הפעיל שמקדם מצוינות בחינוך בקרב ילדי הבדואים

צדיק כתמר

איברהים נסאסרה היה בכלל איש עסקים מצליח, בעל חברת הסעות גדולה ("מטיילי להב"), שמעסיקה 200 עובדים ומפעילה 180 כלי רכב, כשדבק בו הג'וק החברתי. "ב־2010 מצאתי את עצמי בכנס 'צמיחה בחברה הערבית'", הוא מספר. "הוצגו שם פערים מאוד גדולים בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל בחינוך, בבריאות ובתעסוקה — בפרט בתעסוקת נשים; יש מעל 80% אבטלה בקרב נשים בדואיות בנגב. יצאתי משם מתוסכל, ובנסיעה הביתה חשבתי מה לעשות. מזה צמח מפעל ברהט".

המפעל, "ארמונות הנגב", מכין ארוחות מוכנות ומעסיק כיום 60 עובדים, 80% מתוכם נשים בדואיות. "זו חברה עסקית לחלוטין", מבהיר נסאסרה, "אבל יש לה גם היבטים חברתיים, כמו תעסוקה הוגנת, גמישות במשמרות, לימודי עברית תעסוקתית. אשה שמביאה פרנסה מכובדת משנה את צורת החיים של המשפחה ושל המעגלים סביבה".

הצמיחה היתה מרשימה: בתוך חמש שנים המפעל גדל מייצור 300 ל־10,000 מנות מזון מדי יום, ובחודשים הקרובים ייחנך באזור התעסוקה עידן הנגב מפעל חדש שיעסיק כ־120 עובדים, 80%–90% מתוכם נשים בדואיות, ויכיל גם מעון יום לילדיהן. "זה לא קרה בגלל העיניים היפות שלי או בגלל שיש לי מתפקדים בליכוד", מחייך נסאסרה, "זה קרה כי האמנתי, וייצרתי הצלחה קטנה, והממשלה בישראל אוהבת להתחבר להצלחות".

את ארמונות הנגב מגדיר נסאסרה כפרויקט הדגל שלו עד להקמת "מרכז תמר לקידום מצוינות במדעים בחברה הבדואית" ב־2015. נסאסרה שימש כחבר המועצה המקומית לקייה והחזיק בתיק החינוך בשנים 2013–2015. הוא התפטר לאחר שנחשף לנתונים המ

 

​

זעזעים, כהגדרתו, של מערכת החינוך בלקייה ובחברה הבדואית בכלל: "2% מהתלמידים בחברה הבדואית ניגשים ל־5 יחידות מתמטיקה לעומת ממוצע ארצי של 12%, ו־4% ניגשים ל־5 יחידות אנגלית לעומת ממוצע ארצי של 32%, שלא לדבר על פיזיקה וכימיה".

נסאסרה, שגדל בלקייה לצד 32 אחים ואחיות ובילדותו הלך ברגל 2 ק"מ לבית הספר, ביקש להעביר הלאה את ערך ההשכלה. "החינוך הוא נקודת הכשל הכי גדולה שלנו וגם הפוטנציאל הכי גדול לשינוי, ושם אני רוצה להשקיע את האנרגיות ואת הכסף שלי", אומר מי שכבר תרם למיזם מיליון שקל. "אין כמעט בוגרים בדואים בפקולטות למדעים והנדסה. מערכת החינוך בחברה הבדואית היא גרועה. יצאנו לדרך עם תוכנית ארבע שנתית ל־60 תלמידי כיתות ט'–י"ב: לקחנו את מיטב המורים ועשינו 42 מפגשים שבועיים, שש שעות מדי שישי. החבר'ה באים, מקבלים ארוחה ולומדים. 80% מהתוכנית הם לימודי מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית, ו־20% העצמה. יש ארבעה־חמישה סיורים בשנה במוזיאונים למדע ובחברות הייטק, ובמסגרת שיתופי פעולה עם טבע וכיל, מהנדסים שלהם מהחברה הערבית מספרים לתלמידים איך הצליחו כי עבדו קשה והשקיעו בעצמם".

כיום, בעיצומה של השנה השלישית, משתתפים בתוכנית 380 תלמידים, כשהיעד הוא להגיע ל־650 תלמידים בתוך שנתיים. המודל הכלכלי מתבסס על 75% תקציבים ממשלתיים ו־25% תרומות וקרנות מהארץ ומעולם ("הלו"ז שלי צפוף בתורמים. כסף הוא הבעיה הכי פתירה"), כשהתלמידים נדרשים לשלם 100 שקל מדי חודש.

 "אנחנו מייצרים את המנהיגות המדעית של הדור הבא שתיקח את החברה הבדואית קדימה. המטרה בטווח הקצר היא לצמצם את הפער בניגשים ל־5 יחידות במקצועות הרלבנטיים, ובטווח הארוך שהחבר'ה שלנו ישתלבו בפקולטות הכי יוקרתיות באוניברסיטאות הכי טובות, יצליחו בתחום שייכנסו אליו, וייקלטו במקומות עבודה איכותיים. אנחנו לא יכולים להמשיך לעבוד בשכר מינימום ולצפות לאיכות חיים ולרווחה".

"מה שמבדל אותנו מתוכניות שמגיעות מתל אביב ומירושלים הוא שאנחנו מכירים את השטח", הוא ממשיך. "אנחנו יודעים לדבר עם ההורים, עם בתי הספר ועם הרשויות המקומיות, וזה יוצר את החליפה הנכונה לכל ילד. גם הוועד המנהל שלנו מורכב כולו מבדואים, בלי יהודים שיגידו שהם דואגים לבדואים. אנחנו דואגים לעצמנו, וגם אם נעבוד בשיתוף פעולה עם אחרים ונלמד מהמודלים בארץ ובעולם, האחריות כולה שלנו".

רוני דורי

צילום: עמית שעל

 

לפרויקט הבא



לעמוד הבית



לפרויקט הקודם

