בעשור האחרון החובות של משקי הבית התנפחו ב-122%.
ומה קרה באותה תקופה לשכר הריאלי (כלומר לשכר בניכוי יוקר המחיה)? עלה ב-37% בלבד.
במילים אחרות, אנחנו לוקחים יותר ויותר הלוואות, נכנסים למינוס עמוק יותר ויותר, אבל השכר שלנו פשוט לא עומד בקצב.
נקודת הזינוק המשמעותית של החובות היתה משנת 2008, כאשר פרץ המשבר הכלכלי.
מאז טיפסו החובות ב-75%, ואילו השכר ב-24% בלבד. יש לכך כמה סיבות.
ראשית, חלק גדול מהחובות הם חובות למשכנתאות והלוואות מסוגים נוספים לרכישת דירה. עליות המחירים החדות של הדירות למגורים מאז 2008 ניפחו גם את בועת החובות האלה. מחירים גבוהים יותר שווים הלוואות גדולות יותר.
חוץ מעניין מחירי הדיור, הישראלים התחילו לאמץ בהדרגה דפוסי צריכה אמריקאים ולחיות באופן שוטף על בסיס אשראי. לכן, לא רק החלק של ההלוואות לרכישת דירות זינק בשנים האחרונות, אלא גם החלק של ההלוואות האחרות. החלק שכולל את המינוס בבנק ואת ההלוואות לכל מטרה שאפשר לקחת בקליק-קלאק, הלוואות לבתמצווש, לשיפוץ המטבח או לטיול בחו״ל. ההלוואות האלה שהבנקים מחלקים גדלו מאז 2008 ב-37%. אבל הבנקים הם רק חלק מהתמונה, כי הישראלים לוקחים הלוואות מכל מי שמחלק אותן. למשל, מחברות כרטיסי האשראי, שההלוואות שהן מחלקות גדלו מאז 2008 בשיעור מדהים של 160%. הישראלים לוקחים הלוואות אפילו מגופי הפנסיה שלהם. ההלוואות האלה גדלו בתקופה הזו יותר מפי שניים.
וזו אפילו לא כל התמונה, כי הנתונים של בנק ישראל אינם מלאים ואינם כוללים הלוואות של חברות כמו מימון ישיר (שמחלקת יותר ממיליארד שקל בשנה), ובטח לא את החברות והגופים שפועלים בשוק האפור.

מדוע הצמיחה בעצם מתבססת על חובות?
משום שיזמים לוקחים הלוואות כדי לפתוח עסק חדש, לקנות מכונות למפעל או לרכוש חברה ממישהו אחר ולפתוח אותה. כל הפעילות הזו לא היתה מתאפשרת בלי הלוואות ובלי חוב.

הבעיה מתחילה אם משהו בשוק ההלוואות יוצא מאיזון. למשל, אם אנשים לוקחים יותר מדי חובות, הרבה מעבר ליכולת ההחזר שלהם, פשוט בשביל לשרוד את היומיום. אם או אנשים לוקחים הלוואה שהם לא מבינים איך בדיוק ההחזר החודשי שלה צפוי לגדול, ומוצאים את עצמם טובעים. או אם אנשים לוקחים הלוואה ועוד הלוואה ועוד הלוואה רק בשביל להמשיך ולהתגלגל מאחת לשנייה. אם מדובר באדם אחד או שניים או מאה, זה אמנם יכול להיות מסוכן מאוד עבורם, אבל לא עבור החברה כולה. אם החיים תחת הלוואות וחובות הופכים לנורמה חברתית כוללת, זה כבר מצב אחר, שעלול לסכן את המשק כולו. איך? הנה כך:

כל עוד אין מיתון והאבטלה נמוכה, אנשים עובדים ומצליחים להחזיר את החובות שלהם. זה קשה, אבל הם שורדים, איכשהו. אבל, אם יפרוץ מיתון כלכלי ממושך ואנשים רבים יאבדו את מקום העבודה שלהם, הם יתקשו להחזיר את החובות שלהם. בהתחלה הם עוד יעמדו בתשלומים החודשיים, אבל ככל שהאבטלה תימשך זה יהיה יותר ויותר מסובך.

זו הנקודה שבה קיים סיכון למשק כולו. ראשית, אנשים שלא עובדים וצריכים להחזיר חובות יעשו הכל בשביל להחזיר אותם, מה שאומר שהם יקטינו את הצריכה השוטפת שלהם. זה יפגע גם באיכות החיים שלהם וגם בהכנסות המדינה ממסים, כי פחות צריכה משמעותה פחות מע״מ. וכשלמדינה יהיו פחות הכנסות היא תיאלץ לקצץ בתקציבים, כלומר בשירותים לציבור, או להעלות מסים אחרים, או להגדיל את הגירעון. כל אחת מהאפשרויות הזו אינה טובה.

כנראה שבין 40%-50% מהציבור נמצאים כל הזמן במינוס שאנחנו לא יודעים מה עומקו, וכנראה שלפחות לשליש מהציבור שיש לו משכנתא יש גם הלוואה אחת נוספת לפחות שאנחנו לא יודעים מה עומקה. אנחנו גם לא יודעים מי הישראלים שלוקחים את ההלוואות האלה, אנחנו לא באמת יודעים מה ההחזר הממוצע שלהם, ובוודאי שאין שום מעקב שוטף אחרי הנתונים האלה,בשביל לראות לאיזה כיוון המגמות הולכות. בקיצור, שטח מת אחד גדול.

לפני המשבר העולמי, היחס בין חובות משקי הבית בדנמרק היה אחד הגבוהים בעולם-267%. בארה״ב לעומת זאת היחס היה 125% ובכל זאת רק 0.6% ממשקי הבית בדנמרק לא הצליחו לעמוד בהחזר החובות שלהם מאז 2007 לעומת 12% בארה״ב.

הסיבה? בדנמרק מי שנטלו את ההלוואות היו משפחות מהמעמדות הגבוהים ובארה״ב מי שנטלו יותר ויותר חובות הם דווקא העניים ומעמד הביניים.

התוצאה: קריסת משכנתאות ומיתון ארוך שרק לאחרונה הצליחה ארה״ב להתאושש ממנו חלקית.

הנתונים שבנק ישראל אסף מעידים שהעניים לוקחים על עצמם סיכונים גדולים יותר כדי להגיע לדירה, פשוט כי אין להם ברירה אחרת. מה שכן, הנתונים האלה עדיין לא מגלים אם לאנשים האלה יש הלוואות נוספות, ואם כן מה מצבן. הנתונים האלה חיוניים, שכן אנשים רבים לא מגיעים בכלל להון העצמי שנדרש בשביל לקבל משכנתא מהבנק, ובמקרים רבים לוקחים הלוואות נוספות, מהבנק או מגופים אחרים, רק בשביל לקחת משכנתא. את התמונה הזו חייבים לשרטט.