"אשתי היא רופאת אף־אוזן־גרון, ונסענו לתת־התמחות שלה בארצות הברית כשהילדים היו בני 7, 5 ושנתיים. אני עבדתי בחברת הייטק, ניהלתי צוות גלובלי, כך שיכולתי להמשיך לעשות זאת גם שם. יכולנו להישאר בבוסטון גם אחרי שהסתיימה ההכשרה, היו לנו אפשרויות והצעות, ואשתי יכלה להרוויח שם סכומים גבוהים מאוד.

"אבל לצד דברים טובים יש שם גם דברים פחות טובים. למשל, הרופאים בארצות הברית עובדים קשה יותר. בארץ כשאתה נעשה בכיר העומס יורד, שם זה לא קורה, כי בתי החולים רוצים להרוויח וחדרי הניתוח עובדים 24/7 כי הם מביאים את הכסף הגדול. רופאים בכירים צריכים לעבוד כל הזמן, ואשתי נאלצה לעבוד כמעט כל שבוע שלושה ימים רצוף גם כשהיתה בכירה.

"והחיים שם יקרים הרבה יותר מבישראל, בעיקר ההוצאות על חינוך, בריאות ומגורים. הרבה ישראלים שחיים בארצות הברית חוזרים ללדת בארץ, כי שם זה כל כך יקר. לנו היה מזל — השתמשנו בגנים ובבתי הספר הציבוריים, אבל זה נדיר, רוב הישראלים גרים במקומות שבהם הם לא מעזים לשלוח את הילדים שלהם לחינוך ציבורי. בחינוך פרטי אתה משלם על ילד כ־40 אלף דולר בשנה; שלושה ילדים — 120 אלף דולר. גם אם אתה מרוויח פי שלושה מבישראל, שליש מהמשכורת שלך הולך לחינוך. לגבי בריאות, אם יש לך מזל יש לך ביטוח מהמעסיק, וזה נדיר, כיום פחות ופחות מעסיקים מאפשרים את זה. לנו היה ביטוח בריאות, וגם אז כל ביקור קטן אצל הרופא עם אחד הילדים זה 300 דולר.

"אבל לא בגלל זה חזרנו. חזרנו כי הרגשנו תלושים. זה בולט מאוד אצל ישראלים בארצות הברית: בארץ אתה מרגיש מעורב, המצב מרגיז אותך או משמח אותך. בארצות הברית יש דברים הרבה יותר מרגיזים, כמו טראמפ או שחיתויות בעיריית בוסטון, וזה מעניין אותי — אבל אני לא מרגיש שזה שלי. הרבה אנשים אומרים שזה מה שהם אוהבים, זה מנקה אותך מהצרות של הארץ, אבל אחרי כמה זמן מרגישים אחרת. הרגשתי שאני צף; זה לא שלי, זה של מישהו אחר. זה לא מרגש אותך, אתה לא עושה משהו, אתה אדיש. הייתי מתוסכל מזה מאוד. כי בסופו של דבר, במהות שלי, אני מישהו אחר. בישראל אני הולך להפגנות — לא המון, אבל לפחות לחלק. כאן אכפת לי".