את זה

אני בחרתי?!

הו, האירוניה. במרץ האחרון נרשמה בישראל פריצת דרך פמיניסטית, כשהכנסת אישרה בקריאה טרומית חוק המעניק לגברים שמונה ימי חופשת לידה. המהלך הזה, שמונע על ידי ההכרה בצורך של גברים להיות שותפים לטיפול במשפחה המתרחבת, מעניק לגיטימיות הולכת וגדלה למה שעד כה נתפס במשך שנים כחיסרון הנשי המהותי בשוק העבודה: חופשת הלידה.

אבל האירוניה הזו היא כפולה — כי בעוד הגברים מעוניינים לצאת לחופשת לידה, בשנים האחרונות גובר קולן של נשים שדווקא רוצות לוותר עליה, או להסתפק במינימום המתחייב בחוק. ממנכ"לית יאהו מריסה מאייר, דרך יעל אנדורן, לשעבר מנכ"לית משרד האוצר, ואפרת דובדבני, לשעבר מנכ"לית בית הנשיא, ועד המרואיינות שאיתן שוחחנו — שורה ארוכה של נשים בתפקידים בכירים קיצרו את חופשת הלידה או בחרו שלא להאריך אותה מעבר למינימום. כולן, אגב, מדגישות שמדובר בבחירה אישית: מאייר, שב־2012 חזרה לעבודה אחרי חופשת לידה של שבועיים, הסבירה את החלטתה בנימוק "אני אוהבת להישאר בעניינים" (בחירה שזכתה להשוואה מרתקת בדצמבר, כשמארק צוקרברג, יו"ר ומנכ"ל פייסבוק, יצא לחופשת לידה בת חודשיים עם הולדת בתו). נימוקים דומים משמיעות גם נשות העסקים הישראליות: "כשילדתי את הבת הקטנה שלי, לפני שבע שנים, נשארתי בבית חודש אחד בלבד, כולל האשפוז והניתוח הקיסרי", משחזרת עו"ד חיות גרינברג, גרושה ואם לשתיים. "חזרתי לעבודה מהר כי בערו בי האקשן והעשייה, הרבה יותר מאשר להחליף חיתולים".

"גם לי היה חשוב לחזור לעניינים עוד לפני סיום חופשת הלידה, כי מניסיוני, התנתקות מעבודה לשלושה חודשים היא קשה מאוד", מסבירה עו"ד טלי ירון־אלדר, שותפה במשרד

ירון־אלדר פלר שורץ ושות' ואם לחמישה. "אני מאמינה שהבחירה של מריסה מאייר לקצר את חופשת הלידה שלה לא באה ממקום של רצון להתיישר עם החוקים התאגידים, אלא נבעה מהחלטה משותפת שלקחה עם בן זוגה, שמערבת שאלות רבות — אישיות, כלכליות ומקצועיות".

הנימוק המשכנע ביותר הוא אולי זה שמספקת יואל מארֶק, סגנית נשיאה למחקר ביאהו ואם לשלושה, שהכניסה את שלושת ילדיה למעונות יום עם הגעתם לגיל שלושה חודשים. "הכבוד והסובלנות צריכים לעבוד בשני הכיוונים", היא אומרת: "כפי שאנו מכבדים נשים שלוקחות חופשות לידה ארוכות, עלינו לכבד גם את אלו שבוחרות לקחת חופשות קצרות יותר".

המעסיקים מאמצים את הנורמה המחמירה

דו"ח שהוכן על ידי המוסד לביטוח לאומי ופורסם ביולי 2014, מגלה כי שיעור הנשים העובדות שחזרו לעבודה מיד לאחר חופשת הלידה עמד על 66%. עיון בנתוני העומק מגלה כי מדובר במגמה הולכת וגוברת: ב־2010 שיעור הנשים שמיהרו לשוב לעבודה מיד בתום חופשת לידה היה עמד על 61%.

לכאורה, הסיבה המתבקשת לחזרה המזורזת לשוק העבודה  היא אילוצים כלכליים, כלומר הצורך בהכנסה. אבל מפילוח הנתונים בדו"ח עולה תמונה מורכבת יותר: מתברר שבקרב נשים ששכרן נמוך, שיעורן של אלו שמסתפקות בחופשת הלידה המינימלית הוא כ־50%, לעומת יותר מ־68% בקרב נשים ששכרן גבוה מהממוצע. כלומר, דווקא אלו שלכאורה קל להן יותר מבחינה כלכלית להישאר בבית מעט יותר, בחרו לחזור לעבודה מיד עם סיום חופשת הלידה.

צילומים: עמית שעל, אלעד גרשגורן

איך נהיו הנשים הקרייריסטיות כל כך "לחוצות עבודה", ומדוע חשוב להן "להישאר בעניינים"? סיבה אחת היא "בחירה קרייריסטית מודעת", אומרת פרופ' אורלי בנימין מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. לדבריה, הדבר קשור לשינוי בעולם העבודה, שדורש טוטאליות. "העובד האידיאלי הוא אדם ללא מחויבות טיפול", היא אומרת: "יש מי שמופקד בשבילו על כל היבטי הטיפול, ומהבחינה הזו העובד האידיאלי הוא מי שיכול להתמסר לארגון באופן מלא, 24/7, ומי שיקבל את כל דרישות הארגון על פני ממדי הזמן והמרחב — כלומר לא מטפל באף אחד ויכול בכל רגע נתון לקום ללכת, לנסוע לרילוקיישן או לכל מרחב שיידרש ממנו".

לשיבה המזורזת מחופשת הלידה יש אפקט מידבק, מסבירה המשפטנית ד"ר יפעת ביטון, מרצה במכללה למינהל ומנכ"לית תמורה, המרכז המשפטי למניעת אפליה. "הנשים שחוזרות מיד לאחר חופשת הלידה מייצרות סטנדרט מסוים, שעלול לדחוק נשים אחרות ללכת בעקבותיהן", היא מסבירה. "נוצר החשש שזו לא ממש בחירה, ושעובדת טובה תיחשב מי שחזרה מחופשת הלידה אחרי שבוע. מובן שמצב כזה יקשה על מי שתרצה לממש את מלוא זכותה.

"יש לנשים מקום להחליט באיזה מקום של חוויית החיים של משפחה ועבודה הן רוצות להיות, לחזור מיד לעבודה או לא. כל זה נפלא. אבל החשש הוא שזה יעבור לצד השני — כלומר, שהבחירה תהיה לחזור מיד לעבודה".

ודווקא בגלל הסטנדרט שמייצרות הנשים, היא אומרת, הגברים הם שמשנים לאט־לאט את שוק העבודה, באמצעות הענקת לגיטימציה להתנתקות מהטוטאליות של שוק העבודה ולקבלה של מחויבויות לטיפול במשפחה. ביטון מעריכה שעם הזמן גברים יקבלו עליהם תפקידים "נשיים" יותר וייכנסו לתמונה דרך נטישה של דפוסים גבריים, "כמו במקרה של צוקרברג. לא כולן רוצות להיות בחופשת לידה בבית; יש כאלה שדעתן נטרפת ורוצות לחזור. ברגע שזה יזכה בהכרה חברתית כמעשה לגיטימי, גברים יוכלו להיכנס לחלל הזה שנוצר".

אגב, את ההקשרים המשקיים הרחבים יותר של מתן חופשת לידה לאבות אפשר ללמוד ממחקר שנערך לאחרונה על ידי פירמת הייעוץ ארנסט אנד יאנג ומכון פטרסון למחקר כלכלי בינלאומי, שהעלה כי במדינות שבהן אבות זכאים לחופשת לידה, יש אחוז נשים גבוה יותר בעמדות ניהול. ליציאת אבות לחופשת לידה היה אפקט מאט על הקריירה, שהשווה את המצב בינם לבין הנשים.

תהיי יפה, אבל אל תבכי

הטוטאליות הנדרשת במקום העבודה מתבטאת, לדעת בנימין, לא רק בזמינות, אלא גם בקוד ההתנהגות: "כשנשים נכנסות לעולם העבודה הן קוראות נכון את המפה ושמות לב שהארגון תובע מהן אפיונים של 'עובד אידיאלי', שברובם הם בעלי תבנית גברית: העובד האידיאלי הוא מי שלא רק מתמסר, אלא גם מכוון לקשיחות מסוימת, להתעלמות. כשנשים מאמצות קוד התנהגות גברי במשרות ניהול, זה ביטוי לקריאה מדויקת של המפה שהן פוגשות בארגונים".

דוגמה לדברים אלו מביאה עו"ד אנה משה, שותפה בכירה במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ: "היה מקרה שבו אחת מעורכות הדין בצוות בכתה במשרדה מאחר שגילתה כי עשתה טעות. נכנסתי אליה למשרד ואמרתי לה שמעולם לא ראיתי עורך דין גבר בוכה משום שעשה טעות. היא יכולה ללמוד מהטעות ולהתנצל, אבל אין מקום לבכי. זה גם לא משפר את התדמית שלה בעיני הקולגות שלה. היא צריכה לזכור בדיוק למה היא שם ולאן היא רוצה להגיע. כל דבר שאינו במקום צריך להפסיק. אדישות עושה את העבודה מצוין".

מנגד, "חברה שאי שאפשר לבכות בה מתסכול היא חברה שמפסידה רגש אנושי", אומרת ביטון. "זו חברה שמתיישרת לצד הגברי ומאששת את הזהות הגברית כנכונה וראויה. מבחינתי, לערב רגש במקצועיות הופך אותך לעובד מחויב וטוב יותר, אבל זה נתפס כמחליש בשוק העבודה כי זה שוק שבנוי על דפוסים גבריים".

צילומים: עמית שעל, אלכס קולומויסקי

הימנעות מבכי אינה הדוגמה היחידה שנותנות המרואיינות בכתבה, כולן נשות עסקים מצליחות, לטשטוש ההבדלים בין המינים ואימוץ קודים גבריים. "נתקלתי לא מעט בלקוחות שבתחילה חששו להתקשר אליי בשעות כמו 10 בלילה, משהו שכיח מאוד, מכיוון ששיערו שאני מטפלת בילדים או במטלות הבית", מציינת חיות. "לעומת זאת, מקולגות שלי אני יודעת שכשגבר עונה באותה שעה זה נראה סטנדרטי. אני דואגת להבהיר מיד שאין שום הבדל ביני לבין עורך דין גבר. אני זמינה להם בכל שעות היום". יואל מארק, מצדה, מתנגדת לחלוטין להגדרה של "סממנים נשיים" או "התנהלות נשית": "מעולם לא שיניתי את ההתנהגות כדי להתאים לתבנית כלשהי", היא אומרת. "המונחים האלה נשמעים לי ככאלו שהומצאו על ידי גברים".

אימוץ הקודים הגבריים, אמרו לנו שורה של מרואיינות, אינו דבר שלילי; לדברי רבות מהן, הוא הקנה להן ענייניות ומקצועיות הנדרשות כדי להפוך ל"טיל מונחה מטרה" בדרך להצלחה בקריירה (ביטוי שנקטה אחת מהן). והן הצליחו, כל אחת ואחת מהן. הן גם שואפות שנשים אחרות ילכו בעקבותיהן. "אנחנו מהוות מודל לחיקוי עבור ילדינו ונשים אחרות, ומאפשרות דריסת רגל לעוד נשים בעולם העסקים", מציינת אודליה פרידמן, מנכ"לית תיאטרון הבימה (שמדגישה מיד כי סופי השבוע הם קודש למשפחה). עו"ד משה מסכימה בהתלהבות: "הילדים שלי אוהבים את העובדה שאמא היא מנהלת מחלקה, מקצוענית וחזקה", היא מספרת בגאווה.

"נשים צריכות לאכוף נורמה של שיתוף"

כששאלנו אם חופשת הלידה של מארק צוקרברג מסמנת בשורה, קיבלנו דווקא תשובות מסויגות. "אני לא מסכימה עם ההיקש מהנושא של חופשת לידה לאמירה הכללית של 'גברים כמובילי שינוי'", טוענת טלי ירון־אלדר. "בעיניי זו בחירה אישית, בדיוק כמו ההחלטה מי מוציא את הילדים מהגן. זו החלטה שנובעת מהשאלה כיצד בני הזוג מחלקים את הנטל המשפחתי ביניהם. ההחלטה מי עושה מה ואיך אינה נובעת לדעתי משאלה של מגדר". ברוח זו מציינת גם ד"ר ליאת בן־דוד, מנכ”לית קרן וולף לקידום המדע והאמנות לטובת האנושות, את הכמעט מובן מאליו: "הפרנסה והאחריות על הילד צריכות להיות משותפות לשני בני הזוג. אם החברה לא תמצא דרכים לאכוף זאת, עלינו כנשים לעשות זאת".

"בחירה חופשית"? לא כשמדובר בשכר

אבל האם גם ההחלטה מי מוציא את הילד מהגן היא עניין של "בחירה"? אחד השיקולים להחלטת בני הזוג לגבי היציאה המוקדמת למטלות הבית הוא כמובן שיקול כלכלי: ההורה שפוטנציאל ההשתכרות שלו נמוך יותר הוא שבדרך כלל ישים את הקריירה בהמתנה ויפנה לטיפול בילדים — ובמרבית הפעמים זו האשה, כיוון שרמות השכר בשוק העבודה לא מיישרות קו עם השאיפות של נשות הקריירה. הכימאית פרופ' נאוה בן־צבי, פרופסור אמריטה באוניברסיטה העברית, ממייסדות האוניברסיטה הפתוחה ויושבת ראש המרכז הישראלי למצוינות בחינוך, מספרת בעניין זה כי בשנות ה־30 לחייה, כשהייתה חוקרת צעירה, היא נכנסה לשיחת שכר עם הבוס שלה, מרצה בכיר ומוערך באוניברסיטה אמריקאית. כשהיא נקבה בציפיות השכר שלה, הוא שאל מיד: "מה, בעלך לא עובד בשנה הבאה?". בן־צבי מספרת כי השתתקה לכמה שניות, ואז שאלה בתגובה: "אם בעלי היה זה שיושב מולך, היית שואל גם אותו שאלה כזו?".

לפי נתוני הלמ"ס, ב־2014 ההכנסה החודשית הממוצעת של גבר היתה 11,114 שקל. אשה שכירה הסתפקה בממוצע ב־7,439 שקל, 33% פחות. יתרה מזו, ב־2013 נשים היוו 67.3% מהשכירים בעשירון התחתון של ההכנסות. ככל שמתקדמים בעשירונים חלקן של הנשים יורד, ובעשירון העליון נשים מהוות רק 23.3%. בהקשר זה, "מחקר שנעשה על ידי ד"ר ארז סיניבר וד"ר דלית גפני מהמכללה למינהל מעלה כי כל ילד מגדיל את השכר של אביו ב־2.7%, אבל מוריד את השכר של אמו ב־5%", מציינת ביטון.

מבחן הגננת

עם זאת, באחרונה נרשם גם שינוי בנוגע לאיסוף הילדים ממערכות החינוך וליציאה מוקדמת של גברים מהעבודה יום בשבוע ל"יום משפחה". דבר זה החל עם עליית שיעור הגרושים באוכלוסייה, שהשאיר לגבר הגרוש שעות מוגבלות לבילוי עם ילדיו, והתפשט בקרב אבות נשואים. גם כאן, כמו בנטילת חופשת הלידה על ידי גברים, העדפת המשפחה על העבודה מקבלת לגיטימציה מבחינת מקום העבודה לא נתפסת כחיסרון, כפי שנתפסה עד כה כאשר האם ביצעה את התפקיד.

אבל אסור לטעות, בשאלה מי מוציא את הילדים מהגן, "עדיין, רוב הנטל מוטל על נשים, גם אם הופחת מהן. אני קוראת לזה 'מבחן הגננת': למי הגננת תתקשר באופן אוטומטי כשתהיה לה בעיה? לאשה. מי מסדרת את הימים שבהם לוקחים את הילד מהגן? האשה נתפסת כאחראית על נושא הטיפול בילדים גם אם החלוקה בפועל שווה יותר", אומרת ביטון.

"גברים זוכים מהחברה להערכה גדולה על השתתפותם בטיפול בילדים, ומקבלים חיזוק חיובי על כך שהם לוקחים על עצמם באופן מובהק יותר תפקידים במרחב הביתי", היא מסכמת. "ההתפלאות הגורפת מגברים על כך שהם מתפקדים כאבות יוצרת האדרה לא טבעית של משהו שהיה צריך להיות מאז ומעולם".