"בן זוגי יהודה נולד בצרפת, עלה לישראל בגיל 8 ואז טס לניו יורק ללמוד אמנות. אני נולדתי פה ולמדתי פה, במכון אבני ובאוניברסיטת תל אביב. אחרי שהכרתי אותו הצטרפתי אליו בארצות הברית, הוא גר שם כמעט 30 שנה ואני 20. הוא מנהל אמנותי, ועשה מלא סרטים וסדרות טלוויזיה בהוליווד. גם בארץ הוא עובד בזה, וזכה בפרס אופיר על הארט לסרט 'באבא ג'ון'. אני ציירת, היה לי סטודיו שם, וגם עבדתי בארט בסרטים. גידלתי ילדים ולימדתי אמנות בבתי ספר. בלוס אנג'לס גרנו בסטודיו־סיטי, בבית נפלא על ההרים, עם בריכה וג'קוזי. שלושה רחובות מאיתנו גר ג'ורג' קלוני.

"אבל עזבנו הכל וחזרנו כי אמא שלי לא היתה יכולה לשרוד אם לא הייתי כאן. היא מאוד מבוגרת, והיא חלתה בסרטן והיה צריך לטפל בה. יש לי אח שגם גר בארצות הברית, אבל הוא לא יכול לעזוב, הוא ואשתו מדענים בעלי שם עולמי. ההחלטה לחזור היתה קשה, והתהליך עד לקבלתה נמשך כשנה. לא היתה לי ברירה, לא הייתי ליד אמא שלי, לא ידעתי מי מטפל בה והרגשתי רע שאני צריכה לבקש טובות מאנשים.

"אבל יהודה לא רצה לחזור לארץ, ובעיקר הילדים, שהיו בני 13, לא היו מוכנים לשמוע על זה. להעביר ילדים בגיל ההתבגרות זה לא דבר קל. הבן הביע את ההתנגדות הגדולה ביותר, הוא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את החזרה לארץ. מבחינתו כל עולמו חרב. אני זוכרת שהוא חזר הביתה בשמחה יום אחד ואמר שהמורה שלו הסכימה שהוא יישאר ויגור אצלה; מתברר שהיא באמת אמרה לו את זה. כל כך כעסתי עליה, כי הוא האמין בזה ברצינות. כשהוא שמע שזה לא יקרה הוא נשבר. וזה עדיין לא עבר: הקיץ, לקראת הגיוס שלהם, הם נסעו לארצות הברית להיפרד מחבריהם. הבן שלי התקשר אליי משם ואמר: 'אמא, לא יעזור כלום, אני מרגיש יותר שייך לאמריקה מאשר לישראל'.

"אמא שלי עכשיו כבר אחרי גיל 90, והיא חיה. ואני, מאז שאני בארץ אני מרגישה שהרבה יותר כיף לי כאן. אני מרגישה שאני שייכת יותר משהרגשתי בארצות הברית, אפילו שחייתי שם 20 שנה. יהודה לא מרגיש כמוני, אולי כי רוב חייו הוא חי שם, ואם תשאל את הילדים אז הם מחר חוזרים לשם. אבל אני מחוברת לכאן".