"נסעתי לפלורידה לפוסט־דוקטורט בביולוגיה ציבורית, חקר מחלות מטבוליות והשמנת יתר, וכדי לעשות פוסט־דוקטורט בפיזיולוגיה של הספורט, תחום שאין בארץ. אחרי שלושה חודשי קליטה לא פשוטים התחיל להיות לנו נוח שם, ועם הזמן זה רק נהיה יותר ויותר נוח. אהבנו מאוד את פלורידה. חצי שנה לפני שחזרנו הבנו שאני יכול לקבל שם תפקיד באקדמיה, משרת מחקר באוניברסיטת סנטרל פלורידה, ושזה יהיה לפחות לשלוש־ארבע שנים, כלומר שאז בעצם נתקע את היתד שלנו באמריקה.

"אבל החלטנו שלא משנה איזו הצעה תגיע, אנחנו חוזרים, בעיקר בגלל התחושה שתמיד נהיה שם זרים, ואילו הילדים לא זרים. הם לומדים בבית הספר ומכירים את התרבות, הם כבר יודעים איך קוראים לחרצית או סביון באנגלית, יודעים להגיד שמות של צמחים וציפורים ועוד מילים שאנחנו כנראה לעולם לא נדע להגיד. הבנו שלא רק שאנחנו לא רוצים לאבד את הזהות שלנו, אלא אנחנו חוששים גם מפער אדיר שייווצר בינינו לבין הילדים. פחדנו לאבד אותם ואת הקשר המשפחתי. היה רגע אחד שנחקק לי בזיכרון, ושהיה אחד הסימנים לכך שאנחנו צריכים לחזור. הלכנו לרופא עם הילדה האמצעית שלנו, שהיתה בת 7, ולפני שנכנסנו היא אמרה: 'אבא, אמא, תנו לי לעשות את הדיבורים, כי לכם יש מבטא ישראלי ואני יודעת לדבר יותר טוב מכם'. זו היתה הפעם הראשונה שהבנו שהילדים שלנו מתביישים בנו, וזה התחבר לאותו אוצר מילים וידע, שלהם כבר היה ואנחנו ידענו שלנו לא יהיה.

"כאן הילדים שמחים יותר מבפלורידה, יש להם יותר ביטחון עצמי ויותר חופש. שם עד שהילד מוציא רישיון הוא לא עצמאי, ילד בן 12 או 14 לא ילך לבד לחנות ולא יחזור לבד הביתה.

"אנחנו גרים עכשיו במושב עין הבשור בעוטף עזה, וכל חברי הילדות שלי גרים בשכנות אליי. אנחנו חברים מהגן, הגענו לכאן מסיני, אנחנו ממפוני ימית. בשנים האחרונות כולנו חזרנו לכאן, בגלל תחושת השייכות החזקה שעליה גדלנו. ובאמריקה הרגשתי ששייכות היא לא מונח שקיים. האמריקאים אולי מרגישים שייכות לעם שלהם, אבל לא למקום שממנו הם באו. החברות והשייכות לקבוצה לא חשובות כמו אצלנו. אולי זה כי אנחנו מדינה צעירה שנלחמת על הקיום שלה, שהוא עדיין לא מובן מאליו. ובכל מקרה, שם הרגשתי שכל מה שאני אעשה, אני עדיין לא ארגיש שייך. ולהרגיש שייך זה משהו שיש בו הרבה מאוד משמעות. והנוחות מסנוורת, אבל בסופו של יום, כשאתה יושב וחושב מה חשוב בחיים, אתה מבין שלהיות שייך זה המון".