"הייתי שנתיים וחצי באוניברסיטת קולומביה. עשיתי שם השתלמות ששילבה ניתוחי לב מורכבים וניתוחים זעיר־פולשניים במחלקה לניתוחי לב וחזה של בית החולים New York Presbyterian (מהמרכזים הרפואיים הנחשבים בארצות הברית). כשהציעו לי להישאר שם ולהשתלב בצוות כבר ידעתי שאני רוצה לשוב לישראל. זה קרה גם בעקבות קשר מתמיד ולחץ מאיכילוב, המרכז שממנו יצאתי, והאפשרות ליישם בו נושאים שהשתלמתי בהם בניו יורק — וגם בשל געגועים לארץ ולהוויה הישראלית. אבל הרגע שבו הילדים התחילו לקרוא לי Daddy היה הרגע שבו אמרתי: אנחנו מתקפלים. תרבותית ראינו את המשך החיים שלנו בארץ, והעדפנו שהילדים יגדלו בישראל. משהו מאוד עמוק קושר אותנו לפה, כנראה.

"להערכתי הרבה ישראלים שמצליחים בארצות הברית ונשארים בה בסופו של דבר מחפשים לחזור לארץ, בין שאחרי תקופה קצרה יחסית, כמו שלנו, או אחרי עשר שנים. הבעייתיות לרוב קשורה לילדים: הם מפתחים זהות אמריקאית, ומשלב מסוים אתה פשוט לא יכול לחזור כי אז אתה מנתק אותם מהסביבה הטבעית שלהם, ולא רציתי להגיע למצב שבו הילדים יגדלו ויבחרו להישאר ואני ארצה לחזור. זה יישמע מפתיע, אבל לדעתי ישראל היא מקום נהדר לגדל בו ילדים, עם כל כמה שזה נשמע מסובך. כשחזרנו לארץ הם ממש פרחו תחת השמש ועם הים, וכאן הם יכולים להסתובב ברחוב וללכת לבית הספר ללא השגחה צמודה, ללכת לחבר מהכיתה בלי לקבוע כמה ימים מראש ודברים מהסוג הזה. שלא לדבר על האפשרות שאותי הרתיעה מאוד, שהם יתבגרו ויפתחו קשר זוגי בלי זיקה לדת ולתרבות שלנו.

"מן הסתם יש בארצות הברית יותר אפשרויות עתידיות, אבל הזהות שלנו ושל הילדים היא ישראלית, וזה כנראה חזק מהכל, לפחות במקרה שלי. אין לי שום ביקורת על מי שעוזב את הארץ כדי לשפר את איכות חייו, כי המציאות כאן לעתים לא פשוטה, אבל למי שיש אפשרות לחיות כאן — עדיף להישאר".