בי ווילסון תמיד אהבה לאכול, והרגישה שאוכל קורץ לה מכל פינה. כנערה היתה לוקחת לעצמה תוספת שנייה ושלישית מכל מנה ומקנחת במכלי גלידה שלמים. זה החמיר כשהיתה בת 14, כשהוריה התגרשו. היא סבלה מהפרעת אכילה והוגדרה אכלנית כפייתית. בכל פעם שאביה היה מלווה אותה לרכבת בחזרה לבית אמה, הוא היה מציע לקנות לה לדרך מגזין ו"עוד משהו", אף שבדרך כלל זה היה אחרי ארוחת צהריים משותפת. "יכולתי לבחור הכל”, אומרת ווילסון, “והיה מובטח שאקבל מה שאבקש ברגעים המתוחים האלה. בהתחלה פירשתי את עסקאות החליפין הללו בתחנת הרכבת רק במונחי התיאבון שלי ושטף הפחמימות המענג.

"אבל בערך בגיל 16, כשנהייתי מודעת למשקל שלי ואבא שלי הציע 'עוד משהו', הקול בראשי היה אומר לי שאני לא רעבה ומציע שאבקש דיאט קולה — אבל לא הייתי מסוגלת: הפרס בצורת ממתק היה טוב מדי. וזה לא היה רק הטעם, כי אם מבוגר מתגמל אותך באוכל, נראה שעשית משהו טוב".

במשך שנים, בכל פעם שווילסון הבריטית נסעה ברכבת, היא קנתה לעצמה משהו מפנק במין פעולה אוטומטית, פבלובית. רק כשנהפכה לאמא שמגישה צלחות עמוסות עוגיות לחברים של ילדיה היא הבינה שאבא שלה קודם כל תגמל את עצמו: מאחר שהתייסר מהסבל שגרמו הגירושים לשתי בנותיו הוא ליהק את עצמו לתפקיד מי שממתיק את הפרידות ב"עוד משהו" מפנק. "יש זוהר הרואי בלתת לילד דברים שהוא אוהב לאכול, זו הרגשה נהדרת כמעט כמו לאכול בעצמך, וזה אומר שמילאת את חובתך כהורה", כותבת ווילסון בספרה החדש "First Bite" (ביס ראשון), שיצא בבריטניה בדצמבר 2015 ונהפך לרב־מכר.

נראה שלא במקרה ההיסטוריה הפרטית של ווילסון הפכה אותה לפוּדוֺלוגית והיסטוריונית של אוכל. היא נחשבת לכוכבת בתחום הכתיבה הקולינרית, בעלת טור ב"גרדיאן", השתתפה בעבר ב"מאסטר שף" הבריטית, וכבר כתבה חמישה רבי־מכר, בין השאר על תולדות הדבש; ההיסטוריה של הסנדוויץ'; וגלגולם של הכלים המשמשים אותנו לבישול ולאכילה. נדמה כי כוחה הגדול של ווילסון טמון בשילוב שהיא עושה בין התחקירים הקולינריים, ההיסטוריים, האנתרופולוגיים והתרבותיים המעמיקים והמפורטים לבין יכולתה לספר סיפור מרתק.

"'ביס ראשון' הוא הספר הכי אישי שכתבתי עד כה", היא מספרת בראיון טלפוני מביתה בקיימברידג'. "רציתי לכתוב על אוכל של ילדים. זה החזיר אותי שוב ושוב לחוויות שלי כילדה, ופתאום הבנתי שהרבה מבוגרים עדיין לכודים בתפיסות ילדותיות כשזה נוגע למזון, ולא רק אני חושבת על אוכל כל חיי. אז שיניתי את נושא הספר".

 

במקום דיאטה: התבוננות פנימית

"ביס ראשון" עוסק ביחסים המורכבים שלנו עם אוכל: הבררנים שיכולים למנות על עשר אצבעות את מה שהם כן אוכלים, המכורים לשוקולד, האנורקטים והאכלנים הכפייתיים. המכנה המשותף לכולם הוא שאין להם ספק שהרגלי האכילה שלהם מתוכנתים ומחווטים באופן גנטי וביולוגי. הבררנים, למשל, בטוחים שהלשון, בלוטות הטעם והקיבה שלהם לא מסוגלות להתמודד עם מאכלים מגעילים. ואנשים עם עודף משקל משוכנעים שמסיבות פיזיולוגיות הם לעולם לא יוכלו לסרב לאוכל, וזה מה שהגוף שלהם דורש.

אבל כאשר החלה ווילסון להתעמק במחקרים היא גילתה שהביולוגיה מסבירה רק 20% מהדברים שאנחנו אוהבים ושונאים לאכול, ובהיותנו יצורים תבוניים אנחנו בעיקר לומדים איך ומה לאכול. אלה חדשות נהדרות שמשמעותן היא שאם איכשהו לאורך הדרך השתבשו היחסים שלנו עם אוכל, נוכל כעת ללמוד מחדש לאכול ולתקן את מה שהתקלקל. "מה שיוצר את ההבדל בין תזונה בריאה לתזונה לא בריאה הוא התניות", מסבירה ווילסון, "וכל מה שצריך לעשות זה ללמד אנשים לאכול נכון יותר. הגילוי הזה הכה בי, כאילו שגיליתי איזה סוד גדול".

אם נלמד להתייחס נכון לאוכל נוכל לשלוט במה שאנחנו חושבים שכרגע שולט בנו?

"אני מקווה מאוד. אנשים צריכים לדעת שהם לא נולדו שוקוהוליסטים או שונאי ירקות. בסוף כל מפגש עם קוראים הם ניגשים אליי ומספרים לי על הבעיות שלהם עם מאכלים שונים או על קשיים שיש לילדים שלהם בתחום הזה. זה גרם לי להבין שאני באמת נוגעת כאן בעצב חשוף. כל כך הרבה אנשים סובלים בשקט בגלל יחסים אומללים עם אוכל. קשה לשנות את זה כשמתמקדים בדברים לא נכונים, כמו עוד דיאטה או תחושת אשמה ובושה. הדרך ליצור יחסים

מאושרים עם אוכל היא באמצעות עונג, לא אשמה. אולי אותי בילדות תמיד תגמלו באמצעות סוכר, אז יהיה לי קשה יותר, אבל יש סיכוי לשנות את זה, יש דרך החוצה. זה יקרה אחרי לא מעט ארוחות, אבל יש תקווה".

​

 

ווילסון מדברת על תקווה בעקבות החוויה האישית שלה: בגיל 20 השתנו חייה. היא התאהבה, נהפכה לשמחה יותר, ובלי לשים לב הארוחות שבישלה ואכלה היו מובנות ובריאות יותר. היא מצאה את עצמה אוכלת ירקות לא כי צריך, אלא כי הם טעימים וגורמים לה להרגיש טוב. וכשנולדו ילדיה היא גילתה שהיא מסוגלת לאפות עוגת שוקולד, לאכול פרוסה קטנה ולהשאיר את השאר. "התכווצתי ממידה לארג' למדיום בלי דיאטה, וההתנהגות שלי השתנתה בלי ששמתי לב", היא כותבת. "בניגוד לדיאטות שכפיתי על עצמי באופן מודע בגיל ההתבגרות, התגנבו החיים החדשים והבריאים האלה וכבשו אותי באופן לא מודע".

 

בלי סודות

המחשבה שחולפת בראשי בזמן קריאת הספר היא איך לעזאזל ווילסון עשתה את זה, שתגלה כבר את הסוד. אבל  ווילסון מתעקשת להתרחק מטיפים, עצות ומתכוני דיאטות. כוחו של הספר טמון בתהליך המחשבתי שעוברים איתו, כשמבינים עד כמה האכילה קשורה בלמידה, זיכרונות ילדות, וחוויות אכילה עם ההורים. הוא מאפשר לקורא להבין מה השתבש אצלו ואיפה, ללמוד לאכול אחרת וליצור לעצמו זיכרונות חדשים, מענגים ובריאים יותר הקשורים באוכל.

"לא לומדים מחדש באמצעות עצות, אלא באמצעות התנסויות, ואם ניצור זיכרונות חדשים שבהם אנחנו אוהבים אוכל — הרגלי האכילה שלנו יתרחבו. זו מעין התניה מחדש שבה יוצרים זיכרונות חיוביים וחוגגים באופן חדש עם אוכל בריא. אנשים שראיינתי לספר אמרו לי שהם חשבו שלעולם לא ישנו את ההרגלים שלהם, ואז הם נסעו ללמוד בקולג', הכירו חברים חדשים ומאכלים חדשים וגילו שהם יכולים להשתנות.  התניה חברתית היא דבר חזק מאוד. רוב הזמן היא פועלת לרעתנו: למשל, הבן שלי, שנמצא בגיל ההתבגרות, אוכל הרבה ג'אנק פוד בגלל לחץ חברתי והרצון שלו לעשות את מה שהחברים שלו עושים. אבל מי שמתחבר עם אנשים בעלי הרגלי אכילה טובים, זו הזדמנות נהדרת עבורו. עוד אפשרות היא לנסוע לטייל. הרבה אנשים מטיילים בעולם וכשהם חוזרים הם מגלים שלמדו לאכול אחרת".

אין בזה גם ויתור?

"כן, כשמוותרים על האוכל הישן יש תחושה של אובדן. לא מרגישים נהדר מיד. אם את מקשרת ג'אנק פוד עם משפחה, חברים וזיכרונות ילדות שמחים והחלטת לוותר עליו, יידרש לך זמן להטמיע בתוכך זיכרונות טובים חדשים, אבל זה בהחלט אפשרי. פעם אהבתי מאוד מקדונלד'ס, היום אני עוברת ליד סניפים שלהם ולא רוצה לאכול את זה. זה קל".

הרבה הורים מקשרים את האהבה שהם רוחשים לילדים שלהם לאוכל שהם מגישים להם. זה טוב או רע?

"זה כל כך מורכב. הורים מאכילים מתוך מחשבה טובה ונהדרת, אבל האינסטינקטים שלנו לא תמיד מלמדים אותנו איך להאכיל נכון. דוגמה שמאוד נגעה ללבי היא של הסבים והסבתות הסינים. יש להם זיכרונות היסטוריים של הרעב הגדול והמחסור במזון בסין, ולא היה להם ספק שהם עושים את הדבר הנכון כשהם נתנו לנכדים שלהם ג'אנק פוד מתוך מחשבה שילד שמנמן יגדל להיות גבוה וחזק. הורים רוצים להאכיל באהבה, אבל הם חייבים לזהות מה הילד צריך ולרסן את תחושת הנדיבות".

 

אוכל לבנים ואוכל לבנות

ווילסון מתעכבת בספרה על מחקרים מפתיעים. לדוגמה: נשים שאכלו הרבה שום במשך ההיריון ילדו תינוקות שנוטים לחבב מאכלים עם שום; או שמוחם של גברים צרפתים ממוצא אלג'ירי הראה פעילות עצבית גבוהה יותר בתגובה לריח של תה מנטה מסורתי בהשוואה למוחם של גברים צרפתים שאינם ממוצא אלג'ירי.

עוד תובנה מרתקת שהיא מחלצת מהמחקרים נוגעת לאופן השונה שבו אנחנו — הורים מרחבי העולם — מאכילים את בנותינו ובנינו: הוטמע בנו הרעיון שבנים לא חייבים לאכול ירקות או אוכל בריא ויכולים לאכול כל כמות שהם רוצים. ובנות, לעומת זאת, מפנימות מסרים פוגעניים על אוכל ומשקל וסבורות שעליהן להסתפק במועט. "הופתעתי מאוד מהמחקרים הללו, והנתונים שנאספים מראים שיש דפוסי מחשבה כאלה בכל העולם", אומרת ווילסון. "קשה להאמין שגם היום אנחנו מאכילים בנים ובנות אחרת ובדרכים שמנוגדות לצרכים הביולוגיים שלהם".

מה מאפיין את בני המזל שבשבילם אוכל הוא משהו שצריך להכניס לקיבה וזהו?

ווילסון צוחקת. "אלה אנשים בני מזל שלמדו לאכול נכון, באופן ישיר ופשוט. הם יודעים להפסיק כשהם שבעים, לא חוששים להשאיר אוכל בצלחת ואוכלים ארוחות מסודרות. בשביל יחסים מאוזנים כאלה עם אוכל אדם צריך להיות מסוגל

ליהנות ממגוון, להעדיף אוכל אמיתי על ג'אנק פוד, ולנהל את הרעב שלו ולעצור. זה החלק הכי קשה, כי גודל המנות יצא משליטה ואנחנו מופצצים באוכל בכל מקום. אנשים יוצאים מהבית בלי כוונה לאכול, אך אוכל קופץ מול הפרצוף שלהם כל הזמן, והם צריכים לומר לעצמם 20 פעמים ביום 'לא'. זו דרך נוראה לחיות. אנחנו רוצים להיות נינוחים, בטוחים ומסוגלים לנווט בין סוגים שונים של רעב ולהבין שכשאנחנו חושבים שאנו רעבים לאוכל — אנחנו לפעמים רעבים לְחברה או משועממים".

אז כמו בכלכלה התנהגותית: אנשים יודעים מה טוב בשבילם, אבל לא תמיד עושים אותו.

"בדיוק. אנשים לא מתנהגים באופן רציונלי, ודי מוזר שמצפים מהם להיות כאלה. מוזר שהממשלה חושבת שהיא יכולה לייעץ להם ולהגיד 'אלה המזונות הבריאים, תאכלו מהם יותר, ואלה המזונות הלא בריאים, תוותרו עליהם'. זה לא עובד, ואנשים שונאים שמדברים אליהם ככה, במיוחד כשעוסקים בדברים אינטימיים שהם מכניסים לפה. אני מבינה למה ממשלות חושבות שזה מה שהן צריכות לעשות. הן נואשות ולא יודעות איך להתערב, אבל הפתרון הוא בשינוי התשוקות שלנו, במה שמעורר בנו מוטיבציה לאכול ובדברים שאנחנו אוהבים לאכול".

ההיסטוריה הקצרה של הסשימי

לווילסון אין ספק שאנשים יכולים לשנות את התשוקות הקולינריות שלהם. הראיה הטובה ביותר שמצאה לכך היא השינוי שעברה מדינה שלמה — יפן. אמנם היום היא מזוהה עם סושי, ארוחות בנטו־בוקס ציוריות, חלבונים טריים וירקות בריאים, אבל עד אמצע המאה העשרים האוכל היפני לא היה טעים או מזין, והיפנים אכלו בעיקר בשר, אורז ומיסו. בעקבות מלחמת העולם השנייה נהנתה יפן משגשוג כלכלי. לכל בית נכנס מקרר שאִפשר לאחסן בו מזון טרי למשך זמן, ומכיוונו של המערב חלחל הרעיון שאפשר לאכול גם לשם הנאה. כך נכנסו לתפריט היפני ביצים, דגים, ופירות וירקות טריים, שהותאמו למטבח היפני המסורתי. "לעתים קרובות אנחנו משכנעים את עצמנו שיש משהו בסיסי שמונע מאיתנו לאכול אחרת", כותבת ווילסון. "אבל אם היפנים יכולים להשתנות, למה שאנחנו לא נוכל?"

 

מה בין נשים לשוקולד?

ההתייחסות לשוקולד כאל אוכל המיועד לנערות ונשים בלבד — משהו להשתוקק אליו ואז להתחרט על אכילתו — כל כך טבוע בנו, כותבת ווילסון בספרה, עד שקל להניח שיש משהו עמוק בנשים שגורם להן לרצות את הכימיקלים שבו. אבל "לנשים יש יחסים מיוחדים עם שוקולד בעיקר מפני שהתרבות שלנו אומרת להן את זה. זה התחיל באמירה הטיפשית ש'דברים מתוקים הם לגברות וטעמים מתובלים הם לגברים'. שוקולד הוא דבר מושך: הארומה, הטעם המתוק, האופן שבו הוא נמס בטמפרטורת גוף. אבל אין ציווי ביולוגי שאומר שנשים צריכות את החוויות האלה יותר מגברים".