בזמן שבישראל אנרגיה סולארית מספקת רק 2% מצורכי המשק, בגרמניה הגשומה מתקינים עוד ועוד מתקנים סולאריים שכבר מספקים חצי מהביקוש

ליאור גוטמן

 מדינת ישראל קבעה עוד ב־2009 כי 5% מייצור החשמל יגיע מאנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח עד 2014, וליעד סופי של 10% עד 2020. אלא שבפועל אנרגיות מתחדשות אחראיות כיום לכ־2% בלבד מהמשק. דווקא גרמניה, שאינה נהנית מאקלים חם במיוחד או משמים נקיים מעננים, מצליחה במקום שבו ישראל שטופת השמש מדשדשת, וביוני 2014 אף נשבר שיא מקומי כש־50% מהביקוש לחשמל בוצע באמצעות אנרגיות מתחדשות.

ההשוואה מצערת במיוחד לאור העובדה שהישראלים היו בחזית התחום בשנות השמונים, כשחברת לוז הישראלית היתה הראשונה שהקימה תחנות כוח תרמו־סולאריות בדרום קליפורניה. אלא שממשלות ישראל לדורותיהן לא ידעו לתרגם את הידע המתקדם למדיניות. ענף האנרגיות המתחדשות סובל זה שנים ארוכות מזגזג רגולטורי ונע בין קיפאון מוחלט לזריקות מרץ אקראיות — מה שמוטט אחדות מהחברות בענף והשאיר אותו בעיקר לשחקנים הגדולים כמו אנלייט, EDF, ערבה פאוור ושיכון ובינוי. רק בשבוע שעבר קיבל ענף החשמל הסולארי עוד "איתות חיים", כשרשות החשמל אישרה התקנות חדשות של כ־400 מגה־וואט בעבור חשמל שמיוצר ממתקנים סולאריים קטנים, כאלה שמיועדים לגגות בלבד, שאמורות לאפשר לחברות שונות לקדם מתקנים ברחבי המדינה.

אבל אפשר גם אחרת. בשנת 2000 נחקק בגרמניה "חוק האנרגיות המתחדשות", המחייב את ספקי רשת החשמל בגרמניה להשתמש קודם כל בחשמל מאנרגיות מתחדשות. כדי לתמרץ אותם לעשות זאת נחתמו חוזים ל־20 שנה, שבהם מעוגנים מחירים קבועים המחושבים לפי עלויות הייצור. חוזים אלה מעניקים לספקים ערבויות ומהווים בעבורם רשת ביטחון כלכלית.

מאז מותקנים במדינה בכל שנה מתקנים סולאריים שמסוגלים לספק בין 2 ל־2.5 ג'יגה־ואט של חשמל, על פי ההערכות. לשם השוואה מדובר בכ־20% מכלל ייצור החשמל בישראל.

אף שקשה להשוות בין מדינה קטנה באמצע המזרח התיכון לכלכלה החזקה באירופה, אפשר לראות עד כמה הנושא זניח בעיניי מדינת ישראל, במסגרת חוק ההסדרים האחרון, שבו היא החליטה לבטל את המענקים שתוכננו בעבור התייעלות אנרגטית. במונחים כלכליים מדובר בחיסכון של כ־4.25 מיליארד דולר, אבל במשרד האוצר כנראה חשבו שלא מדובר בנושא חשוב, ולכן את התקציב השנתי — כ־10 מיליון שקל — הם גנזו עד 2016.