"נסענו להולנד כי רצינו שינוי בחיים וחיפשנו תירוץ. הוא הגיע בדמות לימודי MBA של דינו, בן זוגי. חיינו בסביבה הולנדית מאוד, למדנו דרך ניסוי וטעייה מה לובשים לבית ספר, לוקחים לארוחת עשר או הלכות ימי הולדת. ביום הולדת שש של איתמר, למשל, שמנו שבעה נרות על העוגה, כמקובל בארץ. זה גרם לכל ההורים ההולנדים לחשוב שהוא בן 7, והם הופתעו לגלות את קונספט ה'אחד לשנה הבאה'. אנחנו מצדנו גילינו שהנוהג הוא שמספר הילדים המוזמנים למסיבה הוא כגילו של החוגג.

"עבדתי שם כמנהלת משאבי אנוש במטה האירופי של טבע, גרנו בעיירה קטנה ליד אוטרכט, וגם כשיכולנו לעבור לאמסטרדם או לאוטרכט עצמה נשארנו שם כי הילדים השתלבו היטב במסגרות ואנחנו בשכונה, היה לנו נוח. ויכולנו להמשיך בעבודות שלנו שם, עם משכורות מעולות, ולהתחיל בתהליך של קבלת אזרחות.

"אבל אחרי שלוש שנים נולד הבן הצעיר שלנו, ובחופשת הלידה התחלתי לתהות מתי נחזור לישראל. חופשת לידה בהולנד מתחילה לפני הלידה עצמה (והיא קצרה מאוד, בניגוד למה שמקובל לחשוב) והיה לי המון זמן לחשוב ולתכנן. דינו הסתכל עליי ולא הבין מה אני רוצה ממנו בכלל. אחר כך זה התהפך, הוא ממש רצה לחזור ואני לא הייתי בטוחה. גם בגלל ענייני עבודה, וגם בגלל האווירה בארץ לפני מבצע צוק איתן. החברים שלנו היו הולנדים (גרנו באזור בלי ישראלים), וכשחזרנו בימי צוק איתן היה לנו קשה להסביר להם למה אנחנו חוזרים לישראל במצב כזה. במסיבת הפרידה מהכיתה של איתמר, הבן הבכור, הרגשתי ששופטים אותנו על כך שאנו לוקחים את הילדים שלנו לאזור מלחמה (מאז החברים מהולנד באים לבקר, ונהנים פה מאוד).

"ובכל זאת, חזרנו. בגלל המשפחה והחברים. זה הבית, זו השפה. והיה הרצון הגדול לגדל ילדים שהם לא מהגרים. אני הרגשתי מהגרת, לא במובן המקובל אלא במובן, למשל, שזו לא השפה שלי. אני דוברת הולנדית, אבל לא יכולה לבטא את עצמי במדויק כמו בעברית או באנגלית. נסעתי באוטו, ושמעתי רדיו בשפה זרה. עזרתי לילדים בשיעורים בגיאוגרפיה על נופים שלא קשורים אליי. זו תחושה בסיסית. זו לא היתה החלטה קלה, וגם אחרי שחזרנו נדרש זמן להתרגל, אבל אחרי כמה חודשים הסתובבתי בתל אביב והיתה לי תחושה שהבית זה כאן. ועדיין, כשאנחנו מבקרים בהולנד, או אפילו כשאני מייעצת לחברות אירופיות, יש לי איזו צביטה של געגוע".