ברחבי ברית המועצות לשעבר פזורים כמה פסלי רוֹדינה מאט, "אמא מולדת" — פסלים עצומי ממדים עשויים ברזל של נשים חזקות, המנופפות בחרב מעל ראשיהן וניצבות בדרך כלל במקומות גבוהים ובולטים. המפורסם שבהם, בעיר הרוסית וולגוגרד (לשעבר סטלינגרד), מציין את עמידתה המפורסמת בקרב מול צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה, אחד הקרבות הגדולים והמדממים ביותר בהיסטוריה של המלחמות. בהתאם, כשהפסל נחנך ב־1967 הוא היה הגדול ביותר בעולם; כיום הוא פסל האשה הגבוה ביותר בעולם. עוד "אמא מולדת" עצומה, גובהה 102 מטרים ומשקלה 560 טונות של פלדה, ניצבת על גג המוזיאון להיסטוריית מלחמת העולם השנייה בקייב, בירת אוקראינה. בידה הימנית היא מנופפת בחרב שאורכה 16 מטר ומשקלה 9 טונות.

בניגוד לשתי אלה, הרודינה מאט שהוצבה ב־1960 בבית קברות בסנט פטרבורג (לשעבר לנינגרד) עדינה למדי. היא אמנם ניצבת על במה ועשויה ברונזה, אך נמוכה מהעצים הסמוכים, וידיה השמוטות אוחזות שרשרת פרחים שנראה שאותה היא מבקשת להניח על 186 קברי האחים באתר הזיכרון, בהם נטמנו 470 אלף אזרחים וחיילים שמתו במצור על העיר.

הפסל הזה נצרב בזיכרונו של הצלם פבל וולברג, שנולד בעיר ב־1966. "כשהייתי ילד בלנינגרד, את כל הטקסים והחגים הלאומיים היו מציינים ליד הפסל הזה, ה'רודינה מאט', שפה זה נשמע כמו קללה", הוא מספר וצוחק. "כשהייתי בן שבע עליתי לבאר שבע עם אמא שלי ועם סבתא שלי, וזה נשאר זיכרון חזק. כשחזרתי לשם ב־2004 הלכתי לצלם אותו. הוא נשאר כמו שזכרתי והפך לנקודת המוצא של התערוכה, כי זה חלק מהמקום הסובייטי שבאתי ממנו, ושלא קיים יותר".

איך היה לחזור לשם?

"זו היתה חוויה. הייתי כבר מבוגר, נסעתי בשביל עבודה, והיה מרגש לחזור. הרגשתי חיבור, הרגשתי בבית. עזבתי בגיל שבו כבר יש לך זיכרונות וגעגוע, למרות שאני לא מתייחס לנוסטלגיה בתערוכה".

גם לבאר שבע יכול להיות לך געגוע?

"לא. כשנסעתי ללנינגרד היו בה שינויים — למשל שלטים של חנויות, אבל בעיקרון הכל נראה אותו דבר. גם מרכז העיר שבו גדלתי. בבאר שבע הכל משתנה: הורסים מבנים ישנים ובונים קניונים. באר שבע לא קיימת, היא הפכה למשהו אחר. וגם לא אהבתי לגדול בבאר שבע".

באר שבע, לנינגרד, גיאורגיה ואבחזיה (חלק מגיאורגיה שהכריז על עצמאותו ב־2008) הן כוכבות תערוכת היחיד של וולברג, "רודינה מאט/מולדת", שנפתחה באמצע ינואר במוזיאון הנגב בבאר שבע, ותינעל ב־30 באפריל. וולברג מוכר בעיקר כצלם עיתונות מוכשר, שעבד עשרות שנים עם עיתונים שונים, בהם "הארץ", "מעריב", "ניו יורק טיימס" וסוכנות AP. שמו הולך לפניו כמי שצילומיו מספרים סיפורים עשירים, מסקרנים, רוויי רגשות וקונפליקטים, שלעתים הצליחו לייתר את הטקסט שלצדם.

הצילומים העיתונאיים והדוקומנטריים האלו הרכיבו את התערוכות הקודמות שלו. אבל "רודינה מאט/מולדת" שונה: זו תערוכה אישית שנעה בין צילומים פרטיים של מקומות שהיו חלק מילדותו ובגרותו לבין סמלים קולקטיביים של מה שהיה אז ומה שנשאר היום. שזורים בהם צילומים חדשים וישנים של בני משפחה וחברים, ואף הגדלה של צילום שצילמה אמו לפני עשרות שנים. ואף שזוהי תערוכה אישית, אי אפשר להוציא מוולברג את הנגיעה הדוקומנטרית, שהופכת את הצילומים רלבנטיים לכולם.

ב־2014, באחד מביקוריו בסנט פטרבורג (שהוא עדיין קורא לה לנינגרד, כמו בילדותו), הוא צילם זוג חברים של אמו במטבחם העמוס, כשארוחת הערב מונחת בצפיפות על השולחן הקטן. הגבר לבן השיער עומד, ידו מונחת על אשתו, שמישירה מבט ובו רמז של חיוך למצלמה. הצילום מלא ועשיר, ותופס את מהות החיים. קשה להתיק ממנו את העיניים. "זה היה צילום ספונטני, באתי אליהם לארוחת ערב ואכלתי כמעט הכל", הוא אומר במשפט פבל־וולברגי טיפוסי.

בתערוכה, למשל, הוא יצר חדר שמשחזר את עולם הילדות הרוסי. הניסיון הראשון שלו עם Installation. טפט בדוגמה מורכבת, אותנטי משנות השבעים, הובא במיוחד מרוסיה והודבק בשיטות עבודה ישנות. "היה לי חשוב להדביק טפט, כי כשבאנו לארץ הקירות היו צהובים, ומה שהיה לי חסר בעיניים זה הטפטים בבית", הוא מסביר.

על קיר אחד נתלה הצילום המוגדל שצילמה אמו, ובו המראה שנשקף מחלון דירתם בבאר שבע. על ערימת כרכי אנציקלופדיה עברית על הרצפה ניצב פסל של פושקין. בכל בית רוסי, כולל הבית שבו גדל וולברג, היו פסל של פושקין ואנציקלופדיות. הוא סרק את הפסל של אמו והדפיס אותו בתלת־ממד, "במסגרת היכולות והתקציב", הוא אומר בקול ביקורתי אך מחייך; הוא רצה פסל גדול יותר, שהיה גדול על תקציב המוזיאון. את הרעיון להשתמש באנציקלופדיה העברית קיבל כשלקח את בתו לגן וראה ערימת כרכים שמישהו זרק. אלה שעליהם ניצב פושקין הובאו מבית אמו.

על מדף אחר בבית הניחה אמו דמות דקורטיבית של מאלצ'יש קיבאלצ'יש, גיבור סיפורו של ארקדי גאידר, שארגן ילדים מכפרו להצטרף למלחמה בשורות הצבא האדום. הגרמנים תפסו אותו, ובאמצעות עינויים דרשו שיסגיר את סודות הצבא האדום. הוא סירב והוצא להורג. כך נהפך מאלצ'יש קיבאלצ'יש ללוחם הצעיר, האמיץ והנאמן מכולם. "גם זו דמות שמייצגת את הילדות שלי ברוסיה", אומר וולברג. "הוא דמות מיתולוגית של גיבור, ופסלונים קטנים שלו היו מאוד נפוצים בבתים".

על קירות אחרים תלויות תמונות שמייצגות זיכרונות המוטמעים בנו, שכל אחד יכול להתחבר אליהם. למשל תמונה מטושטשת של החדר שבו גדל, שמדגישה מיקום עקרוני של חפצים גדולים ואור וצל. בצילום אחר רואים רחבה מרוצפת שמובילה לכמה כניסות בבניינים, ואת הכניסה לבניין של וולברג בולטת, מוארת. "כשהיינו יוצאים לשתות והייתי חוזר הביתה שיכור, ככה הייתי מזהה את הכניסה", הוא מסביר.

על הקירות הסמוכים ממוסגרות תמונות חדשות וישנות של בני משפחה וחברי משפחה, חלק מהן הוצאו מאלבומים משפחתיים ישנים, ולצדן צילומים של אמו ובתו יושבות יחד ומדפדפות בהם. "זה לא מיצג בתוך צילום, אלא צילום שנמצא בזיכרון", הוא מסביר. "אני מטפל בעבר שלי באופן אישי, אבל גם מתייחס אליו בצורה מרוחקת".

קשה להאמין שוולברג הגיע לצילום במקרה, שהוא לא הסיפור הקלאסי של מישהו שמילדות נמשך לגורלו. אחרי השירות הצבאי הוא עבד באבטחת מכליות דלק שנסעו לעזה, ואחר כך היה פועל במה בתיאטרון באר שבע, עד שפוטר בגלל תעלולי קונדס שלו ושל חבר. בשלב הזה, כשחשב שאין לו יותר מה לעשות בעיר, "מישהי מהשכונה שלי באה אליי ואמרה שהיא לומדת צילום, ושהיא רוצה לצלם אותי. אמרתי לה, 'מה, צילום זה כאילו מקצוע?'. היא אמרה, 'כן, בטח', אז אמרתי 'סבבה, גם אני אלך ללמוד צילום'".

מאז הוא מצלם, בעיקר כצלם עיתונות, שקיבל הזדמנות להגיע למקומות מעניינים בנקודות זמן מרתקות. הוא תיעד, למשל, חיילים מתכוננים להפגנה בקייב, מניפים מול גופם בצורה סימטרית להדהים מגנים, ומולם שתי נערות צעירות ומשוחררות. באבחזיה ובסיביר הוא תיעד בנייני מגורים גדולים ונטושים לגמרי, כאלה שעצים גדלים בתוכם במקום אנשים. בחזית אחד הצילומים האלה נראית ילדה מתנדנדת על נדנדה מאולתרת — מוטיב חוזר בצילומים של וולברג, "כי זה גם משהו שמסמל את העבר", הוא אומר, ומראה לי צילום מילדותו שבו הוא מתנדנד עם עוד ילד על נדנדה דומה.

גם הצילומים מישראל עוצרי נשימה: אשה בדואית יושבת בגבה למצלמה עם גדיים לרגליה, על רקע משחק מהפנט של שחור ולבן. ילד בדואי עז עיניים שאוחז תרנגול מרהיב. מתנחלים סרוגי כיפות רחבות וארוכי פאות יושבים בחצר בית סביב שולחן, במפגש חברתי אינטימי, הרים סביבם, והם נראים נינוחים ומשוחררים באופן מפתיע ומנוגד למטען הערכי שמיוחס מיידית לבחורי גבעות כאלה. האינטימיות התאפשרה, מסביר וולברג, מפני שהוא עצמו היה אחד האורחים.

מבחינה מקצועית, הוא כרגע עצמאי ולא רק במובן התעסוקתי של המילה. אחרי עשרות שנים שבהן צילם לעיתונים מהשורה הראשונה והציג בתערוכות בארץ ובעולם, הוא סבור שהמקצוע השתנה וכמעט נעלם. "העיתונות השתנתה. הכל בזול, הכל בכל מקום, יש מלא צלמים ורובם עובדים בלי כסף. תסתכלי על 'עדות מקומית': זו בועה. אין שם כמעט אף צלם עובד".

כצלם שהוא גם עיתונאי, שמספר סיפור באמצעות הצילום שלו, הוא מוטרד מהפגיעה בעיתונות ובדמוקרטיה. "אין אתיקה עיתונאית, זה מכור", הוא אומר. "לעיתון אין שום בעיה לקחת תמונה של דובר צה"ל או מד"א או לע"מ, אבל זה לא התמונות שלו, זה לא הסיפור שלו ולא האמת שלו. ברגע שעיתונאי שלו לא יצא לשטח וצילם, הוא לא יודע מה האמת".

אם יציעו לו לשוב לצלם עיתונות הוא ישמח, ובינתיים החיישנים שלו דרוכים למצוא את הפרויקט הבא — "להתעניין בסיפור שאין. אבל זה לוקח זמן, אתה לא יכול לתכנן מראש. אתה מנסה משהו, רואה שזה לא הולך ומנסה משהו אחר, או שמתחיל משהו ובמקרה מגיע משהו אחר. העולם מלא מקומות שמעניינים אותי מבחינה ויזואלית".