> נשמע פשוט?

לא כשאתה צריך כסף לפונדקאות.

> הרי זה פשוט כל כך. כל מה שנדרש זה גוף בריא וביגוד מתאים. אין לי ביגוד מתאים. אבל נניח שאעשה את הצעד הזה, שלא עשיתי מאז התיכון. אחליט שזה בוער בעצמותיי וחיוני לבריאותי, אפנה לבנק המשכנתאות לנעליים, ואפרגן לעצמי זוג נעלי ריצה עם סוליית קצף פוליפרופילני תעופתי, גפה מכותנה אורגנית מנדפת זיעה ושרוכים נושמים, או כל בלוף אחר שימכרו לי ביוקר בחנות המקצועית. וברגע האחרון איזכר, אתפתה ואוסיף גם מכנסי ספורט מחטבים וחזיית מירוצים.

האם אצא משם ברון ובריצה לדיזנגוף, וממנו במעלה בן ציון, בואכה קיוסק ההיפסטרים?

"פליז לא, אמא!".

למה לא? אמא רוצה לממש פנטזיה, ובפנטזיות לא מתפשרים. אני, את הפנטזיה שלי, רוצה לממש מתחת לבית. לצאת מהבית — ולרוץ!

לאן?

לאן שישאוני רגליי, בלי לחשוב, לתכנן, להתקבע. ובלי לעצור כעבור 300 מטרים, מתנשפת, כאב בצד. ולמחרת התכווצות שרירים. ועכשיו לכי תמשיכי.

ברור, כל אחד יגיד לך שמתחילים בהדרגה. מרחקים קטנים. 100 מטרים. 200.

בעיה. אני רוצה ישר לרוץ־לרוץ. כמו האנשים שמרגיזים אותי, שרוצים ישר לפרסם ספר או להוציא דיסק - ככה אני רוצה ישר לרוץ. לעוף. לדאות.

לא רוצה עבודה קשה. לא להזיע, לסבול, להיות נלעגת, מעוררת חמלה, עקומה, פנים מעוותות מסבל. לא מוכנה להיראות כמו אחרוני הרצים במרתון תל אביב שצריך לגרד אותם בשפכטל מהכביש.

אני יודעת מי אני רוצה להיות - פרנקה פוטנטה בסרט "ראן לולה ראן". ככה, במכנסיים ארוכים, חגורה שמשפשפת לה במותן, נעליים גבוהות, כבדות, לפחות למראה — שועטת. לא קלילה, לא מרחפת, כפי שהייתי אני רוצה להרגיש כשארוץ. יש בה משהו מגושם, כבד, תחת! יש לה תחת שמושך למטה, אך היא יכולה לו. אני לא יכולה גם לתחת שאין לי. ומלבד זאת, שלה הרבה יותר צעיר, מוצק ושרירי. נראה כאילו שם שוכן אותו מנוע בעירה פנימית שמייצר את כל האנרגיה הזאת, שמִתרגמת לתנועה, למרחק, לאמביציה, לכוח להוציא רעיון לפועל, להשעות

תירוצים - אין לי נעליים, אין לי פנאי, חם, קר, גשום, אני בת מאה, לא בכושר, לא הורדתי שערות מהרגליים, לא בא לי להיות חלק מטרנד, עובדת קשה, בבוקר קשה לי לקום, בערב אני עייפה, אחר הצהריים עם הקטנה - פשוט לצאת ולעשות את זה - לרוץ.

> הייתי בכל כך הרבה מקומות, איפה לא, אבל ככל שאתה מגיע ליותר מקומות ככה הרשימה של מקומות שאתה רוצה להגיע אליהם רק מתארכת. בהרבה מקומות שהגעתי אליהם במסגרת העבודה אני רוצה לחזור לטייל; אני הרי מגיע למקומות הכי מדהימים בעולם, אבל במסגרת אירוע - ואז אני באירוע, אני לא באמת נמצא במקום. בניו זילנד, למשל, הייתי כמה פעמים, אבל רק לחילוצים, וכשאתה מגיע לחילוץ אתה לא שם. אני רוצה לראות את האנשים, את התרבות, את הטבע, שהוא מבחינתי אהבה, נחמה ושקט.

לכן אני רוצה להקיף את העולם בקרוואן, לעשות איזה זיגזג אדיר על הכדור הזה. אני תמיד אומר לחברים - תסתכלו מזרחה, מתישהו תראו אותי חוזר מהצד השני. לצאת מישראל לטורקיה, אם צריך אז באונייה, ומשם למשל לאסיה, להודו, לאפגניסטן, לפקיסטן, לסין. אחר כך אפשר להמשיך למונגוליה ולחצות את סיביר, להגיע לאירופה לנוח ולהמשיך לאפריקה, או להמשיך מהמזרח הרחוק לניו זילנד ואוסטרליה ואז לדרום אמריקה.

אני כל הזמן מתעניין בכלי רכב שהם כמו בית על הגב, כי למסע כזה צריך קרוואן שיושב על רכב 4X4, שנוסע בכל תנאי שטח. כשעוברים בין יבשות מכניסים את הרכב למכולה ומשיטים אותו בספינה, אפילו לאלסקה או לארץ האש בארגנטינה אפשר יהיה להגיע איתו. בקיצור, יש לי כבר תוכנית מסודרת, רק חסר לי הרכב. והכסף.

> חלום הקדרות מגיע מכמה כיוונים. נולדתי למשפחה עם הרבה כישרון אמנותי, ואצלי היצירתיות היא יותר בראש ובחשיבה, פחות בידיים. אז יש פה כמיהה לפיצוי. מעבר לכך, בעבודה שלי אני עוסק הרבה בדברים הטובים וגם ברעשים שהטכנולוגיה מכניסה לחיינו. רוב האנשים מרגישים שאין להם לאן לברוח מפני הטכנולוגיה, ואני מנסה לתת להם GPS לג'ונגל הדיגיטלי, לעזור להם לתפקד במתח הזה. אני חווה את המתח הזה בעצמי, והחלום לעסוק בקדרות הוא סוג של בריחה. אני חי עם פער בין הצורך האישי והמקצועי שלי להתנסות בטכנולוגיות חדשות, להיות זמין לעולם, לבין חלום הקדרות, שיאפשר לי פינה של שלווה. אני רואה בקדרות הזדמנות לניתוק מהקטע הסינתטי והפלסטיקי בחיים, והחלפה שלו במגע מאוד אישי, בראשיתי; בשקט נפשי, מדיטציה, הכי קרוב לנגיעה בשמים ובאדמה כאחד.

> כמי שגדל בשנות ה־90 ובתחילת המילניום, פספסתי את ימי הזוהר של אולמות הארקייד הענקיים. בעידן שלפני פריחת המחשב האישי, הקונסולות והאינטרנט, הם היו הסמל האולטימטיבי לגיימינג וכיף. גיימר גדול לא הייתי אף פעם, אבל יש משהו מרגש במכונות המגושמות האלה, עם המשחקים הפשוטים, שכל מטרתן להעביר כמה שעות משמחות בעולם מקביל. ברובע הגיקים אקיהברה בטוקיו עדיין אפשר למצוא אולמות ארקייד של שש קומות, שהיו אטרקטיביים מבחינתי לא פחות ממקדש מייג'י או משוק הדגים המפורסם. אז למה לא לבנות אולם ארקייד בבית, בעצם? מכונות הארקייד החדשות, לא הווינטג' (ז'אנר מכובד בפני עצמו), מציעות הרבה מאוד משחקים במכונה אחת, אבל אני לא סוציומט. חלק מהכיף הוא המולת האנשים המשחקים מסביב, ולחוויה של אולם ארקייד מלא חברים אין באמת תחליף.

> בכל הקשור למפעל החיים הציבורי שלי, אני מאושר. כמו שבוב דילן הגדיר אושר, אני קם בבוקר, הולך לישון בלילה, ובין לבין עושה מה שאני אוהב. בתחום האישי, לעומת זאת, יש לי פנטזיה שלא הצלחתי להגשים: להתחתן ולהקים משפחה. אני מאוד אוהב משפחתיות ומאמין בה, אני משתוקק לילדים, אני יודע כמה כוח זה נותן, וזה חסר לי מאוד. נכנסתי לפוליטיקה מוקדם - בגיל 27 כבר הייתי סגן ראש העירייה ובגיל 37 נבחרתי לראשות העיר - ואתה כל כך רוצה להספיק הכל ולהצליח שאתה הופך טוטאלי ומשאיר מאחור את החיים האישיים. בשנים האחרונות למדתי לפנות להם זמן ולצאת לדייטים, אבל הבעיה היא שאני ביישן. אני בטוח שזה עוד יקרה. אני במסע מטורף של הגשמה, חייב למצוא את החצי השני שלי.

> אני נציגת דור התרמילאים, אבל עוד לא עשיתי את הטיול הגדול שלי. התחתנתי בגיל 20, כשכולם יצאו לטיול, ואיכשהו כל הזמן החיים התגלגלו לי אחרת. מאז נסעתי להמון טיולים קטנים, אבל אף פעם לא לחופש המוחלט שבו אתה מתגלגל ולא יודע מתי תחזור. אז החלום הוא על טיול מחוץ לציביליזציה, לברוח ממנה - אין לי עניין בערים גדולות, מוזיאון או תיאטרון, במקומות שאתה מגיע אליהם ומרגיש עני. אני רוצה מקום שבו אתה מרגיש עשיר, אני רוצה רק בקתה וקוקוס. הכי אני נמשכת לאפריקה - אפריקה זה שמש, אננסים, מוזיקה מעולה, חופים יפהפיים. הייתי באפריקה שלוש פעמים, באוגנדה, בדרום אפריקה ובאתיופיה, שבה הייתי הכי שמחה ומאושרת אי פעם, והיה לי שם סיפור אהבה מושלם שהוא הבסיס ל"שיר אהבה אינדיאני". עכשיו באופן ספציפי, היעד שאני חולמת עליו הוא זנזיבר. אפילו השם מצלצל לי נורא אקזוטי.

> אי שם בעיר התבגרותי שכנה לה חנות תקליטים קטנה. מי שניהל אותה בפועל היה אבי. לא אבא שלי, אלא בחור ששמו אבי. תמיד רציתי להיות אבי. לקום בבוקר, לשתות קפה בחנות ולהתרגש מכל להקה סוג ג' כאילו היא עוד רגע הולכת לפוצץ את פארק הירקון. לשמוע מוזיקה במערכת שבה גם הרכב מג'עג'ע נשמע לפחות כמו לד זפלין ביום טוב. לפתוח בפני נערים ונערות מתבגרים אפשרויות מוזיקליות חדשות. ומעל לכל, להרגיש איך זה להיות מחובר למוזיקה 24 שעות ביממה. מוזיקה היא כבר מזמן לא מוצר שקונים במקדש תקליטים כמו זה של אבי, שבו הייתי מבלה שעות על גבי שעות. היא מוצר חם שנרכש בצורה קרה, דיגיטלית, ומיד מתחיל להתנגן, בלי שום משחק מקדים. בלי לנקות אותו, בלי לטפל בו, בלי לקרוא על האנשים שהכינו אותו (אלא אם איזשהו יחצן הצליח לדחוף משהו לעיתון). אני רוצה שוב את היכולת הזאת להתאהב במוזיקה עד הסוף, ואת האטיות הכרוכה בהתאהבות הזאת. אני רוצה ליצור מקום שישמיע מוזיקה עדכנית בצורה לא עדכנית. אני עדיין רוצה להיות אבי.

> אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת דִּי־גֵ'י

בִּמְעוֹן נָשִׁים מֻכּוֹת,

לָשִׁיר שִׁירִים שֶׁיָּדוּגוּ דְּגֵי חֶרֶב

מִתַּחְתִּית עַיִן, יַטְבִּיעוּ כְּרִישֵׁי כְּאֵב

וִימַלְּאוּ בִּדְגֵי זָהָב

אַקְוַרְיוּם לֵב.

אֲבָל הָאֹזֶן שֶׁל נָשִׁים מֻכּוֹת הִיא

וְהֵן מְבֹהָלוֹת מִכָּל שְׂרִיטָה שֶׁעַל שִׂפְתֵי מִלָּה,

בּוֹר מָלֵא קְלָלוֹת,

מִסַּכִּין חַד כְּלָשׁוֹן,

מִמֶּשִׁי בְּלוֹף הַמְּרַפֵּד חֲלַל גָּרוֹן.

"נָשִׁים, נָשִׁים", אֲנִי לוֹחֵשׁ לְעַצְמִי,

"אֲנִי מְקֻשְׁקָשׁ כְּדַף תָּלוּשׁ מִסֵּפֶר חַיֵּיכֶן,

וְאַתֶּן שׁוּרוֹת בַּבְּלוּז שֶׁאֶכְתֹּב בָּא"ב שֶׁל הַשָּׁעוֹת,

בָּהֶן הֱיִיתֶן לֹא יוֹתֵר מִסְּתָם בָּשָׂר

אֲשֶׁר הֻשְׁלַךְ מֵאִטְלִיזֵי הַגֵּיהִנֹּם".

> ב־1875 אבא של סבא שלי, ציון אשרוב, הגיע מסמרקנד שבאוזבקיסטן לירושלים. הוא היה חלק מקבוצה של מנהיגי הקהילה היהודית בסמרקנד, ראשי משפחות אמידות שחלמו להגיע לירושלים, וכשהגיעו אליה היו ממייסדי אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות, שכיום מוכרת כשכונת הבוכרים. הדרך שלהם לירושלים נמשכה חצי שנה. והמחשבה על המסע הזה - שיירת סוסים שחוצה את המדבריות ועוברת באיראן, עיראק, סוריה, לבנון ואז עכו וחיפה עד לירושלים - מציתה את הדמיון שלי. לכן הייתי רוצה לחוות מסע כזה, הפעם ברכב ולא על סוסים. לצאת מאיטליה, שבה אני מתגוררת חלק מהזמן ושגם היא היתה מרכז מסחר עתיק, ולנסוע דרך יוון וטורקיה למרכז אסיה, לסמרקנד. זה מסלול ארוך, שיימשך חודש לפחות, אבל מספק הזדמנות לראות נופים, לפגוש אנשים, לעבור בין תרבויות. זה נראה לי מרתק. זה לא המסלול של סבא, שאותו כיום אי אפשר לשחזר, אבל הוא כן מאפשר לחוות דברים שלא חווים כשטסים ממקום למקום.

>  החלום שלי הוא לגלות חלקים שעוד לא מצאנו בגניזת קהיר. זהו האוסף הגדול שהתגלה אי פעם של שרידי ספרים, תעודות ורשימות של יהודים, שנכתבו לאורך כאלף שנה. הם נשמרו בקהיר ולאחר שהתגלו התפזרו בעולם, כמיליון שיירים, קרעים בלבד או ספרים שלמים. לאחרונה, למשל, התגלו גניזות שהגיעו לאפגניסטן, ויש חלקים אצל אספנים פרטיים וכן הלאה. בשנות עבודתי במחקר שחזרתי חלקים מהגניזה, באמצעות איסוף ופענוח של עשרות פירורי קטעים, והחלום הוא למצוא את החלקים החסרים.

זה מרגש כמו לידת ילד. אתה רואה תהליך הולדה של משהו, איך הוא יוצא לעולם, וככל שעובר הזמן מתברר שאתה טפל והצאצא הוא העיקר. לוקח זמן עד שדברים יוצאים לאור, צריך סבלנות לראותם גדלים והופכים לנחלתם של אחרים.

וזה מסעיר מבחינתי גם מתוך אמביציה אישית להכיר את היהדות שהתקיימה בארצות האסלאם. כשהייתי ילד הנושא של יהודים מארצות האסלאם לא נחשב כל כך מפותח, כי טענו שאין חומר עליהם. זו היתה תפיסה מעוותת, כי מתברר שיש חומר, וצריך למצוא אותו ולהוציא אותו מהמחשכים ולפענח אותו ולפתוח אותו לעולם. הרי במשך מאות רבות 95% מהעם היהודי חיו תחת שלטון מוסלמי, והאפשרות להציץ לעולם האינטלקטואלי שלהם מרתקת אותי. זאת היתה תקופה שבה כל היהודים דיברו שפה אחת, לא רק עברית אלא גם ערבית, והיהדות היתה פתוחה לתרבות אחרת, רצתה מאוד לקבל אותה ולספוג ממנה. בתקופה הזאת החל להתגבש ארון הספרים היהודי, לא רק בספרות קודש אלא גם בספרות משפטית, הגות פילוסופית וספרות חול, אותו ארון ספרים שעיצב את דמותו של העם. מעניין אותי לראות את הצד המואר של המפגש בין העולם היהודי לאסלאם, שבלי להשלים את הגניזה אנחנו עוד לא מסוגלים לראות במלואו.

> בצבא נשרתי מקורס טיס. ויש לי בעיה, אני לא אוהב להשאיר עסק לא סגור. אז הייתי חייב לחזור לטיס אחר כך. למדתי את זה כמבוגר ויש לי רישיון למטוס קל, אבל אני רוצה להמשיך הלאה, לדרגות רישוי נוספות, מה שנקרא הגדרים. כך שהחלום הבא הוא להשיג הגדרים נוספים — ובייחוד הגדר סילון, כלומר רישיון להטיס מטוס סילון. זה מצריך עוד הכשרה מחייבת מאוד ועולה הרבה כסף, אבל אני רוצה להשלים את זה, ואחריו להמשיך לרישיון להליקופטר.

> בסוף ימים עמוסים אני שוב ושוב חוזרת למחשבה אחת, על בריחה למקום מבודד ומרוחק, שבו אוכל להיות רק עם עצמי. במציאות זה מתורגם למחשבה על חופשה ביעד רחוק ואקזוטי, ובפועל – באיים המלדיביים. תמיד רציתי לנסוע לשם, וזה מצריך נסיעה ארוכה. החופשות שלי מאימונים בדרך כלל קצרות, אז אני טסה לאירופה, אבל אולי השנה, אחרי האולימפיאדה בריו, זה סוף סוף יקרה.

> אני מכורה ל"המירוץ למיליון" (בגרסה האמריקאית, כן?). רובצת על הספה עם כושר אפס, אבל המוח עובד שעות נוספות, משכלל כבר שנים את החלום הזה: שילוב מושלם של טיול ברחבי העולם - במקומות שאין סיכוי שנגיע אליהם עם שבועיים ימי חופשה בשנה - עם משימות וחידות. כי אני גם מכורה למשימות וחידות, אז למה לא בגואטמלה? או באלסקה? אני לא צריכה את המצלמות, גם לא את המיליון דולר פרס. רק את המסגרת, שמישהו יגיד לי לאן לרוץ ומה לעשות. כי "רק" טיול מסביב לעולם מפחיד מדי - חופש אמיתי, אינסופי, מוחלט, כזה שאפילו חלום לא יכול לשאת.

> אני כל הזמן מגשימה חלומות. צניחה חופשית, להרשות לעצמי לקפוץ לסוף שבוע לפריז ולחזור, לצפות בטורניר טניס גדול מהמגרש, אפילו משהו קטן כמו לקנות ספה פינתית — כבר הגשמתי את כולם. אני עושה את זה בשביל עצמי ודואגת שלא יהיה לי משעמם, כי זה הכי מפחיד אותי. כשהייתי ילדה אמרו לי שזה לא בריא לא להגשים חלומות, אז אני שומרת על הבריאות שלי. אבל את החלום הגדול שלי אני לא יכולה להגשים לבד, אני צריכה פרטנרים, וזה החלום להקים עיר תרבות: מדינת אמנויות בתוך מדינת תל אביב. לקחת כמה רחובות שיאכלסו בתי ספר לכל האמנויות, כולם יוכלו ללמוד ולעבוד יחד, יהיו שם חללי סטודיו. מקום שבו מסתתרים מהמציאות הלא נעימה שלנו כדי ליצור מרק תרבותי ולהתבשל בו, מקום מעורר השראה בצורה אינטנסיבית. קצת כמו שהיה פעם המונמארטר בפריז. אנחנו מתקדמים מאוד מבחינת הטכנולוגיה והנוחות, אבל מתרוקנים מהר מתוכן, ומכאן בא החלום הזה. אני רק צריכה למצוא משוגע שיחשוב שהשקעה ברובע אמנות כזה היא לא פחות חשובה מלהחזיק קבוצת כדורגל - אלה בערך אותם הסכומים. אני צריכה למצוא מישהו שייתן לי הזדמנות להדביק אותו בשיגעון שלי, כי זה לא גרנדיוזי, זה אפשרי.

> אני אוהב ציור. מתעניין בהיסטוריה של האמנות, מכיר את האסכולות השונות, מתמצא ועוקב והולך לתערוכות. ואני אוהב לצייר, הנכדים שלי יודעים שסבא מצייר להם ציורים יפים, אבל לא נוח לי עם זה שאני עושה את זה כחובב. אני תמיד אומר לבנות ולנכדים שלי - כל דבר שעושים צריך לעשות בצורה רצינית, עד הסוף. לכן אם אני רוצה לעשות את זה ברצינות, אני צריך ללמוד טכניקות באופן מסודר, ואני צריך להשקיע בזה זמן כמו שצריך. חשבתי שאולי אהיה כמו צ'רצ'יל, שיום אחד הציורים שלי יהיו שווים משהו, אבל האמת, אני לא מאמין שבגלל הגז יקנו את הציורים.

> בגיל 17, כשאמא שלי נתנה לי כסף לקנות חולצות לחורף וחזרתי הביתה עם שני זוגות נעליים, הבנתי בפעם הראשונה שמתחבאת בתוכי אימלדה מרקוס קטנה עם פטיש גדול. הנעליים לא חייבות להיות יקרות או ממותגות; במשך שנים הכיף שלי היה לסרוק את רחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב כדי להתאהב בנעליים. בסוף אני לא קונה הרבה, אבל יש בי תשוקה, על גבול הסגידה, לכל זוג במגירה שלי. וכמו חובב קריאה שרוצה לכתוב וחובב אוכל שרוצה לבשל, גם אני חולמת לעצב נעליים. פעם, כשהייתי בין עבודות, אפילו ביקרתי בבית ספר לעיצוב נעליים, הסנפתי את ריח העור והדבק, מיששתי את האימומים, הערצתי את עבודות הגמר של הסטודנטים במחזור שבדיוק הסתיים. מאז אני מפחדת לגלות שאולי אני גרועה בזה, אבל יום אחד זה עוד יקרה.

> על פי "מסילת ישרים" פרישות אינה פרישה, היא הזמן שבו אדם משנה את מצב הצבירה שלו ממקבל למעביר, הזמן שבו עלינו להפסיק לרכוש ולהתחיל להנחיל את כל מה שלמדנו. את הפרישות הפרטית שלי אני חולם לקיים בשמורה היפהפייה באר רבובה, מעל המצוק המערבי של נחל הבשור, בין קיבוץ גבולות לחורבות העיר הקדומה שרוחן. דרך העפר החוצה את השמורה נקראת דרך הבשמים, אך מדויק יותר לכנותה דרך המור והלבונה, שני צמחי התבלין הריחניים שהעבירו יום יום לבית המקדש.

באר רבובה היא באר לאגירת מי גשמים (רביבים) שבנו בני הכפר הבדואי רוייבה בעזרת השלטון הטורקי, וששימשה גם את היישובים היהודיים באזור. היא נחפרה בדיוק במקום ששימש תחנת מנוחה לעולים לירושלים, בין עצי אשל אימתניים שמעידים תחת איזה צל חסו הסוסים בעוד בעליהם נחים בבתי הטיט או האוהלים שהיו פזורים בתחנת המנוחה.

המקום הזה הוא נוף ילדותי. אל השמורה הזאת ברחתי, שם התבודדתי, אהבתי והתבגרתי. ולשם אני חולם להביא עוברי אורח רודפי שקט ושלווה. ב־1999 יצא מכרז של משרד התיירות שמאפשר להקים במקום כפר נופש, אך איש עדיין לא הרים את הכפפה. אני עוד אעשה את זה, אקים את כפר הנופש באר רבובה, שאורחיו יבואו לחוות שקט מדברי, שלווה, טיולים רגליים ובעיקר מנוחה או מקום שקט לכתיבה. יהיו שם סדנאות חשיבה ורוח, מפגשים חברתיים ומשפחתיים, ואת חדרי האירוח יקיף בוסתן אשר תחתיו חקלאות נבטית עתיקה, ובעלי חיים ועופות שיתנהלו חופשי ויספקו חלב וביצים. זה יהיה כפר אקולוגי, סולארי, אוטרקי, בנוי בתי טיט קטנים על כלונסאות, כדי לא לפגוע בקרקע השמורה, ובית טיט גדול עם מרפסת גבוהה ורחבת ידיים, שבו יהיה אפשר לסעוד. בבוקר יוגשו גבינות, לחמים, ביצי חופש וירקות ופירות שגדלו במקום, בצהריים מטבח צמחוני מלכותי, בערב ארוחת מזטים עם יין מבית היקב המקומי. בלילה תיהפך המרפסת לבר אקטיבי, כולו על טהרת היקבים, המבשלות ומזקקות הערק במרחבי הנגב. על המרפסת הזאת ייהפכו כל האורחים, שהתקבצו בנפרד, למשפחה אחת מאושרת.

החדרים יהיו מצוידים בכל הנדרש, אך במזגן אין צורך בבתי טיט בנויים היטב במדבר. לא יהיה שם ג'קוזי, ולא מכשיר טלוויזיה. השקט והשלווה הם הרי האורחים המרכזיים, ובהגיעך למקום חולפת בלבך מיד ההרגשה שהנך בארץ בראשית, ותחושת הזמן נעלמת מיד.

> ים מאפשר לאנשים להרפות, ודיג מלמד אותם לתת למשהו את הזמן הדרוש לו. יצא לי לדוג בעבר הרחוק, וראיתי איך בים אני מקבל את ההחלטות הכי נכונות, ואיך ההשפעה של הים עליי מתרחשת לאט לאט; זה כמו פרוזאק, צריך כמה חודשים עד שזה נכנס לדם, עד ששרירי הפנים מתחילים להתרכך. הלחץ והחיים המודרניים מרחיקים אותי מהים, אבל אני רוצה לחזור לשם, ואני רוצה לדוג.

> בוקר. אני פוקחת עיניים לקול רחש גלי הים, פותחת את פשפש העץ של חצר הבקתה, פוסעת יחפה על החול הרך, 20 צעדים בערך עד קו המים. בלילה אני יושבת ליד המדורה, צופה בכוכבים, בצמרות הדקלים הנעות ברוח החמה, רוקדת, צוחקת, נרדמת לקול אותו רחש מערסל של ליטוף הגלים את החוף. אני חיה במקום כמו חצי האי סיני, שילוב של ים ומדבר, חיים פשוטים, קרוב לטבע.

ואני לא לבד שם. אני אחת מתוך קהילה של אנשים שחולקים אינטרס משותף: לחיות חיים שמוקדשים להתפתחות, אחריות וחופש, להבדיל מהחיים על מסלול ההישרדות, הביקורת והדיכוי. כולנו שם מכירים בקושי הקיומי הכרוך בעצם היותנו אנושיים, על חולשותינו, פגיעותנו והסכנות האורבות לפתחנו, פיזיות ומנטליות. ההכרה המשותפת בקושי מייתרת את התחרות מי סובל יותר, מי צודק ומי אשם, וכולנו פנויים לעסוק בביסוס מערך תומך שיפחית את הסבל ויאפשר תנאים של צמיחה. תנאים של שמחה.

אנחנו מכירים בשוני שמפריד בינינו, בעובדה שכל אחד חווה את המציאות קצת אחרת ומגיע עם מטען שונה, אבל לכולנו חשוב יותר מה שמשותף לנו מאשר מה שמבדיל. על בסיס ההנחה שאיחוד כוחות מיטיב עם כולנו, אנחנו לומדים לפתור קונפליקטים ולהתמודד עם משברים דרך דיאלוג ושיתוף פעולה. יש לנו תשתית כלכלית שהיא תוצאה של ערך האחריות שכולנו חולקים. אחריות אישית, שבה כל אחד לומד להבין שהוא זה המנווט את חייו, אחראי למעשיו, לבריאותו הגופנית והנפשית, למוכנותו לקבל עזרה ולהושיט עזרה; ואחריות משותפת, המשתקפת במארג התפקידים שכל אחד בוחר לפי כישוריו ונטיות לבו, מארג דינמי שמשתנה ומתעדכן על פי כללים מוסכמים. כולנו קראנו את "המקום הנכון" של קן רובינסון, כך שכולנו שותפים למסע לגילוי ה"אלמנט" של כל אחד מאיתנו ולדרך שבה הוא יכול להשתלב במסגרת חיינו. אנחנו מוקירים פתיחות, התנסות אישית וגמישות מחשבתית, בתוך הגבולות שבחרנו להציב לעצמנו כדי להגן על דרך חיינו. אנחנו לומדים ומלמדים, קטנים וגדולים, תוך חוויה והתנסות, תנועה וסקרנות. איך ללמוד, איך להקשיב, איך לטפל, איך לתכנן ולארגן, איך להסכים, איך למצוא השראה ומהם תהליכי יצירה, איך להתגונן ואיך לסנן את המידע העצום שהצטבר. איך לשחות, איך ללכת זקוף, לרכוב על אופניים, לסרוג גרביים, ואיך לעצור, לנשום, לפתוח את הלב, לקבל את החיים, המסתוריים והמפתיעים, ולהישאר רגועים.

> גדלתי על מוזיקה צוענית רומנית, שהוריי שמעו ושאחר כך הביאה אותי לאהוב ג'אז, גם הוא מוזיקה שנולדה מתוך עממיות, מתוך היצר, שאת התווים שלה כותבים רק אחרי שמנגנים אותה. ככל שלמדתי להכיר את עצמי גיליתי שכשאני שומע ג'אז כל הגוף שלי זז, אני מרגיש שאני זה שמנגן בכל הכלים (ובמוזיקה צוענית זה עוד יותר קיצוני, היא מקפיצה אותי, אני ממש מזיע). הייתי שמח לדעת לעבור בין כמה כלים, או לפחות לנגן על סקסופון, או על תופים, ולהגיע למיומנות כזאת שאוכל לסיים הצגה וללכת למועדון ג'אז לנגן שם, כמו שוודי אלן עושה.

> ניו זילנד מושכת אותי, בגלל הנוף, בגלל האנשים, בגלל הסצינות מ"שר הטבעות" שצולמו שם והקסימו אותי. זה צריך להיות הטיול אחרי צבא שלי, זה החלום, אבל הוא עוד לא קרה כי אני עובד בלי הפסקה על החלום האחר, מדליה אולימפית. מתישהו אני אצליח לקחת חופשה בלי לחפש בריכה להתאמן בה.

> בעיניי אין דבר יותר פרקטי מפילוסופיה - היא מולידה תנועות מעשיות. אני זוכר שבשיעור הראשון בפילוסופיה הרבה סטודנטים הרימו ידיים כדי לשאול שאלות, והמרצה אמר: חבר'ה, תורידו ידיים, פילוסופיה זה התחום שהכי פחות מתפלספים בו. תכננתי לעשות דוקטורט בתחום, אבל הטרגדיה המשפחתית, כששניאור אחי נהרג בתאונה, שינתה את התוכניות. המרצה שאישרה לי את הנושא שעליו רציתי לכתוב דוקטורט אמרה שהמודל שלי פנטסטי, אבל גם היא נפטרה. היתה קארמה לא טובה סביב הדוקטורט, הפרישה כבר היתה עניין אנרגטי. החלטתי שאם לא אעשה דוקטורט לפחות אנסה ליישם את הרעיונות שעומדים מאחוריו, וכך הקמתי את המיזם החברתי שלי. אבל אני עוד חולם לצלול לתוך העיסוק במופשט, ובכל זאת לכתוב את הדוקטורט.

> פעם חשבתי שאני רוצה להיות נהג מירוצים, אחר כך מתופף רוק בבר. אחר כך המאוויים השתכללו, וחשבתי שאני רוצה פחות או יותר להקסים את כל נשות העיר, לבלות בחיזור מתמיד אחרי כולן; זה דורש אומץ שאין לי. בשנים האחרונות רציתי להקדיש זמן לכתיבת ספרים, וזה דורש עוד יותר אומץ. אחר כך חשבתי שאלך ללמוד הכל באיזה שש פקולטות יחד, משפטים, פילוסופיה, פיזיקה; יש כאלה שעשו את זה, אבל אני חיכיתי יותר מדי. היו תקופות שחשבתי שאקדיש את זמני לשיקום גופי, אתמסר לספורט לסוגיו עד שיהיו לי ריבועים בבטן. זה התמסמס. הייתי רוצה גם להיות דירקטור, ללמד אנשים איך לעשות עסקים גדולים, להראות שאני לא ליימך כפי שאני נתפס, שאני מבין בבנצ'מארקים, לקרוא דו"חות כספיים, להמליץ לארגון על התייעלות וחיסכון ועל אופציות שפתוחות בפנינו, לשבת באולם ענקי עם ריהוט איטלקי — זה גם חלומצ'יק. וכמובן להיות ראש הממשלה, פעם אחת לנסות. לעשות את כל שצריך בתוך חודשים, להראות שאפשר, ואז להסתלק. לסדר את העניינים וללכת. הכל התמסמס. ביני לביני אני חושב שהעבודה שלי פחות או יותר הכי טובה בעולם, ואני מסתפק בזה.

> כתיבה של פרוזה מושכת אותי, בייחוד כשאני קורא משהו יפה. אני מעריך את היכולת לעשות שימוש מדויק בשפה כדי להביע רגשות, תובנות והתרשמויות בצורה מעמיקה. יש רעיונות שאפשר להביע רק באמנות, ויותר מכל אמצעי אמנותי אחר - מילים הן אלה שהכי תופסות אותי. בעבר כתבתי שירה, וכשאני קורא דברים שכתבתי זה שוב מדגדג לי נורא. עכשיו אני רוצה לכתוב פרוזה, קרוב לוודאי סיפורים קצרים.

> אני מאוד אוהבת מצרית. אני אוהבת את הניגון שלה, את הטיזינג שיש בה כשמשלבים את המוזיקה שלה עם ג'סטות גופניות. אני אוהבת לראות את זה אצל נשים מבוגרות דוברות מצרית, שיש להן ג'סטות עם הראש ועם הידיים, איך הן מרביצות על היד. אמא שלי באה ממצרים וגדלתי על השפה הזאת, בזכותה אני אוהבת את מצרים, את המוזיקה שלה, את התרבות. כך שמצרים היא השורש שלי, ואני רוצה לחוות את ההוויה שם, את מקומות הבילוי, השווקים, להתערבב, לשמוע, להכיר. ואולי, יום אחד, אם זה יהיה אפשרי וגם יהיה לי כסף, לקנות בית על הנילוס.

> נולדתי למשפחה של קצבים, ומגיל 5 כבר הסתובבתי במשחטה. אבל אני מאוד אוהב כלבים, סוסים וגם פרות, והייתי רוצה לעבור לאכול בשר מלאכותי, שמיוצר במכונות מתאי גזע של חיות אמיתיות, בלי לגרום סבל לחיות ולזהם את כדור הארץ. אני רוצה להקדיש זמן, ידע וכסף כדי לעשות לתעשיית הבשר מה שאלון מאסק מנסה לעשות לתעשיית הרכב. בעיניי זה אדיר, וזה החלום: לאפשר לי ולאחרים לאכול מה שהם רוצים  — אנשים תמיד יאכלו בשר, אנחנו קרניבורים, זה בדנ"א שלנו מאז האדם הקדמון — אבל בדרכים נקיות והומניות יותר.

> יחסי גוף־נפש קשורים עמוק לתפיסות הרוחניות שאני מאמין בהן, שעיקרן הוא חיבור של רכיבים שונים וביטול המחיצות שבפנים. אחת המחיצות השכיחות בעולם התורה היא ההפרדה בין החומר לבין הרוח, בין הגוף לבין הנשמה, וראייתם כנאבקים אלו באלו. אני צמחתי על משנה רוחנית אחרת לחלוטין, הקושרת בין הדברים כולם ומכירה בהפריה ההדדית. "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה

אֱ־לֽוֹהַּ", ואני גם חש שכאשר הדברים מתרחשים בפועל, בתקופות שבהן אני שומר על אורח חיים בריא בתוספת פעילות גופנית - הנשמה נחשפת ומגלה דברים חדשים על עצמה ועל המציאות. כשכל זה מצטרף לאמנות, למבע המתרחש במציאות, לרגישות התנועתית - הדברים נעשים עמוקים יותר ונוכחים יותר.

כך החלום לרקוד הוא צירוף של אמונה עמוקה בדרך שבה אמור אדם לחיות, תחושה פנימית שזה פועל, ואפשרות לפרוץ לעולמות חדשים. אני מאמין כי הדבר ישפיע גם על הדבר היקר לי ביותר - אמונתי הדתית, הנאמנות להלכה והקדשת חיי לתלמוד תורה. דווקא מהעומקים הגופניים הבסיסיים ביותר צומחים ועולים גילויים עצמיים גדולים, חיבור לעצמי ולטבע, וראיית הכל במשקפי הבריאה האלוהית, שהיא אחודה וקשורה ומחוברת.

> אני רוצה לכתוב רומן אבולוציוני, רומן משפחתי שמגולל את תולדות המשפחה, שיתחיל באמא החיידקית שלי ואולי יגיע אפילו עד לעתיד, לצאצאים שלי שחיים במושבות על הירח. לקרוא זה יופי, אבל לכתוב זה הרבה יותר מזה. תחשבי איך זה שיש לך משהו להוציא והדרך היחידה שלך להוציא את זה היא רק ביום שישי בערב בסלון. אני מעביר הרצאות קצרות, 15 דקות על הבמה, וכותב מאמרים קצרים לעיתון ופוסטים קצרים בפייסבוק, ככה אני מוציא דברים, ואולי הבמות האלה מספקות לי פורקן אינסטנט, שמונע ממני להגיע לספר. כרגע אני עמוק בסיפוקים המיידיים, לצערי, אבל החלום הוא לכתוב את הספר הזה, ושיהיה רב־מכר.

> המקום בעולם שאליו הכי הייתי רוצה להגיע נמצא בכלל מחוץ לעולם. הייתי רוצה להגיע לחלל. אבל עד שהטיסות הפרטיות לשם ייצאו לדרך, אני אסתפק באנטארקטיקה. המוטיבציה לשני המסעות האלה דומה. זו גם אותה מוטיבציה ששלחה אותי לפני שנה לניו זילנד: אני רוצה להיות רחוק, כמה שיותר רחוק, עם כמה שפחות אנשים.

בלי עבודה, בלי פוליטיקה, בלי פיגועים, בלי פקקים, בלי פרסומות, בלי הפרעות, בלי לכלוך, בלי עצבים, בלי קללות, בלי הבל ורעות רוח, בלי צרות של עולם ראשון ובלי הבעיות של העולם השלישי. כשאתה בקצה העולם, כך אני מדמיין, אתה באמת בקצה העולם. כל הדברים נשארים מאחוריך.

משהו בראשוניות הזאת של הקוטב, של סוף העולם, מושך אותי. לא רק כי אין שם אנשים, אלא גם כי אין שם שום דבר אחר. רק טבע פראי, מינימליסטי, זהו. אם תישאר שם לבד בלי ציוד, בתוך זמן קצר מאוד לא ייוותר ממך דבר. אתה כלום ושום דבר אל מול איתני הטבע, אל מול העולם, אל מול השקט המוחלט, אל מול הרעש מחריש האוזניים של הסופות הפתאומיות, אל מול הקדמוניות של הקרח. אנטארקטיקה היא המקום המושלם להבין שאתה אפס, קצה קצהו של הבל פה.

> לעריכת דין הוסמכתי ב־1996. כבר אז היו הרבה יותר מדי עורכי דין, אולמות רגילים היו צרים מלהכיל את כל פרחי המשפט על בני משפחותיהם ביום חגם, ולכן טקס ההסמכה התקיים באצטדיון טדי בירושלים. איזה שלמה כהן כזה או אחר דקלם דבר מה מעל במה מאולתרת, ואילו אני, ממתין לתורי בגלימה שחורה מגוחכת, ישבתי על הדשא הירוק, השטוח, הרענן, המשורטט קווי גיר לבנים, וחלמתי להתחיל לרוץ. שם, על הדשא, מול היציע המלא, יכולתי להבין בפעם הראשונה את עוצמת הריגוש ושכרון החושים שאוחזים במי שכובש שער מול קהל אלפים. שלמה כהן כלשהו המשיך ללהג מעל הבמה אבל אני בדמיוני כבר השלתי את הגלימה, ריחפתי קדימה בריצה, הותרתי מאחוריי מגן אומלל, עברתי בלם נבוך בעזרת דאבל פס פשוט, ובלי להשתהות בעטתי ברגל מלאה לחיבורים.

שאגה אדירה פרצה מהיציע ואני רצתי לכיוונה כאחוז אמוק, שטוף אדרנלין ונטול עכבות. מאז אני חולם לחזור למגרש ההוא, להשלים את המלאכה, לשמוע פעם אחת, ראשונה ואחרונה, את השאגה ההיא, שאז איכשהו נבלעה בלהג של איזה שלמה כהן שחילק סיכות לשכה מוזהבות, נטולות כל ריגוש.

> אחרי החתונה, אשתי ענת ואני היינו זוג צעיר ללא פרוטה בכיס. ענת מאוד אהבה ציורים אבל לא היה לנו כסף לקנות כאלה. זאת היתה בעיה שהייתי צריך לפתור אז הלכתי למוזיאון, עשיתי רישום של כמה תמונות, צבעתי בצבעי שמן, ועשיתי עבודה די טובה. העתקתי מגוון של פיקאסו, גם אבסטרקטים וגם מורכבים יותר, התברר שיש לי כישרון קליל בתחום — כל מי שנכנס הביתה חשב שזו רפרודוקציה קנויה.

התשוקה לציור היא עניין ממש אישי, רק אשתי יודעת על זה. אבל הבנתי שאני לא מספיק מוכשר כדי לצייר ממש טוב, ואני לא עושה דברים שאני לא יכול להיות בהם הכי טוב. ובכל זאת, מתוך העניין בציור נולד חלום שקשור גם למומחיות שלי. תמיד ריתק אותי הצוהר שציורים פותחים לעולם הנפש, במיוחד בציורי ילדים. כמדען מחשבים וכאיש בינה מלאכותית אני חולם להיעזר בציורים של ילדים כדי לבנות מערכת מחשב שמחקה את כושר השיפוט של מוח אנושי. מוח של אדם מבוגר הוא מורכב מאוד וקשה להבין איך להכניס אותו לתוך מודלים מתמטיים, אבל אצל ילד יש התפתחות, אתה יכול לתפוס אותו כשזה עדיין פשוט — והציור מספק זכוכית מגדלת לצפייה בשלבים התפתחותיים שונים של המוח. הקריירה המדעית שלי כיוונה אותי לפתור בעיות יומיומיות שאנשים עוסקים בהן והרחיקה אותי מהנושא הזה, שמעניין אותי מאוד, ומאפשר לחבר את המומחיות המקצועית שלי עם התשוקה האישית שלי לציור.

> אני מנגן כינור, אוהב לנגן, ומוזיקה חשובה לי מאוד. כתיבת מוזיקה היא חלום ארוך שנים, שלא חשבתי שאני מסוגל להגשים. חשבתי שאין לי את זה. אני לא מדבר על לכתוב ברמה גבוהה, אלא על לכתוב בכלל. ניסיתי בגיל 18 והגעתי למסקנה שאין לי הכישרון, ומאז לא העזתי. אבל לפני שלוש שנים ניסיתי שוב, ואני כותב, מוזיקה יחסית מורכבת. אני רוצה לכתוב יצירות איכותיות שאני איהנה מהן, וגם אחרים. כתבתי יצירה לכינור, כתבתי לשלישיית פסנתר - במאי ינגנו את זה - וכרגע אני כותב לחמישייה, לאנסמבל כלי מיתר. החלום הוא לכתוב יצירה מורכבת יותר, לתזמורת, כזאת שאולי הפילהרמונית או הקאמרטה או הסימפונית ירושלים יבצעו. למה לא?

> אני מאוד אוהב לבשל. לעמוד מאחורי הסירים זה כיף ענקי, ולראות את החיוך על פני האנשים שאתה מאכיל זה ממש תענוג. באוכל תמיד יש שמחה, ויש סיפוק בנתינה כזאת. למשל כשאני מצליח להכין משהו טעים שמשמח את הבת הגדולה והטבעונית שלי זה עושה לי טוב מאוד. לכן אני חולם להיות טבח במסעדה עממית באחד השווקים, מקום קטן, רק חמישה־שישה שולחנות. לעשות כל יום סיבוב בשוק, לראות מה הגיע, לבחור ולבשל מה שבא לי. אכלתי במסעדות כאלה בעולם, באיטליה, בספרד - אתה בא, מתיישב, אומרים לך זה מה שיש וזה מה שאתה אוכל, וכשנגמר האוכל הולכים הביתה. ככה אני רוצה.

> מילדות חלמתי לתופף, אבל כיוונו אותי לכיוונים אחרים, כאלה שאפשר להתפרנס בהם. גדלתי על דיפ פרפל ועל לד זפלין, וכשהייתי שומע אותם הייתי מרגיש שיש לי את התנועות של המתופף בגוף - וזה כך עד היום. כאילו יש לי ממש צורך כזה. תמיד דמיינתי את עצמי יושב מול סט תופים גדול על הבמה, אבל לא עשיתי עם זה כלום. חשבתי לעצמי: "אני כבר חמור גדול, אז עכשיו?". לא למדתי אפילו שיעור תיפוף אחד. אבל לפני שבוע אשתי החליטה, אאוט אוף דה בלו, שהיא הולכת ללמוד לתופף, וכשהלכתי לאסוף אותה התיישבתי מול סט התופים בעצמי. אז אולי אני קרוב לחלום הזה מאי פעם.

> כבר בגיל 12 מאוד רציתי לדבר אנגלית, אבל הייתי מתוסכל בשיעורים ולא הצלחתי. ועד עכשיו אני לא מצליח. אני דיסלקט, לקחתי מורות פרטיות בנעורים ובבגרות, וכלום לא עבד. ביומיום אני יודע לעקוף את זה, אבל לפעמים בחו"ל זה גורם לי חוסר ביטחון. אז אני עדיין חולם לדעת אנגלית, ואני רוצה להגשים את זה. לאחרים זה אולי נראה דבר קטן, אבל בשביל מי שמתקשה להגשים חלום כזה — זה דבר ענק.

> כשפרשתי מתפקיד נשיא בית הדין הארצי לעבודה, לפני כמעט חמש שנים, היו לי שתי תוכניות שרציתי להגשים, ולצערי עוד לא הספקתי, אני עסוק מדי. האחת היא ללמוד באוניברסיטה קורסים באמנות, בארכיאולוגיה ובתנ"ך. השנייה היא לנסוע לעמק החולה, לראות ציפורים נודדות. זה נשמע כל כך פשוט, אבל תמיד יש לי בוררות, גישור, אני מלמד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת קורנל. ככל שאני שומע יותר על הציפורים הן מסקרנות אותי יותר. אחד ממכוני האורניתולוגיה הגדולים בעולם נמצא בקורנל, ואני שומע שם הרצאות על ציפורים ומתעניין בעיקר בנדידה - זה אחד הדברים היפים בטבע. כבר ניסיתי לצפות בציפורים נודדות באזור אילת, אבל זו לא היתה התקופה הנכונה, ואני מקווה שהשנה אגיע לעמק החולה, ואוכל לישון באזור, לקום בבוקר ולצפות.

> ביקום מקביל הייתי צופיפניקית מושבעת שיוצאת לגלות קהילות ברחבי העולם. אבל בסוף י"ב זכיתי ב"כוכב נולד",

והיה לי בוער להגשים את החלום להיות זמרת. ככה יצא שעוד לא עשיתי מסע של גילוי עצמי, של להיות לבד, להיזרק, לצאת לחפש, להשתחרר. אני אדם שמאוד אוהב שליטה, אוהבת את ההרגלים היומיומיים שלי,  ואם יש לי יום חופשי אני מודאגת. יש לי קושי לשחרר, אבל זה יצטרך לקרות כך או אחרת. כנראה שכדי להגשים את הטיול אצטרך שמישהו יגרור אותי. בן הזוג שלי כבר הציב בפניי עובדה: כשהוא יגמור ללמוד ניסע לחודשיים לאוסטרליה. אמרתי שאוכל לנסוע רק לחודש.