בגיל 15 היגרתי לראשונה. זאת היתה הגירה שהתנהלה במודל של נסיעה יומיומית, הלוך־חזור, מרעננה לבית הספר בתל אביב. קשה לקרוא לה הגירה, והחזרה הביתה היתה תמיד למקום אוהב ומחבק, אבל אז הבנתי לראשונה את הקסם שבמקום האחר: התפאורה, ההתנהלות והתרבות השונות קסמו לי ועוררו את התיאבון לנוע ולטעום את חיי כשהם טבולים ברטבים אחרים.

בני 25, אחרי הצבא והתואר הראשון, נועה ואני היינו זוג צעיר שמוכן להרפתקה של החיים. ישראל היתה פרושה לפנינו, פתוחה, מובנת, אולי מובנת מאליה. נולדנו כאן וידענו את דרכינו. נועה כבר חוותה חיים מחוץ לישראל והעבירה שנים של ילדות בין איטליה לצרפת, אבל עבורי חיים במקום אחר היו בגדר חלום. אירופה על תרבויותיה הלהיבה את רוחי. עמוק בלבי התגעגעתי למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. נועה בתבונתה צפתה שאם נתחיל לנווט את דרכנו בארץ, חיינו יעברו בין גבולותיה. וכך מצאנו את ההזדמנות ויצאנו לדרך, שנמשכה 25 שנה.

החלום הראשון שלי היה לונדון. קולות המהפכה התעשייתית והדפסי העץ של התקופה קסמו לי. אדי האימפריה הבריטית המפוארת מילאו את דמיוני בכמיהה למקום רווי תרבות ורוגע ויקטוריאני. אלא שעד מהרה גילינו שרוגע ויקטוריאני מגיע עם עלויות לימודים וחיים שלא נוכל להרשות לעצמנו. האלטרנטיבה האיטלקית דרשה תעודת לימודים שהתקשיתי להמציא, ובהולנד נדרשה השפה המקומית כתנאי ללימודים. בסופו של דבר, אצל הצרפתים מצאנו מלגה צנועה ודלת פתוחה. עם עזרה מההורים, רווית צער פרידה ראשונה, יצאנו לפריז.

במבט לאחור, זו היתה תחילת ההרפתקה של שני אנשים שיצאו מן הכלל. התנתקנו מאמות המידה השבטיות, מהשעון הביולוגי הלאומי, זה של החמסין וזה שמצלצל בעוצמה כי הגיעה העת לעשות ילדים. מונעים מסקרנות חתולית ומצוידים בחוסר בושה ישראלי, מצאנו את עצמנו עם חברים חדשים, שמצאו אף הם את ביתם בפריז מתוך הרצון לחוות את חייהם באופן אחר. השפה החדשה חלחלה אצלי לתודעה, נותנת לדברים שמות וצלילים אחרים שממשיכים עד היום להפתיע וללמד אותי על העולם.

אלה היו שנות השמונים המאוחרות. העיתונות המודפסת עדיין תקשרה בבלעדיות את המילה הכתובה והאיור המודפס לצדה. כמאייר מצאתי בה שלל הזדמנויות ליצירה וביטוי, והתחלתי לעבוד עם מו"לים צרפתיים. נועה סיימה בהצטיינות יתרה את התואר השני שלה בסורבון. העניינים, כפי שנהוג לומר, הסתדרו. וכך, בתום השנתיים שתוכננו מראש, הרגשנו שהמסע למעשה רק התחיל. באותו קיץ מצאנו את המלגה המיוחלת, וחלומי לנסוע ללונדון התגשם.

גם הפעם נסענו רק לשנתיים של לימודים, אלא שהן הסתיימו אחרי עשור. החיים היו מלאי עניין בעבודה, בלימודים, בגילוי מתמיד של העושר האנושי והתרבותי שסביבנו. אני זוכר כיצד ב־1990 חווינו את מלחמת המפרץ דרך מסך הטלוויזיה בסלון של חברים, בתיווך האנגלית של ה־BBC. המקום שממנו באנו נשאר טעון ברגשות, ואולם הוא הגיע אלינו בצליל ותמונה. הריחוק מהאיום הקיומי אִפשר חידוד של המחשבה, וקשירת קשרים וחברויות חדשות. הוא יצר אצלי רקמת חיים חדשה, שהקהתה אט־אט את משמעות שורת השיר "אין לי ארץ אחרת". לונדון נהפכה לבית.

ואז נועה אמרה שהיא רוצה לחזור. אני ממש לא רציתי. שיבה לישראל נראתה קץ חיי כפי שהכרתי אותם; נועה ראתה בשיבה תנאי להמשך חייה שלה. המשבר היה גדול, ובסופו הקשר ניצח. ארזנו את חיינו במכולה ועלינו למדינת תל אביב. היגרנו אליה מבית מחומם לבית חם. לעתים חם מדי. החיים התנהלו בקצב אינטנסיבי, מלאי עניין, חברים, משפחה, ובמקביל החלטה להרחיב את המשפחה. עלמא נולדה ומילאה את חיינו אושר גדול. שש שנים חיינו בעיר, והן היטיבו איתנו. אבל המבט המשיך להישלח מהחלון החוצה, והגעגוע לחיים במקום אחר לא שכך. והפעם הוא היה גשמי, מעוגן בזיכרון ובחוויות חיים.

באופן בלתי צפוי, ובו בזמן צפוי לחלוטין, פרויקט עבודה גדול של נועה זימן לנו אפשרות לשוב לפריז. כרגיל, לשנתיים. בהרכב של שלישייה ההתחלה היתה מורכבת יותר, אבל זכור לי איך בדצמבר, אחרי שמצאנו גן לעלמא בת השנתיים וחצי, שבנו לקרוא לפריז בית. עשר שנים מאוחר יותר, כשבתנו נהפכה לנערה פריזאית בראשית פריחתה, התעורר שוב יצר הנדודים. ישראל היתה אופציה, אבל לצדה ניצבה אהבה גדולה ומשותפת לנועה ולי: פירנצה. הלכנו בעקבות האהבה.

מצאנו בית ספר לעלמא, ולעצמנו את דירת חלומותינו בלבה של עיר שהגיעה כמו מסקנה בסוף המשפט המורכב של נדודינו. פירנצה, שעד לפני שבועיים היתה ביתנו, היתה אמורה להישאר כזאת לשנים רבות. אבל אז הדברים השתנו בחטף, בעקבות שיחת טלפון עם אחותי בארץ.

מראשית המסע שלנו, ניהלנו אותו לפי רצונותינו המשתנים. מעברים מארץ לארץ נבחרו לפי אמות מידה של חשק, מזג אוויר, אוכל, שפה והזדמנויות, כפי שנוהגות ציפורים נודדות (או כפי שחברים טובים כינו אותנו, "פיטר־פנים"). אחותי, במילים מדודות ובניסוח מוקפד וזהיר, הכניסה אנשים נוספים למערך השיקולים. בתבונתה היא העבירה את המסר שייתכן שהגיע הזמן לחזור. הזמן עובר לא רק עלינו, אלא גם על הורינו.

בשנים האחרונות נסענו לביקורים תכופים וממושכים יותר בארץ, כדי ליהנות כמה שיותר מבריאותם של ההורים. עלמא ביקשה גם היא להיות קרובה לסבא וסבתא, שמכנה אותה "ילדת מזוודה", ולברר לעצמה את הקשר שלה לארץ. בתום השיחה, הבנו שהגיע הזמן לחזור.

זמן חיינו שחלף בין פריז, לונדון ופירנצה עיצב את תמונת העולם שלנו. השפות, עולם הדימויים, החברים, התרבות והמעברים יצרו אצלי זהות מורכבת, שהסירה את הבלעדיות מהישראליות שלי. העולם נהפך עבורי לכדור שטבורו הוא כל נקודה שעליה אצביע באקראי. ישראל נהפכה מבית לסכום כלל המורכבויות שלה. למקום שכבר לא נקרא ומובן לי באינטואיציה, אלא מצריך סריקה עדינה כדי לאמוד אותו. מקום פצוע שלא מצליח להגליד על שום חיטוטו המתמיד בכאביו. ואני חוזר אליו משום הרצון להיות לצדו של אבי בבגרותו.

כבר שבועיים שאני כאן, והחזרה אינה טריוויאלית. אני שב ממקום שבו הרגשתי בבית אל מקום שבו מתגוררים אהוביי, משפחתי וחבריי, אבל הוא אינו בהכרח ביתי. התשתיות הישראליות קיימות בתוכי: טעם המילים העבריות בפה נשאר מוכר ומתובל, הניווט ברחובות טבעי. נשאר לי לקוות לחוות פה את חיי בטוב, מחובר לאנשים ולכוח היצירה האדיר והייחודי לישראל. ולקוות גם שהמהומה העולמית המתרחשת תעבור עלינו ללא טלטלות גדולות מדי. כבר למדתי שאין לדעת מה יֵלד יום.