בתי הספר לא חייבים להיות בתי חרושת לציונים. התלמידים בפינלנד, למשל, כלל לא נבחנים לפני התיכון, ובכל זאת הם מובילים במבדקים הבינלאומיים. הסוד טמון בהכשרת המורים ובתגמול הולם שלהם בשכר

 

אורי תובל

 תוצאות מבחן פיז"ה של 2012 הדאיגו את מנהלי מערכת החינוך של פינלנד. הציון הממוצע של התלמידים במדינה ירד מ־536 נקודות ב־2009 ל־519. המדינה ירדה מהמקום השלישי בעולם (אחרי דרום קוריאה ושנגחאי) והתייצבה במקום ה־12, אחרי מדינות אירופיות כמו אסטוניה, הולנד ושווייץ.

בישראל אפשר רק להתקנא בתוצאות אלה. ב־2012 ירד הציון הממוצע ל־466 נקודות מ־474 נקודות ב־2009, וכבשנו את המקום ה־40 במתמטיקה ובמדעים בין מדינות העולם. נוסף על כך הצגנו את הפערים הגדולים ביותר בין חזקים לחלשים — ולא שהחזקים אצלנו עמדו בשורה אחת עם החזקים במדינות ה־OECD.

 

כולם לומדים עם כולם

מערכת החינוך הפינית היא כנראה תמונת המראה של המערכת הישראלית. זה מתבטא בעיקר ביחס למורים ולדרישה לאיכותם הגבוהה. בפינלנד רק בעלי תואר שני יכולים להיות מורים, לאחר הכשרה מיוחדת. השכר יפה בהתאם, ושוויוני: אין תוספות למורים על הצטיינות. מורה מנוסה משתכרת מעל השכר הממוצע לבוגרי אוניברסיטאות. בישראל ובמדינות אחרות במערב היא משתכרת עשרות אחוזים פחות.

בנוסף, במקום תחרות בין התלמידים ושליטה של המדינה בתוכן הלימוד, שני העקרונות המרכזיים של מערכת החינוך הפינית הם שוויון בין התלמידים וחופש פדגוגי לכל בית ספר.

בפינלנד מערכת ציבורית של גנים ובתי ספר, שמקבלת לשורותיה את כולם לפי מקום מגורים ובלי אפשרות להפריד בין תלמידים — לא על פי תחומי עניין וכישורים ולא על פי אמונה דתית או יכולת כספית של ההורים.

הלימודים בבית הספר היסודי נמשכים מגיל 7 עד גיל 16, ומספר התלמידים בכיתה בד"כ אינו עולה על 20. לאחר מכן התלמידים בוחרים בין בית ספר עיוני לבית ספר מקצועי. המערכת כולה ממומנת בידי המדינה, ואילו בישראל לא משקיעים בחינוך מספיק.

מערכת החינוך הפינית היא תוצר של לכידות חברתית ושוויונית, והישגיה מאפשרים לה לשמר את המבנה שלה. כולם טובים, וכשכולם תורמים לצמיחה ופחות מתחרים זה בזה, הממוצע גבוה. מערכת החינוך הישראלית, לעומת זאת, מפרידה בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לערבים, בין עניים לעשירים ובין אתיופים לרוסים, ומציגה בהתאם פערים דרמטיים בהישגים הלימודיים.

 

בפינלנד לומדים ללמוד

ההצלחה במבחני פיז"ה עשויה להעלות את ההשערה שכלי העבודה העיקרי של מערכת החינוך הפינית הוא מבחנים. בישראל מכירים את כוחם של מבחנים. הם מעריכים את התלמיד בהשוואה לאחרים ומאפשרים למערכת להכתיב את חומר הלימוד כי זה יהיה במבחן.

ואולם בפינלנד התלמידים בבית הספר היסודי כמעט לא מכינים שיעורים ולא נבחנים עד גיל מתקדם. הם לומדים פחות שעות מבמדינות אחרות, וההפסקות לאורך היום ארוכות. הפינים מגיעים להישגים גבוהים פשוט משום שהם לומדים ללמוד ולחשוב, ובעיקר להתנסות באתגרים מורכבים מהחיים האמיתיים.

רק לאחרונה, כחלק מהרפורמה החינוכית הגדולה של 2016, החליטה מועצת החינוך בפינלנד לנטוש את שיטת המקצועות ולעבור ללימוד על פי נושאים — מה שדורש הצלבה של תחומי ידע ויכולות. גם בישראל צוברת תאוצה מגמה של "לימוד באמצעות פרויקטים", שזכתה להד בתוכנית הלמידה המשמעותית שמקדם משרד החינוך. התוכנית הישראלית גם נשענת על שיטות הערכה אלטרנטיביות, שאינן רק מבחנים.

לצד השוויון והאיכות, המערכת הפינית מבוססת על חופש פדגוגי ואחריות גדולה הניתנת בידי צוות ההוראה. המורים חופשיים להחליט על שיטות הלימוד בכיתה ואף על ספרי הלימוד שישתמשו בהם. הרשות המקומית אחראית למימון בתי הספר ולמטרות הפדגוגיות האסטרטגיות, והמדינה קובעת את תוכנית הליבה והקווים המנחים לתוכנית הלימודים, אך היא לא קובעת לבית הספר איך ללמד.

הפינים שואלים מדוע בכלל לתקן מערכת שעובדת היטב. תשובתם היא שהגלובליזציה והלחצים הכלכליים משנים את העולם, ומבוגרי בתי הספר נדרשות יכולות אחרות, ולכן התלמידים זקוקים להוראה אחרת. בית הספר מתמודד עם המציאות, לא עם דפי עבודה. מי שמרוויח מכך הם הילדים, כלומר המדינה, גם אם לא יצטמצם הפער מול מדינות מזרח אסיה במבחן פיז"ה של 2015.