כשמורן מקמל מ"המרכז לפליטים בנגב" נשאלת אם קליטת מבקשי המקלט היא לא הזמנה של עוד עשרות אלפים שהמדינה לא תוכל להכיל, עיניה נפערות. "ברגע זה שוהים בארץ 74 אלף תיירים ללא אשרה בתוקף. מי הם? איפה הם? למה אף אחד לא מדבר עליהם?". השאלה הזו פורצת את הסכר לשצף של נתונים וטיעונים מעוררי מחשבה: "יש דיבורים על זה שהמלונות והמסעדנות יקרסו אם האנשים האלה ילכו; לראיה, רק לפני כמה שבועות אישרו לענף המלונאות ספציפית לגייס 1,000 פיליפינים ו־1,000 פלסטינים".

אחר כך היא מפנה זרקור לתקציבים שהמדינה תוכל להפנות למטרות אחרות, ראויות יותר לדידה, אם רק תחדל מרדיפת מבקשי המקלט. "מתקן חולות עולה לנו 187 מיליון שקל בשנה ל־3,500 בני אדם, הקיבולת המקסימלית שלו", היא יורה. "האם אני כתושבת הנגב מקבלת תקצוב כזה? איפה התקציבים האלה? הפריפריה סובלת כבר שנים מפערים מדהימים בתחבורה ציבורית, במיטות בית חולים לנפש. בנוסף, כל מבקש מקלט שעוזב מקבל 3,500 דולר, ורוצים לשלם לרואנדה עוד 5,000 דולר, וזה לפני שהזכרתי את יחידות הפקחים. אלה לא המשקפיים שאני נוטה לשים, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שצריך לפתוח לאנשים את העיניים דרך הפריזמה הכלכלית. כושר הקליטה קיים, השאלה היא רק אם אנחנו רוצים לעשות את זה".

 

​

מקמל היא שועלה ותיקה במאבקים למען מבקשי המקלט בישראל. סקרנותה כלפי אפריקה — "המקום הזה שהוא מטר מאיתנו, וסבא וסבתא שלי שעלו ממצרים" — התעוררה בזמן שירותה הצבאי. היא החלה להתנדב עם פליטים ב־2007, בפרויקט "הכנסת אורחים" של הנוער העובד והלומד. "במשך שבוע לימדתי עברית פליטים בקיבוץ אילות, אבל זו היתה רק הכותרת הרשמית: בעיקר הכרתי בני אדם וסיפורים", היא מחייכת.

​“שנה לאחר מכן החלה ללמוד לתואר ראשון במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון וליוותה מבקשי מקלט בערד במסגרת פרויקט "הלל" בקמפוס. בסיום הפרויקט הקימה יחד עם מקבץ מחבריה וחברותיה את "סטודנטים בבן־גוריון למען פליטים ומבקשי מקלט". ההתארגנות הספונטנית, שהחלה מתוך רצונן של מקמל וחברותיה להעמיק בהצעות חוק בעניין מבקשי המקלט, הפכה לימים ל"מרכז לפליטים בנגב", ארגון וולונטרי שעובד בשיתוף עם מנהיגיה הפוליטיים, הרוחניים והדתיים של הקהילה. במסגרת פעילותה מקמל מסייעת למבקשי מקלט בנבכי הבירוקרטיה, זמינה עבורם 24/7 בכל פנייה ועוולה, ובה בעת עסוקה במאבקים רגולטוריים ושינוי מדיניות. היא נמצאת שם עבור מבקשי המקלט כשהם נפצעים ולא מקבלים טיפול רפואי בגלל סוגיות ביטוח, וגם כאשר פוגעים בזכויותיהם בעבודה, וגם מנסה להנעים מעט את שהייתם בארץ בתוכניות בהובלתה כגון "Free Your Mind", שבה פליטים לומדים פעם בשבוע, במשך שישה שבועות, קורס עם אחד ממיטב המרצים של אוניברסיטת בן־גוריון, שעושים זאת בהתנדבות.

גם מקץ עשור של עשייה עבור אנשים שקופים, ניכר שבמקמל נותרו תום, ראיית הטוב ואופטימיות, אף שהיא נתקלת במה היא מכנה "בריונות ממסדית" על בסיס יומיומי. "במרוצת השנים האמון שלי בחלק מהגופים פחת", היא מודה. "למשל, קרה שרופא בסורוקה הוציא את המטופל ושטף אותי, אמר לי שאני הורסת את מדינת היהודים ושמוסר זו המצאה של שמאלנים. זה מאבק פנימי כל הזמן: להיתקל ברוע ולהזכיר לעצמי שזה קיים בעולם אבל הוא לא כזה, יש בו הרבה מן הטוב, ואסור להפסיק לדרוש שיהיה אחרת, שיהיה צודק, שוויוני ונכון יותר".

רוני דורי

צילום: עמית שעל