מתיישבים צרפתים הביאו את הקקאו לווייטנאם כבר בראשית המאה ה־19, אבל הניסיון נדחק מפני גידולים רווחיים יותר כמו קפה, קשיו ופלפל. בשנות השמונים של המאה ה־20 עודדו מומחים סובייטים גידול קקאו בווייטנאם, אבל עם נפילת הגוש המזרחי הקניינים הרוסים נעלמו. לפני עשר שנים נעשה ניסיון לבסס ייצור קקאו בווייטנאם, כשמלכ"ר מקומי מימן שתילת זרעים. באותה תקופה נשתלו בווייטנאם 20 אלף דונם של קקאו; כיום יש בה 540 אלף דונם (לעומת 103 מיליון דונם של אורז).

טריניטריו, זן הקקאו הנפוץ במדינה, הוא יוצא דופן עולמי. מדובר בהכלאה של שני זנים: פוראסטרו, הזן המועדף על יצרני השוקולד הגדולים בשל תנובתו הגדולה, וקריאולו, זן נדיר יותר ועשיר יותר בטעם. לשוקולד של טאן פו דונג יצא מוניטין כבעל ארומה טרייה ומרעננת וטעם אגוזי במקצת, קרמי וכהה.

בניגוד לרוב יצרני השוקולד בעולם, מורו ומארוטה בוחרים את פולי הקקאו שלהם בעצמם, ישירות מהמקור — מגדלי קקאו מדרום ומרכז וייטנאם. זרעי הקקאו צומחים בתוך הפרי, ועטופים ציפה לבנה מתוקה. החוואים פותחים את הפרי הבהיר, מוציאים את הזרעים, מתסיסים אותם במשך שישה ימים בארגזי עץ, ואז מייבשים אותם בשמש על מחצלות במבוק. מורו מתאר את הפולים הווייטנאמיים כ"בעלי טעם פירותי ודומיננטי, עם הרבה אופי, כוח ועידון".

מארוטה ומורו בוחרים את הזרעים המתאימים להם ומעבירים אותם לבית מלאכתם (אגב, הם משלמים לחוואי הקקאו תשלום גבוה מזה שמגדיר ארגון הסחר ההוגן). שם הזרעים נקלים, מקולפים ונטחנים לחמאה, שאותה מערבבים עם סוכר ליצירת נוזל עשיר בארומה. את הנוזל הזה טורפים במשך יומיים, ואז מעבירים אותו לתבניות, מצננים ועוטפים. "בהיבט של טכניקת הייצור, השוקולד שלנו הוא צרפתי מאוד, כי הווייטנאמים מעדיפים שוקולד מתוק יותר", אמר מארוטה ל"ניו יורק טיימס". "מצד שני, בהיבט של חומרי הגלם, השוקולד שלנו הוא מאוד וייטנאמי".