קיבוץ נאות סמדר שבערבה פותח את שעריו למבקרים מבחוץ, לראשונה. ארי ליבסקר הצטרף לסמינר הנערך שם ומשלב לימוד חקלאות ובנייה אקולוגית עם התפתחות אישית ורוחנית. הוא דילל עץ שזיף, למד להבחין בין סוגים של אדמה, צעד וסעד בדממה, ובעיקר ניסה לספוג את היופי של המדבר ולהרגיש קצת שייך

 

ארי ליבסקר || צילומים: תומי הרפז

"הקיבוץ הזה הוא קהילה לומדת המעלה שאלות לגבי מהותו של האדם ומהו מקומו בעולם", מסבירה ישראלה כורכוס, האחראית לסמינרים לחקלאות ולבנייה אקולוגית, בזמן שאנחנו נוסעים בכביש המטפס לנאות סמדר. "לרוב אנחנו פועלים בצורה אוטומטית. לא מקשיבים לעצמנו. אני דמיינתי אותך בצורה שונה ממה שאני רואה מולי. היתה לי דמות אחרת בראש. חשבתי עליך דברים שכנראה אתה לא. עכשיו אתה אדם חדש, ואני משנה את ההתבוננות שלי בך".

הכניסה שלי לנאות סמדר — או של כל אדם אחר שאינו חלק מהקהילה — אינה דבר של מה בכך. במשך שנים קידשו חברי הקיבוץ את פרטיותם. עתה הם נפתחים לעולם באמצעות אירוח של סדנאות וסמינרים, שבהם הם מלמדים בנייה וחקלאות אקולוגית אגב התמקדות בתהליכים הנפשיים והרוחניים הכרוכים בעבודת הכפיים, ומיזוגם בשלווה וביופי של המדבר.

דלתותיו של שער חשמלי בעל מסגרת מעוגלת נפתחות לרווחה. אנחנו נכנסים לתוך הקיבוץ ולפנינו מופיע מבנה מעוגל, שממנו מתפרץ צריח פאלי שבקצהו כיפה מעוגלת. המבנה המעוטר והמקושט במיני פיתוחים מזכיר אשרם או מסגד. קירותיו צבועים ורוד ויש בו עמודים וקשתות. שם המקום הוא "בית האמנויות", והפאלוס הענקי הוא מגדל קירור ומראשו מותזים מים לתוך בריכה. המים מקררים את האוויר החם והיבש של הערבה. האוויר הקר שוקע ומתנקז לתוך תעלות שמתפזרות לחדרים שבהם נמצאות סדנאות אמנים.

במשך 13 שנה עמלו חברי הקיבוץ על בניית המקדש הזה. גם כעת, ברחבה שמול חדר האוכל, החברים עמלים על בנייה משותפת של חדר האוכל החדש. כמה מילדי הקהילה, שנראים בני חמש או שש, עסוקים בהרכבת שביל מלבני אקרשטיין צבעוניות, המוביל לחדר האוכל. את השלד ואת הקירות כבר סיימו לבנות, וגם חלק מציפוי הטיח. בשלב הזה הם מתקינים את המיזוג, החשמל, הדלתות ועוד. כורכוס מציגה בפניי את אנשי צוות המיזוג: רובם לא הרכיבו מזגן מעולם, וזאת להם התנסות ראשונה. הם לומדים את המלאכה בזמן העשייה. גם בצוות שעמל על התקנת מערכת החשמל המצב דומה. שתי הקבוצות מורכבות מנשים ומגברים. אחרי ארוחת הצהריים יצטרפו חברי הקיבוץ לתת יד למאמץ המשותף לסיום המשימה. הלחץ לסיימה נוצר דווקא ממשרד השיכון, שמממן את המבנה וגם הציב דד־ליין לסיום.

 

קיבוץ כמו פעם

נאות סמדר הוא תופעה חריגה בישראל. זהו קיבוץ כמו פעם, שיתופי לגמרי, שבו כל ההחלטות מתקבלות בהסכמה, מתחלקים ברווחים, את כל הארוחות אוכלים בחדר האוכל, והחברים עובדים בתוך הקיבוץ — בעיקר בחקלאות, בענפים כמו גידול עצי פרי נשירים (תופעה נדירה מאוד לחבל ארץ זה), מטעי תמרים, ירקות אורגניים, הפעלת דיר וייצור גבינות, גידול גפנים לייצור יין ועוד. הקיבוץ שוכן בסמוך לכביש 40, על הר בגובה 400 מטר, כ־60 ק"מ מאילת.

במשך שנים הוא היה סגור ומסוגר מהסביבה. את הקהילה הנוכחית הקימו בעיקר סטודנטים ירושלמים, שהתקבצו סביב הבמאי והמחזאי יוסף ספרא. ב־1989 הם הגיעו למקום והתיישבו על חורבותיו של קיבוץ שיזפון הנטוש. ספרא היה דמות מוכרת בחוגי הבוהמה של תל אביב, וכשעבר לירושלים בשלהי שנות ה־70 כינס סביבו חבורת סטודנטים. יחד הם עסקו בשאלות הנוגעות לקיום ותרגלו תורות רוחניות הקשורות למשנתם של ג"א גורדייף, קרישנמורטי ואקהרט טולה.

לדבריהם הם בוחנים ללא הרף את מצבו של האדם, ואגב כך מחוללים בו שינוי. מבקריהם טוענים כי הם חברי כת שסוגדת לאישיותו הכריזמטית של ספרא. כיום חברי הקיבוץ מנסים להתנער מהסטיגמה שדבקה בהם, והם עושים זאת, כאמור, גם על ידי פתיחת דלתם לזרים.

 

שיחה, אבל משמעותית

הצטרפתי לחברי סמינר החקלאות והבנייה, למשך יומיים. אלה צעירים וצעירות בני 20 ו־30 שהגיעו להשתתף בסמינרים של בנייה וחקלאות אקולוגית בקיבוץ, באמצעות התנסות אישית בתחומים שונים: הקמת מבנים מלבני בוץ, טיח, צבע, נגרות, ריצוף, ועוד. הם לומדים את עקרונות הגידול של ירקות ופירות ללא שימוש בחומרי הדברה כימיים ודשנים סינתטיים, בהסתמך על הפרקטיקה הייחודית שפיתחו בקיבוץ. "הקמנו את הסמינר מכיוון שכחלק מההיפתחות שלנו לעולם החלו להידפק על דלתנו מתנדבים שרצו לחוות את הקיבוץ", אומרת כורכוס. "בדרך כלל קיימנו איתם שיחות חד־שבועיות על דרך החיים שלנו, אך הבנו שצריך לתת להם יותר. הרגשנו שהם לא ממש מבינים, גם אחרי שהם נמצאים איתנו זמן מה, מהי החוויה של נאות סמדר, שהוא בעצם לא קיבוץ אלא בית ספר ללימוד האדם".

כורכוס לוקחת אותי אל המטעים של הקיבוץ. במקום ישנו אגמון, שהוא למעשה מאגר מים הבנוי כבריכה אקולוגית ובתוכו אי עם עץ דקל. חברי הסמינר נמצאים כעת בהפסקה. הם לוגמים צ'אי הודי ותה צמחים ומכרסמים תמרים יבשים. הם יושבים במעגל על כיסאות פלסטיק ללא רגליים. כורכוס מסבירה שאת ההפסקה הם מנצלים כדי לנהל שיחה משמעותית ולא שיחת חולין.

היידי שמי מעלה נושא שבו עסקו אתמול: הצורך של האדם בסדר, והפחד להפר את הסדר. בחורה אחרת מספרת כי אתמול בערב ניהלה שיחה משמעותית מאוד עם מישהו שהוא חשוב עבורה, ועכשיו היא מרגישה שהשיחה הטרידה אותה. החברים הגיבו לדבריה, והשיחה היתה יכולה להתנהל לנצח, אילולא הפסיקה אותה היידי והכריזה שצריך לחזור לעבודה. אך לפני כן היא מציבה לפנינו משימה: במשך יום שלם לוותר על מילות נימוסין כמו "בבקשה", "שלום", "תודה" ו"מה נשמע". בינתיים במטע מלמדים אותי לדלל עץ שזיף, דבר שלכאורה נראה פשוט, אך מתברר כתורה שלמה, הדורשת הרבה מחשבה ובעיקר התבוננות בעץ.

 

אין משיחין

לפני שאני נכנס לארוחת צהריים בחדר האוכל מסבירים לי את הכללים: ראשית, אסור לשוחח בשעת הסעודה. מותר לבקש דבר מה אך לא לדבר. כשאני שומע את זה, צפים ועולים בי זיכרונות מגן הילדים, ומשהו בי מתקומם; שנית, יושבים זה ליד זה, אסור בשום פנים ואופן לאכול לבד. את האוכל מגישים בקערות משותפות. אני מתיישב ליד מישהי שאני לא מכיר ומביט באנשים שאוכלים מולי בשקט גמור. אני קצת נבוך לאכול מולם.

היום יום רביעי, ולכן אני זוכה להתכבד בדג. בקיבוץ לא אוכלים בשר, ודגים מוגשים פעמיים בשבוע: בשישי וברביעי. יש גם סלט ופירה בטטה.

כשאנשים לא מדברים, גובר רעש שקשוק המזלגות בצלחות. אני מביט בפניהם של הסועדים, ומרגיש שאני לא מסוגל לאכול מולם. ההרגשה היא כאילו הוזמנת לארוחה במשפחה של מכרים, ובמשך הארוחה כולם אוכלים בשתיקה ומביטים בך.

אני גם למד שבקיבוץ אסור להשתמש בטלפונים ניידים ולרוב החברים כלל אין כאלה. על טלוויזיה אין על מה לדבר, ורק לאחרונה, אחרי התחבטות ארוכה, החליטו בקיבוץ שלחברים תינתן האפשרות להתחבר לאינטרנט.

 

להיות חלק מקבוצה

משתתפי הסמינר מתאספים בדשא לשיעור פרמקלצ'ר, שיטה לתכנון סביבתי המבוססת על תחזוקה של מערכות בנות־קיימא, הפועלות באמצעות משאבים זמינים הנמצאים בסביבה. את השיעור מעביר ראובן ארביב מקיבוץ צבעון. הפעם הנושא הוא סוגי אדמה, אך לפני כן נערך חימום. מתחלקים לזוגות, אחד עוצם את העיניים והאחר, שנשאר בעיניים פקוחות, מוביל אותו לעבר משהו שהוא מעוניין שיביט בו, ואז הוא מבקש ממנו לפקוח את העיניים. התרגיל הוא סוג של מפגש שבו איש מראה לחברו דברים שהוא לא רואה בשגרה. כך נוצרת הזדמנות לאפשר לאנשים להביט מחדש על דברים. ההרצאה עצמה כוללת הדגמות, ומועברת בסגנון חווייתי. אתה ממשש כל סוג אדמה, טועם אותו.

בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים אנחנו מתכנסים סביב מדורה גדולה. מדברים על הצורך "לעשות את הדברים כמו שצריך", או משהו כזה. סימו לזראידיס, בחור יווני שהגיע לקיבוץ, התאהב באורח החיים שבו ולמד עברית, מנחה את סדנת הבנייה. להרגשתו, הוא פישל היום כשהכין יותר מדי חומר להדביק את הרצפות. עוד אנשים חושפים את רגשותיהם ונדמה שהאירוע נהפך לרגשי ואישי מדי. עומרי ידין, מזכיר הקיבוץ, מבקש לסגור את הישיבה. הוא אומר כי לחברי הקיבוץ הוותיקים עוד מחכה בערב דיאלוג דומה במקום שנקרא הסוכה, שם הם ינהלו שיחה דומה אך ממש למתקדמים.

אני מתפנה לשוחח עם בחורה ששמה כליל, שמספרת כי גדלה בחוות בודדים באזור הגליל, ואביה הוא רועה עזים. היא נעה ונדה בכל מיני מקומות בארץ, היתה קצת בספרד, ולכאן הגיעה בעקבות המלצה של חבר. היא התנדבה והחליטה להצטרף לסמינר. "זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני חלק מקבוצה, וזו התנסות מעניינת בשבילי".

אחרי ארוחת הערב אני מגיע ליורט שבו אלון הלילה יחד עם שלושה בחורים מהסמינר. היורט הוא אוהל מעוגל עם גג מוגבה, שאותו יוצרות קורות עץ המתחברות לחישוק הנמצא באמצע, והוא משמש בית נוודים בערבות מרכז אסיה בארצות כמו טורקיה, קזח'סטן ומונגוליה. מי שנמצא במיטה לידי הוא יניב (25), שהגיע לכאן ממושב בגליל המערבי התחתון בעקבות חבר קרוב שהוא בן הקיבוץ. בחור אחר מזמין אותנו למסיבת יום הולדת של משתתף בסמינר, שנערכת באוטובוס שהוסב לחדר מגורים. הכיבוד הוא עוגת שוקולד וערק. במסיבה מושמעת מוזיקה והחברים מספרים לי שזה משהו שלא יוצא להם לשמוע הרבה כי בקיבוץ חל איסור להאזין למוזיקה בשעת העבודה. גם שתיית אלכוהול היא דבר לא רצוי. אני עוזב את החבורה בידיעה שאני צריך לקום מחר יחד עם כולם מוקדם מאוד.

 

הליכת משך

השעה חמש בבוקר. חשוך בחוץ. גם בחדר האוכל חשוך, וחברי הקיבוץ יושבים בדממה ולוגמים משקה חם. חברי הסמינר מתכנסים לקראת צעדה ארוכה שנקראת הליכת משך. הוסבר לי שזו הליכה משותפת בשורה ישרה שבה אסור לדבר זה עם זה. מובילת הקבוצה מבקשת מאיתנו שבזמן ההליכה נדמיין שאנחנו עפים. לרגלי מדרון מדברי נגלה מרבד של פרחים קטנים סגולים. מתוך אינסטינקט אני שולף את הנייד ומצלם. המראה משובב את הנפש, והייתי שמח לעצור שם, אבל אני לא יכול כי השיירה ממשיכה לצעוד. ההליכה מסתיימת בטיפוס על ראש הר הנקרא צב. מכאן אפשר לראות את כל נווה המדבר המקיף את נאות סמדר. אנו יושבים בשקט ומביטים בזריחה.

אחר כך שוב נערך מפגש. חברי הקבוצה משתפים זה את זה במחשבות שחלפו בראשם בזמן ההליכה. לסימו הפריע שצילמתי בנייד. זה צרם לו מאוד ומבחינתו שברתי את הכללים. המנחה העלתה את השאלה מדוע נוצר כעס כשמישהו שובר את הכללים. גם אני מתבקש לשתף ברגשותיי ומחשבותיי. אני מסביר שהרגשתי כאילו שאני צולל בתוך יער ופחות שאני עף. המנחה אומרת שזה כנראה קשור לעובדה שכל הערבה היתה פעם ים.

 

אתה לא שייך אליהם

הקבוצה מתפצלת ואני ממשיך עם סמינר הבנייה ומסייע לבנות יורט. מדובר באתגר לא פשוט, אך החבורה צולחת אותו בקלות וברוגע יוצא דופן בהתחשב במורכבות המשימה. משם היא עוברת לעבוד על חיפוי קיר בוץ במבנה שאמור להיות מעין כיתת לימוד של הסמינרים הבאים. חברי הקבוצה עובדים על הפרויקט הזה כבר זמן מה. נראה שהם נהנים לעבוד יחד ולהשליך בוץ על הקיר ולהדק אותו בחוזקה בידיהם.

רכב עוצר לצד הקבוצה ויוצאים ממנו גבר ואשה כבני 60 בערך. הוא חובש כיפה סרוגה, לה יש כיסוי ראש וחצאיתה ארוכה. היא מספרת כי גם ביישוב שלה, קדומים, ליד שכם, ישנן כמה היאחזויות שבתיהן בנויים בוץ. "חבר'ה, תבואו פעם להתנדב אצלנו. זה מה שנקרא התנחלות. גם אצלנו זו ארץ ישראל היפה".

אחרי שהזוג מסיים לחקור את החבורה על מי הם, כמה הם, מתי הם ולמה הם, האשה פונה אליי: "אתה לא נראה שייך אליהם", היא אומרת לי. אחרי שאני מסביר מי אני היא לוקחת אותי הצדה ולוחשת לאוזני: "אתה יודע שהם כת. זה מה שאמרו לי כל אנשי הקיבוצים מסביב".

אני מביט בה ושותק. אני מתכוון לומר לה שאם הייתי תייר המבקר בארץ ונקלע לאחת מן ההתנחלויות, הייתי יכול לומר את זה גם עליה. אבל כעת אני רק מניע את ראשי במעין חוסר הסכמה. "כן, אולי את צודקת", אני אומר.