חזון מדויק, יעדים ברורים, חוקים נוקשים וסמכות מקצועית אחת. באיסלנד החליטו לפני כעשור וקצת שגם הם רוצים להצטיין בכדורגל, ועניינים פעוטים כמו אוכלוסייה קטנה מזו של תל אביב או מזג אוויר חורפי לא עצרו אותם בדרך להדהים את אירופה

אוריאל דסקל

 הכדורגל — אולי יותר מארכיטקטורה, מספרות וממוזיקה — מלמד על החברה שממנה הוא בא", טוען ג'ונתן ווילסון, עיתונאי הכדורגל האנגלי. ניהול חובבני חסר חזון? נגיעות של שחיתות? כן, הכדורגל באמת מייצג היטב את המדינה שממנה הוא בא.

אם כן, איך מדינה בעלת אוכלוסייה קטנה מתל אביב (323 אלף איש) וליגה חצי חובבנית מצליחה לייצר כדורגלנים לליגות הבכירות ולהציג את אחת הנבחרות הראשונות שהבטיחו מקום ביורו 2016?

סיפורו של הכדורגל באיסלנד הוא סיפור של תכנון לטווח הארוך, עבודה של ההתאחדות לכדורגל האיסלנדית (KSI), שבחנה את הצרכים המקצועיים של הכדורגל במדינה ואת מה שצריך לעשות כדי לייצר שחקנים ברמה גבוהה. האחראי על החזון המקצועי שהוביל להצלחה הוא המנהל הספורטיבי של ההתאחדות לכדורגל סיגורור ראגנר אייולספון (Sigurður Ragnar Eyjólfsson) — המאמן לשעבר של נבחרת הנשים של איסלנד. הוא מונה לתפקיד ב־2002. אחרי שב־KSI חקרו את הבעיות של הכדורגל האיסלנדי, פיתח אייולספון תוכנית להגדלת מספר המאמנים במדינה ולהרחבת תשתיות הכדורגל שאפשר לשחק עליהן כדורגל בכל ימות השנה במדינה הוולקנית והחורפית.

לפי בלוג הכדורגל האיסלנדי sportbloggid, הצעד הראשון שעשה אייולספון היה לחדד ולשפר את קורסי המאמנים במדינה, שחלק ניכר מהם מממנת ומסבסדת המדינה. את רישיון האימון באיסלנד, כמו רישיון הרכב, צריך לחדש מדי תקופה. נוסף על הקורסים קבע אייולספון מהלך של רישיונות מועדונים, שעל פיו מועדונים חייבים לעמוד בתנאים כדי להירשם בהתאחדות לכדורגל כתחרותיים. החוקים ברורים ונוקשים. עקרונות אלו, עם העובדה שכל מורה ספורט באיסלנד חייב להציג תעודת אימון ומדעי הספורט מהאוניברסיטה, עזרו להרים את הסטנדרט בהשוואה למדינות אחרות.

במשך שנים, בגלל מזג האוויר הקשה, התקשה הכדורגל, ספורט שמשחקים בו בחוץ על דשא, "לתפוס" באיסלנד. שיחקו בו בעיקר ילדים, על מגרשים מאולתרים. לזה שמו סוף בתחילת העשור הקודם. בעידוד ההתאחדות לכדורגל הוקמו מגרשים קטנים של דשא סינטטי (מיני פיץ') ומגרשים באולמות. ב־2002 היו רק חמישה מגרשי דשא סינטטי באיסלנד, אולם כדורגל אחד ושבעה מיני פיצ'ס בכל המדינה. היום כבר יש שבעה אולמות כדורגל, 22 מגרשים סינטטיים ו־150 מגרשים קטנים בכל עיר וכמעט בכל בית ספר.

את בניית המגרשים מימנו אופ"א — כספים שהגיעו להתאחדות לכדורגל — והפרלמנט האיסלנדי. הכל נעשה בהנהגת ההתאחדות לכדורגל ואגף החינוך שלה. וכן, חברות איסלנדיות מובילות נתרמו למאמץ. על המגרשים, שממוקמים ליד בתי ספר או בבתי ספר בדרך כלל, משחקים 24/7 כשמזג האוויר מאפשר. אולמות הכדורגל אפשרו לילדי איסלנד לשחק כדורגל כל השנה.

וכשאפשר לשחק כדורגל כל השנה, משתפרים מהר. הילדים מתחילים בגיל צעיר, נתקלים במאמנים ברמה גבוהה, ולפי החוק הם יכולים להצטרף לכל מועדון כדורגל כמעט בחינם עד גיל 18 — גיל שבמדינות אחרות נחשב מבוגר יחסית. זה מאפשר גם לכאלה שמתפתחים מאוחר להגיע למצוינות. אלפרו פינבוגאסון, למשל, הצטרף לקבוצה בפעם הראשונה רק בגיל 15. כמה שנים אחר כך כבר היה הכובש המצטיין בליגה ההולנדית. כיום הוא משחק בסוסיאדד מספרד.

אמנם הליגה באיסלנד חצי מקצוענית, אבל עם יותר מ־90 שחקנים מקצוענים ברחבי אירופה, לאיסלנדים יש מבחר שחקנים גדול, בוודאי ביחס לאוכלוסייה. היום נבחרת איסלנד נחשבת להפתעה הגדולה של מוקדמות יורו 2016, אחרי שעברה בבית המוקדם נבחרות כהולנד, צ'כיה וטורקיה, והיא עשויה להפתיע גם על הבמה הגדולה בצרפת.

להתאחדות הכדורגל האיסלנדית היו חזון ויעדים. היא ידעה מה הבעיות, ולפרויקט היה מנהל מקצועי. "יש לנו מדדים, ואנו מבינים את התהליך. המטרה היא להשתפר בכדורגל בכל שנה — ברמת המועדונים וברמה הלאומית. ואנו מנסים גם לשפר את שיתוף הפעולה עם המועדונים על בסיס קבוע, כי את השחקנים בסוף מייצרים המועדונים", לפי אייולספון.