חנות של פראדה בלב המדבר, גופה של מיליארדר שצפה בתערוכה: העבודות ההיפר־ריאליסטיות של צמד האמנים אֵלמגרין & דראגסֵט בוחנות את המקומות שבהם המציאות הופכת הזויה בלי שנרגיש בכך, והפכו אותם לכוכבי אמנות בינלאומיים. עכשיו הם בנו את חומת ברלין בלב מוזיאון תל אביב

 

דנה גילרמן || צילומים: תומי הרפז

חומות של בדיקה

גם שאר העבודות בתערוכה מוצגות במקומות לא צפויים, ולעתים אפשר לחלוף על פניהן בלי לדעת שהן חלק ממנה; לכן מוצעת בתחילת הסיור חוברת הדרכה. העבודה "מאטיס — נופים אחרים", למשל, ממוקמת בפתח האולם הגדול בבניין החדש ומדמה תערוכה בהקמה. "אנחנו אוהבים לשחק עם המראה שנמצא מאחורי הקלעים, והלחץ שיש לסיים את הכל עד לפתיחה; חשוב לנו לומר משהו על מה שקורה לפני כן", הם מסבירים. "הבחירה בעבודה של מאטיס היא כמובן לא מקרית: היצירות של מאטיס פופולריות מאוד בכל העולם, וגם הביטוח שלהן גבוה מאוד, כך שאתה חייב להיות מוסד מלא בכסף, וזו תערוכה שמבטיחה להיות שוברת קופות".

העבודה המרכזית — והמהממת — בתערוכה נקראת For as Long as It Lasts ("ככל שזה יימשך") ומוצגת בחלל התצוגה הגדול והיפה של המוזיאון. יש בה חומת בטון העשויה במדויק על פי חומת ברלין, והיא נמשכת מצד אחד של החלל לצדו האחר. מאחור, על הקיר, אפשר לראות באופן חלקי ילד יושב על מדרגות חירום. "מדוע לא רואים את המיצב כולו?", שאלה אחת המבקרות. "כי כשיש חומה היא מסתירה את מה שנמצא מהעבר האחר", עונים השניים.

"החומה הזו היא חלק מאוד מהותי בביוגרפיה שלנו", אומר אלמגרין. "ההחלטה לעלות על אוטובוס מקופנהגן לברלין היתה בעקבות נפילתה". החומה במוזיאון עשויה בטון אפור, נקי, "רפליקה מדויקת מבחינת חומר, צבע, צורה וגודל", הוא מוסיף. "חומת ברלין, כפי שאנחנו מכירים אותה מתמונות היום, לא נראתה כך במציאות. 90% מהגרפיטי שאתם רואים נוצר אחרי שהחומה נפלה. בצד המערבי היה מעט מאוד, ובמזרחי לא היה כלום, כי לא יכולת אפילו להתקרב אליה; אם היית מתקרב היו יורים בך. נוסף על כך, אנחנו מדמיינים את החומה גדולה וגבוהה הרבה יותר, אבל זו היתה חומה קטנה יחסית. אלו מידותיה המדויקות". את החומה הכינו במפעל בתל אביב, ורק אחרי פרק זמן ארוך הגיעו למראה המדויק שלה, ולגוון הרצוי, "שלא ייראה ישן מדי או חדש מדי".

המיצבים גדולי הממדים שלהם מתחילים ברעיון שעולה בסטודיו ומבוצעים במפעלים על פני הגלובוס, שעובדים רק איתם, "כדי שזה לא ייראה כמו עבודת אמנות של אמנים אחרים. יש סדנאות עבודה ברחבי העולם שמייצרות עבודות לאמנים, ואם אתה משתמש בהן אתה גומר עם עבודה שנראית כמו עבודה של אמנים אחרים. אז אנחנו עובדים עם אותם אנשים שנים רבות, והם נהפכו לידיים שלנו".

אי אפשר להימלט מלעשות את הקישור לישראל, אך השניים מבהירים כי לא מדובר על חומה ספציפית, אלא על חומות בכל מקום בעולם, "שנבנות כפתרון גרוע למציאות מורכבת, וההיסטוריה כבר הוכיחה שזה עניין של זמן עד שהן ייפלו שוב", מסביר אלמגרין. "המיצב הוא על האשליה כאילו אפשר לפתור בעיות על ידי גבולות פיזיים ולחשוב שכך הן ייעלמו. מדהים שדונלד טראמפ, למשל, השיג כל כך הרבה תמיכה להצעתו להקים חומה בגבול מקסיקו. ובעקבות גלי ההגירה והפליטים, התחילו גם באירופה להקים גדרות שנוגדות את ההבנות שבבסיס האיחוד האירופי. הפרלמנט בדנמרק העביר חוק מביש שמאפשר להפקיע מפליטים רכוש, תכשיטים וכסף מזומן כדי לממן את קליטתם. במילים אחרות, לוקחים את הדברים היחידים שנשארו לאנשים האלה, שכל רכושם צרור בשקיות פלסטיק, ומשאירים אותם בלי כלום. זה רוע טהור. האסטרטגיה היא לומר, 'אנחנו רוצים להיות כל כך רעים, שאף אחד לא ירצה להגר לפה'. וזה רע מאוד לשם של המדינה, לייצור ולתיירות".

האדם השלישי

העבודה המוסתרת־בחלקה עם הילד, אגב, הוצגה בתערוכות קודמות בעולם בשלמותה. עבודה אחרת שהיתה אמורה להיות מוצגת בתערוכה, זו שמציגה את הבריכה עם האספן שטבע, התחלפה בחומת ברלין. הסיבה לכך היתה המלחמה שהתקיימה בישראל בקיץ 2014, שבעקבותיה גם נדחתה התערוכה בשנה. "מבחינתנו זה לא היה נכון להציג עבודה כזו במצב של מלחמה, כי זה מצב שאתה לא מבין אותו, ולכן גם קשה לך להסביר אותו. החלטנו שנחכה ונחשוב מחדש על התערוכה כולה".

לא היתה לכם בעיה להציג בישראל?

"באותה מידה היה אפשר לשאול אותנו אם היינו מציגים באמריקה, שיש בה גזר דין מוות ואלימות משטרתית. חשוב מאוד לתקשר עם אנשים שחושבים באותה דרך כמוך, ולא משנה איפה אתה בעולם. עולם האמנות הוא בדרך כלל עולם מיוחד, מציאות־בתוך־מציאות, שבה אתה יכול לתקשר בדרכים מורכבות ומתוחכמות יותר מהאופן שבו נושאים מתוקשרים בחברה, ודיונים מאבדים מהמשמעות שלהם. חשוב לנו לתמוך באנשים שמעריכים את העבודות, את הקונספט שלהן, בייחוד במקום כמו ישראל".

גם "באר המשאלות", עבודה נוספת המוצגת בגן הפסלים, עברה התאמה למקום: על קרקעיתה מונחים מטבעות ישראליים לפני שהטביעו עליהם את ערכם. כלומר, נטולי ערך. הבריכה עצמה חסומה, כך שאין אפשרות לבקש משאלות חדשות. "זה חוקר אילו משאלות אנחנו מבקשים כשהמערכת שלנו סגורה. אולי אנחנו צריכים לייצר מערכת חדשה", הם אומרים. "בדומה לתיבת התרומות או לחנות של פראדה שסגורה תמיד, מעניין אותנו מה קורה לצופה כשמשהו מסרב לו".

הסיור מסתיים בחדר הדיוקנאות של האולד מאסטרס. על אחד הקירות יש סימנים לשני ציורים שהיו תלויים עליו, שאולי הורדו או נגנבו. התווית ליד, "דיוקנאות האמן", מסגירה את היותם עבודה נוספת. "בשבילנו זו כמובן השאלה הנצחית — מהו אמן, ובעיקר מהו אמן כשאנשים עובדים יחד", אומר דראגסט. "באופן מסוים נוצר אדם נוסף ביני ובין מיכאל. אנחנו מכירים אותו היטב, כי אנחנו עובדים יחד 22 שנה.

"העבודה הזו עוסקת גם בשאלה איך אנחנו מציגים את הפורטרט שלנו בתקופת הסלפי. זה כאילו שהעולם לא קיים אם פרצופנו המחייך לא נמצא בחזית. ההיסטוריה של הדיוקן העצמי מורכבת ומגוונת יותר, ולכן זה קצת נגד תרבות הסלפי, כאילו אנחנו אומרים 'גם היעדר יכול להיות דיוקן עצמי'".

 

​

מחויבות נמדדת בכסף

העיסוק של הצמד בדיוקנו של האמן מזכיר את הדיוקן שהם יצרו לאספן בביאנלה: החלל נראה כבית של רווק מבוקש, רווי באווירה הומו־ארוטית וגדוש ביצירות אמנות ועיצוב, ועל הספות היו שרועים בחורים צעירים. בשני המקרים האמנות מוצגת כבעלת חיי נצח, והדיוקן כמשהו זמני — בין שהוא נעדר לחלוטין או שפניו שקועות במים. "כולנו צריכים להיגמר באיזושהי נקודה בחיינו, לפחות מבחינה פיזית, ולא משנה בכמה חומר נקיף את עצמנו וכמה עשירים נהיה ואיזה אוספים גדולים יש לנו. אי אפשר לקנות חיי נצח. זה בלתי אפשרי".

ואין בזה גם ביקורת על האספן כמי שמייצג את הצד המסחרי באמנות העכשווית?

"לא, אנחנו ממש לא נגד זה. אנחנו נגד כשזה נהיה רק על כסף, ורק דיבור על המחירים והירידים. אבל עבודה לא נהיית טובה יותר או רעה יותר על ידי זה שהיא נמכרת, וחלק מהאספנים שקונים את עבודתנו הם אנשים מאוד מחויבים. הם חיים עם העבודות שלנו ביומיום, שזה כמובן נהדר. זו מחויבות גדולה לקחת עבודה כמו 'משה המודרני', להתקין אותה בבית ולראותה כל יום. מחויבות אישית לאמנות חשובה מאוד בהרבה מדינות, כי אם האמנות היתה ממומנת רק על ידי כסף ציבורי היינו הופכים להיות לגמרי תלויים בממשלה, ולא כל הממשלות מתוחכמות בגישה התרבותית שלהן. כך שזה המקום שבו האנשים הפרטיים נכנסים ונותנים כיוון אחר, לפעמים מתקדם יותר ממה שהממשלה היתה מממנת. בארצות קומוניסטיות האספנים הפרטיים שיחקו משחק חשוב ביותר, הם שמרו על משכן האוונגרד, וזה גם מה שקורה בסין היום. יש מעלות בהשקעה הפרטית בסצנת האמנות".

ובכל זאת, חשבתי שיש גם משהו אירוני וביקורתי בעבודה.

"חשבנו שזה יתאים בקונטקסט של הביאנלה. התחרות, ההייפ, הסלבריטי, הכסף. זו תזכורת קטנה לעצמנו, זה הכל".