רוך

בבית הסוהר

מתחם הקישלה ביפו, על תחנת המשטרה ובית המעצר המיתולוגיים שלו, הופך בימים אלה ל"סֵטאי": מלון חמישה כוכבים של האחים נקש בעלות של 300 מיליון שקל, שמנסה לשמר את החן היפואי ולהתהדר ברוח מקומית — אבל בדרך לשם נהפך למפלצת נדל"ן בומבסטית. כלכליסט יצא לסיור ראשון בין בריכת הפסיפס על הגג לסוויטת שייקה אופיר

רוני דורי, צילומים: עמית שעל

רפי נקש: "בגלל שהמשטרה, השעון והים היו חלק מנוף הילדות שלנו, הפרויקט הזה מאוד קרוב ללבנו. אמרנו למעצבים שאנחנו רוצים משהו שמתאים לסביבה, חצי עותמני, רצינו שהתוצאה תדבר בשפה של יפו. ידענו שזה יעלה לנו הרבה כסף בגלל דרישות השימור, ולקחנו את זה בחשבון"

כשיוסף (ג'ו) נקש מכרם התימנים היה בן 16 החליטו הוא וחבריו לגנוב סוסים. מעשה השובבות הזה לא צלח בידם, והמשטרה תפסה אותם. נקש הושלך למעצר ב"קִישְלֶה", תחנת המשטרה בכיכר השעון ביפו, ובאמצע הלילה נאלצה אמו לרוץ לשם כדי לשחרר אותו. 58 שנים אחר כך נקש ואחיו הם הבעלים הגאים של הקישלה. בסוף השנה ייפתחו שעריו מחדש — הפעם כמלון פאר: The Setai.

"אחיי ואני גדלנו קרוב והיינו הולכים הרבה לים", מספר רפי נקש, האח האמצעי בקבוצת נקש, בראיון טלפוני מניו יורק. "כשרצינו להרגיש אווירה של בריכה, היינו הולכים עד חוף עג'מי. היו שם הרבה סלעים, ולכן כמעט שלא היו במקום גלים. ובדרך חלפנו על פני המשטרה".

וכך כשמינהל מקרקעי ישראל יצא במכרז למכירת האתר, לפני כעשר שנים, "ג'ו אמר שחייבים ללכת על זה בכל מחיר. סכום המינימום היה אמנם נמוך, 6 מיליון שקלים, אבל אחי רצה את זה מאוד. מבחינתו, זה היה משהו של פעם בחיים. יש לנו הרבה נכסים בכל העולם, אבל בגלל שהמשטרה, השעון והים היו חלק מנוף הילדות שלנו, זה היה מאוד קרוב ללבנו. הצענו 38.5 מיליון שקל וזכינו במכרז. בדיעבד התברר לנו שההצעה הבאה אחרינו אפילו לא היתה קרובה לשלנו".

כשהוא אומר "שלנו" הוא מתכוון לאחים נקש. אולי אין צורך להציג אותם, ובכל זאת: ג'ו (72), רפי (71) ואבי (70) הם בנים לאב יליד עיראק ואם ילידת סוריה, שגדלו בדירה קטנה בכרם התימנים וחלקו חדר עם הוריהם ועוד שלושה אחים. ג'ו היגר לארצות הברית ב־1963; רפי ואבי הצטרפו כמה שנים אחר כך. יחד פתחו השלושה חנות בגדים שנהפכה לאימפריית הג'ינס "ג'ורדאש". את הרווחים השקיעו בעיקר בנדל"ן, בארצות הברית ובישראל. כיום עסקיהם מוערכים בכמה מיליארדי דולרים.

רק בסֵטאי ("החוף הדרומי" באינדונזית) השקיעו האחים נקש סכום משוער של 300 מיליון שקל עד כה. אף שהמלון מוגדר "בוטיק" הוא יכלול 120 חדרים ב־53 עיצובים, בר לאונג', מסעדה שהישיבה בה תהיה בחצר פתוחה ומזמינה, מתחם ספא עם חמאם טורקי ובריכת אינפיניטי על הגג. רק כדי לסבר את האוזן: הסטאי הוא תאומו של מלון אחר של האחים נקש, סֵטאי במיאמי, המדורג במקום השלישי ברשימת המלונות היקרים ביותר בארצות הברית של העיתון "USA Today", עם סוויטת ארבעה חדרים ב־32 אלף דולר ללילה. המלון גם זכה בפרס למלון חמישה כוכבים ל־2015 שמעניק המגזין "פורבס".

האח הים־תיכוני, שיהיה מלון החמישה כוכבים הראשון ביפו, לא מבייש את

המותג, ודי בליין־אפ העוסקים במלאכה כדי להסיק זאת: האדריכל הוא יהודה פייגין, המתמחה בתכנון מלונות ואתרי נופש; אדריכל השימור הוא אייל זיו, שמשרדו ניהל את שימור ושיקום החזית המערבית של כיכר ומגדל השעון ביפו; עיצוב הפנים מופקד בידי משרד ARA הלונדוני, שחתום על המלונות בראשית, רויאל ביץ' ומריוט פריז, ובידי המעצבת המקומית דנה לייטרסדורף; ומסעדת המלון תנוהל בידי קבוצת עדי'ס לייף סטייל (בעלת "הרברט סמואל"). "שכרנו מהנדס, אדריכלים ומעצבים, ואמרנו שאנחנו רוצים משהו שמתאים לסביבה, חצי עותמני", מספר נקש. "לא רצינו זכוכית או אלמנטים מודרניים אחרים, רצינו שהתוצאה תדבר בשפה של יפו. ידענו שזה יעלה ביוקר בגלל דרישות השימור. גם עם העיכובים הסתדרנו; ארכיאולוגים חפרו באתר שנתיים, מה שהאט מאוד את התהליך ועלה הרבה כסף. אחר כך היה לנו את נושא השימור: כל דבר אמרו לנו 'שימור־שימור־שימור, לא לגעת בשום בלטה'. הוצבו בפנינו הרבה מגבלות, ופעלנו בהתאם. השארנו את הקימורים, את האלמנטים המקוריים. נגענו רק בתוספות של 50 השנים האחרונות".

עיצוב הפנים אקלקטי ומתאפיין במרכיבים אוריינטליים וים־תיכוניים עם קריצה למודרניות, בעיקר בחללים הציבוריים. הקירות המקוריים מוצגים במלוא תפארתם בחלק מחדרי השינה, ומשמשים מרכיב עיצובי. לא נפקד גם מקומן של המשרביות, אריחי סבכה שהם סממן מובהק של אדריכלות האסלאם וטרנד עיצובי חם. כל החלונות ופריטי הנגרות מיוצרים באיטליה, ובכלל, הושם דגש על חומרים טבעיים (למשל, אבנים טבעיות בפסיפסים). ואם תפספסו את הנוף היפואי הנשקף מהחדר, תתנוסס בו תמונה של יפו או עבודה של אמן מקומי.

פתיחת סֵטאי תשנה את פניהן של כיכר השעון ושל הכניסה הצפונית לעיר. לא כולם מרוצים מכך. חשיבותו ההיסטורית של הקישלה נובעת בראש ובראשונה ממיקומו האסטרטגי בצפון־מזרח יפו ההיסטורית, פסע מהירידה לנמל. בחפירות שנערכו בו ב־2007–2009 אותרו ממצאים מהתקופה ההלניסטית (המאות השנייה והשלישית לפני הספירה) כגון יסודות של קירות ושרידי קרמיקה. אך "לא מצאנו שרידים מהתקופה העוקבת, מה שמשקף את הצטמצמות השטח הבנוי של העיר תחת השלטון החשמונאי והרומי", אומר ד"ר יואב ארבל, הארכיאולוג שניהל את החפירות מטעם רשות העתיקות. "תחת השלטון הצלבני במאות ה־12 וה־13 לספירה התחדשה ההתיישבות באתר, ואז הגיעה העיר לשיא התפשטותה. מצאנו שרידים של בתי מגורים צלבניים, חצר מרוצפת עם בור מים, רצפות, הרבה חרסים, מטבעות וכלי נשק".

מלונות יוקרה ביפו

בשנה הקרובה יפו צפויה לעשות קפיצת מדרגה מאטרקציה תיירותית לעיר שמתגאה בלינה איכותית לא פחות מתל אביב. זאת, בזכות מלונות היוקרה שצצים בה לאחרונה. הסנוניות הראשונות הגיעו משוק הפשפשים: בשנה שעברה לבדה נפתחו מלונות הבוטיק "מרקט האוס" (44 חדרים) במבנה לשימור ומלון "מרגוזה" (35 חדרים) במבנה ששימש עד אז למגורים. אולם השיא, ללא ספק, יגיע עם פתיחתם של מלון Setai ומלון W על חורבותיו של בית החולים הצרפתי — שמונים יחד 250 חדרים בקירוב. השאלה אם יהיה ביקוש ל־329 חדרי מלון יוקרתיים ביפו עדיין פתוחה.

יפו נהרסה בסוף התקופה הצלבנית, וחדלה להתקיים כעיר עד התחדשות היישוב בתקופה העותמנית. בשטח המלון ישולבו, בתום עבודות השימור, שרידי מגדל מהמאה ה־18, חלק מהביצורים שעליהם צר נפוליאון כשכבש את יפו ב־1799, וגם קטע של מגדל מביצורי המאה ה־19, שבנו הטורקים בסיוע בריטי לאחר נסיגת הצרפתים. בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 פורקו חומות העיר שביקשה להתרחב, ובמקומן נבנה מרכז שלטוני ששימש את הטורקים, הבריטים והישראלים וכלל את בניין הממשל, בית המושל, המסגד המרכזי, הבסיס הצבאי ומתחם הקישלה — המשטרה ובית הכלא.

מאז קום המדינה נקשר שמו של הקישלה בעיקר עם שני אסירים ידועים שהוחזקו בו. האחד הוא נחמן פרקש, שזכה לכינוי "אלוף הבריחות" בשל בריחותיו הנועזות מהכלא שהציתו את דמיון הציבור; השני הוא אדולף אייכמן, אם אכן נכלא כאן (העדויות בסוגיה זו סותרות).

ב־1971 צילם כאן אפרים קישון את סרטו "השוטר אזולאי". "מרבית צילומי הפנים של תחנת המשטרה צולמו שם", מספר דוד גורפינקל, צלם הסרט. שם צולמה גם סצנת הסיום המרגשת שבה אזולאי, שאותו גילם שייקה אופיר, מסיים את שירותו במשטרה. "השוטרים שמופיעים בסרט עוברים במסדר כבוד מול שייקה אופיר ובשעה שהוא מצדיע בחזרה אתה רואה שהדמעות עומדות בעיניים שלו: הן לא זולגות, אבל הן שם. המצלמה מתקרבת לפנים של שייקה ותופסת את האיפוק שלו, ותוך כדי קישון שואל אותי אם מצליחים לראות את הדמעות. אמרתי לו: 'אפרים, אני לא רואה שום דבר, כי אני בוכה בעצמי'. אין פעם אחת שאני עובר ביפו מבלי שאני נזכר ברגע הזה".

למרות שינויי השלטון הרבים — הטורקי, הבריטי והישראלי — המשיך הקישלה להיות תחנת משטרה ובית מעצר עד 2005, אף שכמה שנים לפני כן כבר יזם משרד התיירות תוכנית מתאר ליפו ובמסגרתה שונה ייעודו של מתחם הקישלה למלון, עם הגבלות שימור נרחבות. האחים נקש נדרשו להיצמד אליהן: "מהעירייה ביקרו אותנו לעתים תדירות כדי לוודא שאנחנו עושים הכל לפי הספר", מספר רפי נקש. "למרות כל האתגרים, אין לנו טענות. הבנו שזה פרויקט מיוחד ושצריך לזרום עם זה. כשמינהל מקרקעי ישראל הוציאו את הקישלה למכרז, הם עשו דבר מאוד חכם, ונתנו גם זכויות בנייה, כך שמצד אחד, שימרנו את ההיסטוריה — ומי שרוצה לראות את העבר יוכל לעשות את זה — ומצד שני, המכרז איפשר ליזמים למקסם את הפוטנציאל שלו. אנחנו נציג את הממצאים הארכיאולוגיים מהמקום בחלל ייעודי, יהיו מקומות שבהם הרצפה תהיה שקופה ודרכה יהיה אפשר לראות את הרצפה המקורית. בנוסף, אנחנו מתכננים לבקש ממשפחותיהם של שייקה אופיר ואפרים קישון לקרוא על שמם שתיים מהסוויטות".

כשנקש מדבר על "אחת הסוויטות" הוא מכוון כנראה למגוון העצום בעיצוב החדרים, וגם למספר הרב שלהם: ההיגיון מתקשה לקבל מבנה עם 120 חדרי אירוח כמלון בוטיק — מלונות קטנים על פי רוב, המונים לא יותר מעשרות בודדות של חדרים. כיצד, אם כן, הסטאי מוגדר כך בכל זאת? פשוט בגלל שבישראל אין הגדרה רשמית ומחייבת למלון בוטיק. היבטים נוספים ששנויים במחלוקת בהקשר לסטאי הם תוספות הבנייה שאושרו במשך השנים במבנה, וגובהו, שמסתיר כמעט באופן מלא את צריח מסגד מחמודיה, אחד מסמלי הכניסה ליפו.

"אין פסול בתופעת המלונאות באתרים היסטוריים; השאלה רק איך עושים את זה", אומרת תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב והמחלקה ליחסים בינלאומיים במועצה לשימור אתרי מורשת. "בשלהי שנות ה־90 קודמה ביוזמת עיריית תל אביב ומשרד התיירות תוכנית אסטרטגית לפיתוח התיירות ביפו. ועדת ההיגוי לתוכנית דנה בשאלה 'איך מייצרים ביפו תיירות נכונה', והמסקנה היתה שלא צריך מלונות ענקיים, כי כאלה יש כבר בתל אביב, ושביפו צריך מלונות בוטיק וצימרים קטנים בתוך הבתים. זה מספק פרנסה לאנשים, מכניס חיים לעיר ושומר על אופייה. אז גם אם לא כתוב בשום מקום כמה חדרים זה 'מלון בוטיק', כשמאשרים מלון בוטיק באתרים ובמבנים היסטוריים — בייחוד כשמדובר באייקונים ארכיטקטוניים — בונים בממדי האתר. אם יש תוספות, הן מזעריות. ספציפית בהקשר למלון בקישלה (ולבית החולים הצרפתי), דובר על בנייה בתוך המבנים, וככל שחלף הזמן שני הפרויקטים — וזה בולט מאוד בקישלה — הפכו למלונות עצומים. לאורך התהליך הבענו התנגדות לממדים ולמגמת ההקלות והתוספות למבנה, בנימוק שאישור זכויות בנייה מעבר לזכויות המוגברות יפגע בפרופורציות המקוריות של המבנה ויקצין את ההפרה הבוטה של המערך התכנוני במתחם כיכר השעון. יזמי המלון מציגים אותו כפרויקט חברתי, ולנו לא נותר אלא לשפשף את עינינו לנוכח הציניות. יפו ראויה לפעילות תיירותית של אנשים שנשארים בה באופן שאינו מתנשא, ובאתר כזה, שהוא סמל, היה אפשר לפעול אחרת".

צלם "השוטר אזולאי", דוד גורפינקל: "השוטרים שמופיעים בסרט עוברים במסדר בקישלה מול שייקה אופיר, וכשהוא מצדיע בחזרה הדמעות עומדות בעיניו. מה שנעשה פה עכשיו הוא ציון לגנאי לתל אביב. חבל שהיא מאבדת את הציביון וההיסטוריה שלה"

אדריכלית השימור רינת מילוא־שטינלאוף, מנהלת תכנון השימור ביפו ובדרום תל אביב, חולקת על טוכלר: "השימוש מחדש הוא מהותי. מאוד יפה לראות איך בניין שהיה כלא, הכי רחוק ממלון, הופך למלון, איך שומרים על חלק מהאלמנטים כמו סורגים בתוך המלונאות, ואיך הם עובדים יד ביד עם המבנה לשימור ומאפשרים אותו, כי המציאות היא שמחירי הקרקע בתל אביב לא מאפשרים שימור נטו. במקרה הזה, התב”ע איפשרה כמות די גדולה של זכויות, והאתגר טמון במציאת האיזון בין החדש לישן".

לא היה ראוי שמבנה כזה יישאר ציבורי?

"רמת שימור גבוהה דורשת השקעה כלכלית גדולה. כדי לשמר את הבניין ולהשאיר אותו בידי הציבור, הציבור היה צריך להשקיע את אותו כסף, ופה אנחנו זוכים מכל הכיוונים: הוא גם פתוח, אפשר להיכנס אליו; הוא גם משומר; והוא גם מאפשר לשדרג את יפו ולחדש תשתיות".

איך מלון של 120 חדרים מוגדר "מלון בוטיק"?

"מה ההגדרה של מלון בוטיק? איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר? מה זה אומר — מספר חדרים? מספר כוכבים? גודל? אני יודעת שבתל אביב יש ביקוש לכל סוגי המלונות. בתל אביב אין הרבה קרקעות גדולות שמאפשרות כמות גדולה של חדרים, ואכן רוב מלונות הבוטיק במרכז העיר הם בני 30–20 חדרים. כאן גודל הקרקע איפשר מאה חדרים".

אז אם אפשר — בונים, למשל את סֵטאי. "רק דבר אחד לא שאלת אותי", אומר לי בעליו רפי נקש בסוף השיחה: "איך אנחנו מתכננים להרוויח מהמלון? התשובה היא שלפני הכל אנחנו רואים בו גאווה למשפחה. אם נרוויח — מצוין, אם נגיע לאיזון — נהיה מאוד שמחים. אבל יש דברים שעושים בשביל הערך המוסף, והנכס הזה הוא בהחלט אחד מהם. לא התייחסנו כאן דווקא להיבט הכלכלי. הפעם זה פחות חשוב — אנחנו רוצים שזה יהיה יפה וטוב ושאנשים יבואו וייהנו".

דוד גורפינקל, מצדו, פחות מתלהב. "אני חושב שזה עוד ציון לגנאי לתל אביב, החל מגימנסיה הרצליה, דרך כיכר דיזנגוף וכלה בקיוסקים", הוא אומר. "חבל שהעיר מאבדת את הציביון שלה, את ההיסטוריה שלה. זה רק יכול לצער מישהו כמוני, שחי כל שנותיו בעיר הזו".

צילום: באדיבות גלובוס יונייטד