פאולה זוקוטי היא מעצבת מוצרים ארגנטינאית שמתגוררת עם משפחתה בלונדון. באופן טבעי היא עובדת במרחב שבין אנשים לבין החפצים שלהם: היא חוקרת את אופן השימוש שלנו במוצרים שבבעלותנו — אלה שאנחנו צריכים ואלה שאנחנו רוצים. "ב־15 השנים שבהן אני עוסקת בזה", היא מספרת, "הבחנתי בשינויים שחלו באינטראקציה שלנו עם החפצים: הסמארטפונים, הטאבלטים והלפטופים שלנו משמשים כעת אלטרנטיבה למגוון רחב של חפצים שנעלמים — מכשירי סטריאו, נגני די.וי.די, ספרים, מפות, מצלמות, מחשבונים, יומנים, לוחות שנה, שעונים מעוררים, מכשירי רדיו, פנסים. אם אנחנו רואים מישהו עם ספר אנחנו יודעים שהוא קורא, אבל כשהוא מחזיק טאבלט הוא יכול לצפות בסרט, להזמין חופשה, ליצור וידיאו או לקרוא. הפסקנו לגעת בהרבה חפצים, והרגשתי דחף לתעד את מה שאנחנו כן נוגעים בו וליצור מין כמוסת זמן של החפצים הללו; לראות מה טביעת האצבע הפיזית שלנו יכולה לומר עלינו".

כך נולד הפרויקט מעורר ההשראה שלה: היא פנתה ל־62 אנשים מרחבי העולם — מיפן, אוסטרליה, סין, מרוקו, בריטניה, ספרד, ארצות הברית ומדינות נוספות — וביקשה מהם לתעד במשך 24 שעות את כל החפצים שנגעו בהם. הם יכלו לבחור ביום שגרתי בעבודה או בסוף שבוע עמוס, כל עוד הוא מייצג את חייהם. "להפתעתי לא היה קשה לקבל את הסכמתם, אף שזו עבודה קשה", היא אומרת, "צריך לרשום במשך יום שלם את כל מה שאתה נוגע בו ולשמור הכל — כולל קבלות ועיתונים. זה הרבה עבודה, אבל אנשים שמחו לעשות את זה, וגם נהנו מכך".

לאחר שהמתנדבים השלימו את המשימה קיבלה מהם זוקוטי את התיעוד הכרונולוגי של החפצים — ואת החפצים עצמם (לא כולל חפצים גדולים ומקובעים למקומם כמו מכוניות או מתגי חשמל). בכל עיר בעולם שבה ביקרה לצורך הפרויקט היא שכרה סטודיו לצילום, שבו הניחה על קנבס לבן בגודל של 2.7X4 מטרים את כל החפצים בסדר הכרונולוגי של השימוש בהם. ואז בעזרת מצלמת קאנון 6D שלה צילמה מגובה שלושה מטרים את כל החפצים, בשוט אחד. שום חפץ לא צולם בנפרד, נצרב בפוטושופ או נשתל בצילום.

התוצאה מהפנטת: עשרות ומאות חפצים, מסודרים באופן אסתטי ונקי, נטול הלכלוך והכאוס של החיים האמיתיים, ברצף שמספר סיפור על אדם שאיננו מכירים — ובכל זאת מבינים. כן, אנחנו מורכבים גם מסך החפצים שבהם אנחנו נוגעים, ולא במובן שטחי וממותג. אם אנחנו יודעים היום על תרבויות העבר זה בזכות ממצאים ארכיאולוגיים כמו תכשיטים, מטבעות, כלי נשק, כלי אוכל, בגדים וספרים. באופן דומה החפצים שבהם נגעו המתנדבים של זוקוטי הם הממצאים הארכיאולוגיים שילמדו בעתיד על התקופה שלנו.

זו גם הסיבה שזוקוטי השקיעה מאמץ רב באיתור אנשים שהעיסוק שלהם בעל ערך מוסף. חלק מהם עוסקים בתחומים שעומדים להיעלם מן העולם כמו קאובוי או גיישה; אחרים מייצגים פן תרבותי של חיינו, כמו קיטי בת ה־25 ממלבורן שהיא אמנית קעקועים; אַיְזָאיָס בן ה־27, קצב מבואנוס איירס שבארגנטינה; וארלו, תינוק בן חודש מלונדון. "הקושי היה למצוא את האנשים הנכונים שרציתי לצלם", אומרת זוקוטי. "לא ידעתי איך נראה יום בחייהם. סקרן אותי לראות במה, למשל, נוגעת גיישה. נוסף על כך, ידעתי שיש מקצועות שנעלמים ורציתי להשאיר עקבות שלהם".

את 62 התצלומים כינסה זוקוטי בספר "Every Thing We Touch", שיצא לאור בנובמבר האחרון (בהוצאת ויקינג) וזכה לתשבחות רבות ולסיקור נלהב בעיתונות הכללית ובעיתונות העיצוב. באופן ההגשה הוקדשה מחשבה רבה; תחילה הצילומים מוצגים ללא הסברים, וכך זוקוטי מאפשרת לנו להתעכב על הפריטים ולעקוב אחריהם, לדמיין את סדר יומו של האדם שנגע בהם, לנחש אם הוא גבר או אשה, את גילו, את עיסוקו, מהיכן הוא, למה התרחץ באמצע היום או למה נגע כל היום באוכל או בסחבות. רק בעמודים הבאים, אחרי כל צילום, התעלומה נפתרת בראיונות שזוקוטי ערכה איתם.

אחרי התבוננות בתצלומים מחלחלת התובנה שאף כי 62 האנשים שזוקוטי צילמה שונים מאוד זה מזה, הם, וגם המתבוננים בחפצים שלהם, מדברים באותה שפה בינלאומית. לי זה קרה כאשר התבוננתי בתצלום שמציג חפצים שנגע בהם סנטו בן ה־5 מלונדון. בבית שלי בהרצליה יש המון חפצים זהים להם: חולצה של מסי, דגני בוקר של צ'יריוס, קורקינט, מסכה של דארת' ויידר, שַלָטים של אקס־בוקס, אזיקֵי משחק, קטשופ היינס, קופסת מונופול קלאסי, חולצת באטמן ומברשת שיניים חשמלית של דיסני.

כשאני מספרת את זה לזוקוטי, היא פורצת בצחוק. "הצילום הזה הוא של הבן שלי, ואת מעלה נקודה שאני אוהבת: אני מארגנטינה, הבן שלי גדֵל בלונדון, חצי אנגלי חצי ארגנטינאי, את גרה בישראל ואת מבינה את הצילום הזה. הוא לא מצריך תרגום, זו שפה אוניברסלית שכולנו מבינים. הגלובליזציה עושה אותנו דומים יותר בדברים שאנחנו צורכים. למשל, לאנשים שצילמתי בלוס אנג'לס יש סיר טאג'ין מרוקאי והם אוכלים סושי ומשתמשים בצ'ופסטיקס, ולאנשים שצילמתי בסין יש מותגים מקליפורניה וג'ינס של יוניקלו. הבחורים האנגלים שצילמתי בסן פרנסיסקו נגעו בתה אנגלי ופיש אנד צ'יפס אנגלי  — דברים שבאופן מסורתי קונים רק באנגליה — אבל הם קונים אותם בסן פרנסיסקו. כמה רחוק אתה צריך לנסוע בעולם כדי לא למצוא דברים ממדינת המוצא שלך? זה מעניין".

האנשים שצילמה זוקוטי נגעו במשך היום ב־140 חפצים בממוצע. השיא, 220 פריטים, שמור לאנה בת השנתיים מטוקיו, "כי פעוטות נוגעים לעתים בלי כוונה, מתוך סקרנות". מנגד, הצילום הכי דל הוא זה של חפציה של פִּיֶדָד, נזירה בת 42 ממדריד. מופיעים בו בגדי הנזירה שלה, סנדלים, מחרוזת תפילה, שרשרת עם תמונת קדוש וספר התנ"ך שלה. "היא נזירה מתבודדת, שנכנסה למנזר כשהיתה בת 16 ומאז, במשך 28 שנים, לא היתה בחוץ בכלל. באתי לראות אותה, שוחחנו, וכשעמדתי ללכת ביקשתי שתיתן לי את החפצים שנגעה בהם. מעולם לא חשבתי שהיא תיתן לי את התנ"ך שלה, את שרשרת התפילה או את הבגדים, אבל היא נתנה לי אותם ולא את מברשת השיניים או ספל התה שלה. וכששאלתי למה עשתה זאת, היא השיבה: הם קדושים מדי, אני לא יכולה. מעניין שהיא התייחסה בקדושה לחפצים היומיומיים שלה יותר מאשר לחפצי הדת שלה".

באופן דומה הצילומים שלך מכניסים להקשר את החשיבות שאנחנו מייחסים למראה חיצוני, כי החלק של בגדים, איפור וכולי מכלל הפריטים שאנחנו נוגעים בהם קטן מאוד.

"כן, אנשים אוהבים להחליט להוציא או לא להוציא כסף על בגדים מסוימים, על אביזרים מסוימים. זה בשליטה שלהם והם משתמשים בחפצים האלה כדי לבטא ולהגדיר את עצמם. אבל במציאות, כשמסתכלים על הצילומים, רואים שמשקפי השמש או התיק מגדירים אותם בדיוק כמו המגבת, מברשת השיניים ומברשת השיער, שהם בכלל לא מקדישים להן מחשבה. בעיניי זו דרך לראות אותנו באופן כן יותר, לא רק את מה שאנחנו רוצים להראות לעולם".

המסקנה מהתבוננות בתצלומים שלך היא שבסופו של דבר אנחנו די דומים.

"לבחורה משנגחאי יכול להיות הרבה יותר מן המשותף עם בחור מלוס אנג'לס מאשר עם בחור סיני. הצילומים מגלים שלא משנה מאיפה אתה בעולם, כולנו עוברים את היום באופן דומה: מתעוררים, אוכלים, עובדים ומוצאים דרך ליהנות ולבלות. נחמד לראות שבמובן מסוים אנחנו לא כל כך שונים".