הפרקליטה שמלמדת איך להתמודד עם אפליה

צדק שבא מלמטה

לפני כחמש שנים התגלגל לפתחה של אפרת פודם, מנכ"לית מרכז "תמורה" לקידום השוויון, תיק אמוציונלי. "הגיעה אלינו מורה ערבייה שביקשה להתקבל לעבודה בבית ספר באילת, ונדחתה כי היא עוטה חיג'אב", היא מספרת. "המקרה הזה עורר אצלי המון אמוציות ומחשבות, גם כאשה וגם כמי שרואה את עצמי כדתייה ליברלית ופמיניסטית. האשה הזו שילמה מחיר כפול ומשולש בגלל שהיא דתייה. היא לא נפלה לתוך שום משבצת של אפליה: היא אשה, אבל רוב סגל ההוראה שם הוא נשים; היא ערבייה, אבל בתיכון הזה הועסקו עוד מורות ערביות; והיא דתייה, אבל היו שם עוד אנשי צוות דתיים. מה שלא היה שם זה כל החיבור הזה ביחד: אשה, ערבייה ודתייה. נדרשנו להסביר שהיא לא מופלית בגלל פרמטר אחד, אלא בגלל השקלול של כל אלה יחד; שהזהות המצטלבת הזו היא מה שהשאיר אותה בחוץ. לאורך כל ההליך חשבתי על כל הנשים היהודיות הדתיות שאני מכירה מקרוב ומשלמות מחיר בשוק העבודה על הופעתן החיצונית, והרגשתי שהמאבק הזה היה בשביל כולנו". המאבק הצליח — באמצע ההליך המשפטי משרד החינוך חזר בו ובחר להעסיק אותה.

 

​

פודם רוצה שתדעו שאם הופליתם או נפגעתם על רקע דת, גזע, מין או עדה, אתם לא חייבים לבלוע ולהמשיך בחייכם. בחלקת האלוהים הקטנה שלה היא עושה שימוש בדיני הנזיקין על מנת לייצר תקדימים משפטיים שיעצימו את הקורבנות מצד אחד, וירתיעו את מבצעי העוולות הפוטנציאליים מצד שני, כך שבטווח הרחוק יושג שינוי התנהגותי. במילים אחרות, פודם משנה את החברה, תקדים אחרי תקדים. "בעבר עולם המשפט הציע — בעיקר לנשים נפגעות תקיפות מיניות, וגם למקרים מורכבים אחרים של אפליה ופגיעה בשוויון — סט כלים מצומצם וארכאי", היא אומרת. "נשים ידעו שהן יכולות להתלונן במשטרה, לחוות שם חוויה מפוקפקת וברוב המקרים לא להיות חלק מהמשחק הזה בכלל. אנחנו יצרנו עבורן חבילה חדשה: הרעיון הוא שהן יפנו למשפט האזרחי, לדיני הנזיקין, מה שאנחנו בדרך כלל מכירים מתאונות דרכים או רשלנות רפואית, ויבקשו פיצוי כספי על הפגיעה בהן. הידיעה שיש לנשים עוד מרחבים להגן על עצמן היא חשובה ומרגשת בעיניי. אנחנו אומרות לנשים: 'ברגע שאת תובעת, הכוח בידיים שלך, את מנהלת את ההצגה הזו'. זה יכול לייצר אפקט מדהים גם ברמה הטיפולית.

"עבדתי במשרד עורכי דין נחשב, אבל בהרבה תיקים הזדהיתי עם הצד השני. כשאבי חלה, התחלתי לחשוב ‘מה אני עושה, החיים קצרים’. אז יום אחד התפטרתי. ירדתי בשכר אבל כיף לי לקום בבוקר""יש כאן שתי מערכות שצריך להרגיל: הראשונה היא נשים, שיבינו שהכלי הזה קיים והשימוש בו לגיטימי. תלונה במשטרה מלמדת שאנחנו רוצות צדק; תביעה לכסף נחשבת פחות ערכית, אבל פגיעה שווה כסף. רוב הנשים שייצגנו, גם כשהשגנו להן פיצויים מדהימים, נאלצו להקדיש חלק נכבד מהסכום לטיפולים נפשיים.

"המערכת השנייה שצריך להרגיל היא מערכת המשפט. זה סט נזקים שהיא לא מכירה. להבדיל ממקרים ברורים של יש־לך־רגל אין־לך־רגל, פה מדובר בפגיעה ברגשות, אובדן אמון ביכולת ליצור זוגיות חדשה, שזה אחד הנזקים הכי קשים שיכולים לקרות לבני אדם. פתאום שמים על זה תג מחיר ואומרים, 'רגע, זה שווה כסף ולגיטימי לדרוש את זה'".

 פודם תמיד פלירטטה עם העולם החברתי: היא היתה פעילה בקליניקות ובאגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר־אילן, שם סיימה תואר ראשון במשפטים ומדע המדינה, ושימשה כעוזרתה של ח"כ קארין אלהרר כשזו כיהנה כמנהלת הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה. לאחר התמחות בפרקליטות האזרחית בתל אביב היא עבדה במשרד עורכי דין נחשב, "אבל בהרבה תיקים הזדהיתי עם הצד השני". במקביל אביה חלה, "וחוץ מהצורך להתגייס לטובת המשפחה זה העלה בי מחשבות של 'מה אני עושה, החיים קצרים'. יום אחד פשוט ניגשתי למנהלת שלי והתפטרתי. ירדתי ביותר מחצי בשכר, אבל אני עושה משהו שכיף לקום אליו בבוקר".

מרכז "תמורה", שנוסד לפני כעשור על ידי פרופ' יפעת ביטון (שמשמשת בו כיו"ר) ואייל שטרנברג, מקדם שוויון בכל החזיתות ומתמחה בתיקים שנחשבים לחסרי סיכוי מבחינה משפטית, במטרה לייצר תקדימים. תקדים כזה נרשם בפרשת מישל מלכה, שהופלה על רקע מוצאו בקבלה לעבודה בתעשייה האווירית. "הרבה אמיתות חברתיות שאנחנו יכולים להסכים איתן, כמו ההבנה שיש משמעות לשם המשפחה המתנוסס על קורות החיים, לא זוכות להכרה בעולם המשפט", היא מסבירה. "בתיק של מישל הראיות סייעו לנו: כשחבר שלו הגיש את קורות החיים שלו לאדם הרלבנטי, הוא אמר, 'מה אתה מביא לי ערסים' וזרק את קורות החיים, וכשמישל התקשר אמרו לו שהמשרה אוישה. הוא שלח את אותם קורות חיים עם שם אחר, ואותו אדם שזרק את קורות החיים שלו כמעט הבטיח לו את המשרה בטלפון. ניהלנו מאבק בבית הדין לעבודה, והוא קבע לראשונה שמישל אכן לא התקבל לעבודה בגלל היותו מזרחי.

"בגלל הקושי להוכיח אפליה נוצר צורך בכלים חדשים. היום אנחנו לא חייבים להוכיח שמישהו התכוון להפלות, אלא רק את התוצאה הסופית המלמדת שהיתה אפליה. קבלת ההחלטות יושבת על רובד תת־מודע ועדיין גורמת לתוצאה מפלה. בפרשת מלכה בית המשפט הבין את זה. לצערי, בערכאות אחרות זה עוד בחיתולים, אבל גם את המחסום הזה נפרוץ".

"בגלל הקושי להוכיח אפליה נוצר צורך בכלים חדשים. לא חייבים להוכיח את הכוונה להפלות, אלא רק את התוצאה שמלמדת שהיתה אפליה. קבלת ההחלטה המפלה יושבת על הרובד התת־מודע”בכובעה השני, כמנהלת הקליניקה לקידום השוויון בבית הספר למשפטים במכללה למינהל, פודם פועלת גם להנגשת ידע באוכלוסיות הרלבנטיות. "הקליניקה, והאפשרות לעבוד עם סטודנטים בצורה כל כך צמודה, הן מתנה מבחינתי. אנחנו מדברים על תקרת הזכוכית אבל ישנה גם רצפת הבוץ למטה, ולשם אנחנו נכנסות ומנסות לייצר כמה שיותר פרויקטים של הנגשת ידע וזכויות. יש לנו פרויקטים שסטודנטים מעבירים בתיכונים, בעיקר בפריפריה, שבהם מלמדים מהי הזכות לשוויון, כיצד היא מתפרשת בבית משפט, ואיך אני יכול לעמוד על הזכות הזו אם הופליתי. יש לנו סדנאות לזכויות משפטיות שאנחנו מעבירים לדיירים ודיירות בדיור הציבורי ברמלה. זה מדהים כמה הציבור צמא לזה, כמה אוכלוסיות לא יודעות מספיק מה מגיע להן וכמה הן מפחדות מבירוקרטיה, וגם כמה תיקים מרתקים וחשובים נולדים מהדבר הזה".

"החלק הכי חתרני בעבודה שלנו הוא ללמד אנשים איך מגישים תביעה בבית משפט לתביעות קטנות", היא אומרת בעיניים נוצצות. "זה התרגום המובהק של הרעיון של לקחת את הכלי הנזיקי ולעשות באמצעותו שינוי חברתי בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. עשינו את זה במשך שנים ולימדנו חבר'ה שהופלו בכניסה למועדונים איך מגישים תביעה קטנה נגד המועדון, וזו היתה הצלחה מטורפת ותהליך העצמה. חלק מהסטודנטיות שלי הן סלקטוריות, ופתאום הן צריכות לכתוב כתבי תביעה עבור אנשים שלא נכנסו למועדונים. זה שינה משהו מהותי בתפיסה, ואת המודל הזה אנחנו משכפלות לעוד הרבה גורמים. ליווינו את מאבק הנכים ומאבקים אקטיביסטיים אחרים של אנשים שנפגעים מאלימות משטרתית, ובעיניי מדובר במהפכה אזרחית של ממש: אקטיביזם מודרני, נגיש לכל, זול ויעיל מאוד".

רוני דורי

צילום: יריב כץ

 

לפרויקט הבא



לעמוד הבית



לפרויקט הקודם

