אחרי שהמנה התשיעית מפונה משולחנות The Fat Duck והמסעדה שוקעת למלמול נרגש, מונח מול כל סועד ספל זכוכית. אפילו הספל, כמו המסעדה כולה, מדויק: העיצוב קלאסי ומאופק, ללא התחכמויות מודרניות או הידור מיותר, והזכוכית מבהיקה כחדשה. בתוך הספל מונח שעון זהב. הזיכרון קופץ היישר לשעונו של הארנב הלבן מ"אליס בארץ הפלאות" — ובאמת, לשעון מחובר חוט, מעשה תיון, ובקצהו תגית: "תה הכובען המטורף".

אלא שאת השעון הזה, מסבירים המלצרים שעה שהם מניחים מול הסועדים קנקני מים רותחים, הכין השף הסטון בלומנטל מסירופ של ציר בקר, נזיד פטריות ויין מדירה מיושן, שצומצם לכדי תמצית ג'לטינית וצופה בעלי זהב אכילים. ובעוד הסועדים מוזגים את המים על השעון — הנשימה נעתקת — וממיסים אותו לכדי מרק מושלם שבו מסתחררים עלי הזהב הדקיקים, מוגשת להם צלחת ועליה זחל, עשוי לשון בקר ולארדו (מעדן טוסקני משומן גב חזיר מיובש ברוזמרין) שבושלו שעות ארוכות בוואקום. לצד הזחל נחה ביצת צב: החלבון שלה עשוי מיץ לפת ושמנת, החלמון ממיץ לפת זהובה (כן, יש ירק כזה) וחומץ שרדונה (כן, עושים חומץ מענבי שמפניה), ונעוצות בו בחינניות כמה פטריות אֵנוֹקי קטנטנות, כך שהביצה־שאינה־ביצה נראית, במקביל, כזחל היושב על פטרייה. ואת כל השלמות המפוסלת הזאת יש להשליך אל המרק הרותח עם קוביות מטוגנות בחמאה של מלפפון, לפת וכמהין שחורות. בתיאבון.

בלומנטל מכור לתשומת לב. האבחנה הזו היא אולי פסיכולוגיסטית בואך חפפנית, אבל קשה להימנע ממנה כשבוחנים את התנהלותו של השף־כוכב־גאון — את הגינונים המוחצנים, את החיבה למצלמות, ובעיקר את הבישול שהוא גם מדעי וגם פיסולי וגם תיאטרלי. העניין הוא שתשומת הלב הזאת עולה לסועדים שלו ביוקר, מאוד ביוקר: 255 ליש"ט (1,525 שקל), לפני טיפ ויין — זה מה שגובה מעתה הברווז השמן תמורת ארוחה בתפריט קבוע שנמשכת ארבע שעות וכוללת 16 מנות, במיטב סגנון המדען־כובען־מטורף של בלומנטל.

בלומנטל עצמו מודה שהסכום גבוה, אפילו יחסית לאחת המסעדות הטובות בעולם, אבל טוען שהמחיר חיוני לכיסוי ההוצאות ושרווחיות המסעדה היא סבירה עד מתונה. יש מספיק אנשים שמסכימים איתו, כנראה; המסעדה מקבלת 30 אלף פניות ביום.

הביקוש הזה הוא קבלת הפנים למי שהתגעגע לברווז האנגלי. בלומנטל העביר את שנות העשרים לחייו בשלל עבודות זמניות (בין השאר כאיש הוצאה לפועל) ובלילות לימד את עצמו לבשל, עד שב־1995 קנה פאב כושל בכפר הבריטי המנומנם בריי והפך אותו לביסטרו קטן ויצירתי שהצטיין בבישול מולקולרי מבריק. המבקרים הרעיפו שבחים על המסעדה, ובעיקר על סגנונו המדעי של בלומנטל: בתוך ארבע שנים הוא קיבל כוכב מישלן, שנתיים אחר כך כוכב שני, וכעבור עוד שלוש כוכב שלישי (שמנע את פשיטת הרגל שתוכננה ליומיים מאוחר יותר). ב־2005, במלאת עשור למסעדה, היא דורגה כטובה בעולם, וגם כיום היא נחשבת אחת הטובות ביותר. בתחילת 2015 בלומנטל והצוות העבירו את הברווז השמן באופן זמני למלבורן שבאוסטרליה, ובספטמבר האחרון הם שבו למסעדת הבית שבפרברי לונדון, ששופצה בהיעדרם בהשקעה דמיונית של 15 מיליון שקל. כלומר, המסעדה שופצה, לא לונדון — אף שבסכום המטורף הזה אפשר להתחיל לשפץ עיר. אולי זו הסיבה לתעריף השערורייתי.

בלומנטל הוא עדיין שף מחונן בקנה מידה היסטורי, אבל עושה רושם שכמו הרבה אנשים מוכשרים אחרים הוא התחיל להאמין למחמאות, שלא בטובתו: בראיון ל"גרדיאן" סיפר לאחרונה שהגיע למסקנה שתפקידו של השף הוא לא לבשל, אלא לספר סיפור; בהתאם, התפריט החדש (שעוצב בעזרת התסריטאי לי הול, שאחראי בין השאר ל"בילי אליוט") כולל מנות שנושאות שמות כמו "אפשר לקבל קצת כסף בשביל האוטו גלידה?" ו"סליחה, יש ארנב בתה שלי". מה יש בדיוק במנות האלה? רוב הרכיבים עדיין לא נחשפו, אבל גם אם היו נחשפים זה לא היה אומר כלום: בלומנטל, כרגיל, יהפוך אותם למשהו אחר לגמרי.