שלו כבר היו במטוס וברגע האחרון שלפו אותן מתא המטען. היה חשוב שיישאר בארץ, אפילו ברמה הפסיכולוגית".
עמרי מילמן
האנשים
שהיו שם
עורכים: אורי פסובסקי ושלומית רביד
עריכה: עמרי רוזן
עיצוב: נעם תמרי
צילומים: אי.פי, אי.פי.אי, אי.אף.פי, רויטרס, בלומברג, אלכס קולומויבקי, יואב גלאי
