"אחרי 12 שנה בניו יורק ובאוהיו עברנו לניו דלהי,

שבה חיינו ארבע שנים. שם היה לנו משבר זוגי, והרגשתי שאני רוצה לחזור לישראל. הבנתי שרק כאן אצליח לפתור את הפלונטר של החיים שלי. לא ידענו שניפרד, אבל החלטתי שאני חוזרת. בן זוגי שמח, הוא אמר: 'כל השנים הלכת אחריי ועכשיו אלך אחרייך'. תכננו לחזור לארצות הברית אחרי הודו, השארנו שם באחסון את התכולה של כל הבית, היו לנו חיים שלמים שם. הילדים לא למדו בבית ספר יהודי, דיברנו מעט עברית בבית, לא הכנתי אותם אף פעם לחזרה לישראל.

"אבל המשבר בזוגיות הוביל אותי לחזור, כי ידעתי שכאן אהיה מוקפת באנשים שאני מכירה שיוכלו לתמוך בי. בארצות הברית ובהודו הייתי תלויה רק בבעלי ובקשרים החברתיים שלו, ובישראל היו המשפחה שלי, החברים הישנים שלי. הבנתי שכאן אוכל להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הבעיות שהתעוררו בזוגיות שלנו. שאם תהיה פרידה, בחו"ל אני ארגיש זרה, ובארץ יהיו מי שיוכלו להכיל אותה, להבין ולתמוך. לפני שחזרתי, בביקור בארץ, הרבה אנשים שאלו אותי 'למה? מה את עושה פה, אין כאן עתיד'. ניסו לשכנע אותי לא לעשות את זה, אמרו שקשה כלכלית. מקצועית באמת נורא פחדתי לחזור. חששתי שאני לא אשתלב, כי למדתי עיצוב בארצות הברית ובאותן שנים התחום שם נראה לי אחר מאוד מבישראל. אבל אני הרגשתי בבטן נורא חזק, וידעתי שזה מה שאני רוצה — ושיהיה בסדר.

"זה אולי יישמע פלצני, אבל הדבר הקשה ביותר בהודו, אחד הדברים ששברו אותי, היה החיים עם נותני שירות. לא סבלתי את זה שיש לנו נני, מבשלת ומנקה. אנשי השירות שם גרים בבית, אבל הרגשתי שזה פוגע בנו, שהם חודרים לאינטימיות המשפחתית. זה חידד את תחושת הניכור, שאולי גם הובילה למשבר בזוגיות.

"כשחזרתי לארץ הצטרפתי לקבוצה של 'יורדים חוזרים מארצות הברית', וכשאתה יורד לעומק הסיפורים מתברר שכולם חזרו בגלל משבר אישי. היו כאלה שחזרו כי הילד אמור ללכת לקולג'; באמריקה הקולג' לרוב מרוחק, אתה רואה את הילד פעמיים בשנה ואחר כך הוא מקבל עבודה באיזה חור כך שמגיל מסוים אתה לא רואה אותו, ומשפחות ישראליות אוהבות את הילדים קרובים. מישהי חזרה אחרי שבעלה קיבל דום לב, והם הבינו שהם צריכים לשנות משהו בחיים. איכשהו כולם חוזרים על רקע אישי, אף אחד לא חוזר מסיבה כלכלית, כי ברור ששם הרבה יותר טוב".