24 השעות

ששינו לנו את החיים

24 השעות

ששינו לנו את החיים

תוכנית הייצוב הכלכלית התקבלה בישיבת הממשלה של ה־30 ביוני 1985 והפכה את הכלכלה הישראלית על פניה. היום, בדיוק 30 שנה אחרי, מתפרסמים הפרוטוקולים מאותו לילה ומספקים הצצה מדהימה לאופן שבו התקבלו ההחלטות שעיצבו את המשק הישראלי כפי שהוא היום

שאול אמסטרדמסקי

מימין לשמאל: פרופ׳ מיכאל ברונו, אדריכל התוכנית; יעקב צור, שר הקליטה; עמנואל שרון, מנכ״ל משרד האוצר (מאחור); מוטה גור, שר הבריאות; פרופ׳ איתן ברגלס, מאדריכלי התוכנית (למעלה מאחור); משה ארנס, שר ללא תיק; אברהם שריר, שר התיירות (למטה); ויקטור מדינה, מנהל המחלקה המוניטרית בבנק ישראל (למעלה, מאחור); משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל; גד יעקבי, שר הכלכלה (למטה, משמאל)

ישיבה אחת של 24 שעות לפני 30 שנה שינתה לחלוטין את הכיוון שהמשק הישראלי, שהחברה הישראלית, צעדו בו. היום לפני שלושים שנה בדיוק התכנסו שרי הממשלה ה־21 (מלבד יוסף בורג, שהיה חולה) לישיבת חירום שנמשכה יממה שלמה, מבוקר עד בוקר. בסופה, ברוב של 15 תומכים מול 7 מתנגדים אישרה ממשלת האחדות ההיא את ״תוכנית הייצוב״— האירוע הכלכלי החשוב והמשפיע ביותר של 30 השנים האחרונות.

השינוי לא קרה בבת אחת, אבל הלילה ההוא בחדר הישיבות של הממשלה בירושלים היה הרגע שהתחיל את הכל. אין הרבה רגעים כאלה בהיסטוריה של משק, בטח לא במישור הכלכלי, ולכן הרגע ההוא כל כך חשוב, עד היום.

ארכיון המדינה מפרסם כעת את הפרוטוקולים של הישיבה, שנמצאו עד כה תחת חיסיון. על פני כ־350 עמודים יכול הציבור לקרוא כיצד התנהל הלילה ההוא: על הטקטיקה של ראש ממשלת האחדות שמעון פרס להציג בפני השרים חומר מורכב מדי להבנה בדקה ה־90, להתיש אותם ולהכריח אותם לא לצאת מהחדר עד שלא יוצא עשן לבן; וכיצד הכלכלנים דוחפים את הפוליטיקאים עוד ועוד, לקצץ ולקצץ, כי אין ברירה; ואיך אפילו ברגעי חירום ומשבר הפוליטיקה הקטנה עדיין משחקת תפקיד גדול. כיום, כשהממשלה מתקשה להחליט מה לעשות עם הגז, וערב דיוני תקציב המדינה שצפויים להיות קרקס פוליטי, מעניין לראות שגם לפני 30 שנה הפוליטיקה עניינה את הפוליטיקאים יותר מהאידאולוגיה.

אגב, עדיין אי אפשר לקרוא את העמודים בפרוטוקול שעוסקים בתקציב הביטחון. רק בעוד 20 שנה, 50 שנה מהישיבה המקורית, החיסיון שחל עדיין על העמודים האלה יוסר.

מימין לשמאל:

ישראל קיסר, מזכיר ההסתדרות

חיים הברפלד, יו״ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות

מיכאל ברונו, מאדריכלי התוכנית

עוזי ברעם, חבר כנסת ומזכ״ל מפלגת העבודה

אמנון נויבך, יועצו הכלכלי של ראש הממשלה

משה שחל, שר האנרגיה

גד יעקבי, שר הכלכלה

שמעון פרס, ראש הממשלה

עלייתה ונפילתה של האינפלציה בישראל

שיעורי האינפלציה לאורך השנים

השחקנים המרכזיים

  • שמעון פרס

    רה״מ בממשלת האחדות הוא הדמות הדומיננטית ביותר בישיבה. פרס בקיא בנתונים, מנהל את הדיון, מנסה למצוא פשרות פוליטיות וגם עורך הצבעות כפולות כשהתוצאות אינן נוחות לו. הוא לוקח את שתי חלופות הקיצוצים שהאוצר הניח על השולחן, ובונה מהן חלופה שלישית, בניסיון לא לצעוד לתוך המלכודות שמניחים היריבים הפוליטיים שלו בממשלה. האיבה בינו לבין חלק מאנשי הליכוד - למשל, שרון וקצב - ניכרת בפרוטוקול.

  • יצחק מודעי

    שר האוצר שבמשמרת שלו קרו הדברים. בניגוד לקודמיו הוא מצליח לבנות תכנית קוהרנטית לייצוב המשק, שהתבססה בעיקר על חזונו של פרופ׳ מיכאל ברונו. במהלך הישיבה מודעי דומיננטי למדי, בקיא בנתונים וקורא לשרים להבין שאי אפשר לרבע את המעגל ושחייבים לקצץ. לפרקים הוא ואנשי האוצר יוצאים החוצה כדי להגיע לפשרה עם חלק מהשרים ולהשיג תמיכה לתכנית כולה. ובכל זאת, בזמן הישיבה מודעי נמצא עמוק בצלו של פרס.

  • מיכאל ברונו

    עם כל הכבוד לאנשי האוצר, אדריכל תכנית הייצוב הוא מי שלא החזיק אז בשום תפקיד רשמי. ארבע שנים לפני שהתכנית עלתה לדיון, ברונו כבר פרסם את עיקריה בביטאון ״מגוון״, וקרא לייצוב שער החליפין, הקפאת שכר ומחירים, ביטול תוספות היוקר והפיקדונות הדולריים. במידה רבה, ברונו היה אחד הכלכלנים שהשפיעו יותר מכל על עיצובה של הכלכלה הישראלית מאז. שנה לאחר מכן הוא מונה לנגיד בנק ישראל, תפקיד בו החזיק עד 1991.

  • עמנואל שרון

    מבחינה טכנית, מנכ״ל משרד האוצר עמנואל שרון וראש אגף התקציבים במשרד אהרון פוגל הם הפקידים החזקים בחדר דיוני הממשלה. ואמנם, שרון אכן לקח חלק פעיל בגיבוש תוכנית הייצוב, אם כי מידת הדומיננטיות שלו היתה פחותה לעומת זו של פרופ׳ מיכאל ברונו. אחרי ההצגה הראשונה של התוכנית, את מרבית ההערות הכלכליות שמוערות בהמשך מעירים פקידי אוצר אחרים, או פרופ׳ ברונו.

  • אהרון פוגל

    בזמן הישיבה הזו, פוגל שימש בתור ראש אגף התקציבים. בשנים שאחרי הישיבה הזו הפך הממונה על התקציבים לפקיד בעל כוח רב, בין היתר משום שבאותה ישיבה נוצר אבטיפוס של חוק ההסדרים (שנחקק רשמית כעבור שלושה חודשים, כשתקנות שעת חירום פקעו). פוגל הפך לפקיד עוצמתי בעיקר בתקופת ממשלת רבין, כשכבר כיהן כמנכ״ל משרד האוצר. אז זכה מרבין לכינוי הגנאי שהורחב לגבי כל פקידי האוצר - ״הפוגלים האלה״.

  • ישראל קיסר

    שמו של יו״ר ההסתדרות עולה שוב ושוב לאורך כל הדיונים, בגלל המבנה המאוד הסתדרותי של המשק באותם ימים. כמעט בכל מקום שבו שרי הממשלה רוצים לעשות שינוי, לקצץ, לקבוע כללים חדשים, היתה צפויה להם התנגשות עם ההסתדרות. יו״ר ההסתדרות הוא האדם היחיד שלמענו פרס יוצא מהדיון בשלב מסוים, ולאורך כל הדיון פרס מנסה להנדס את הדברים כך שגם להסתדרות יהיה נוח לרדת מהעץ.

שני דברים קריטיים בניהול הכלכלה הפוליטית הישראלית נולדו באותו לילה. הראשון הוא חוק ההסדרים, שעדיין לא קראו לו בשמו. כשפרס הקריא עוד גזרה ועוד שינוי מבני ועוד קיצוץ ועוד רפורמה, הוא בעצם הניח את התשתית לחוק הזה. היום, כשחוק ההסדרים כבר עבר את השיא שלו, זה עשוי להיראות לנו כמו עניין של מה בכך. אבל לפני שלושים שנה פקידי האוצר ראו כי הדרך היחידה שבה אפשר לנהל את המערכת הפוליטית היא באמצעות חוק אנטי דמוקרטי שעוקף אותה.

חוק ההסדרים, יחד עם חוק יסודות התקציב וחוק בנק ישראל שאושרו באותה תקופה, הפך את פקידי האוצר לשליטים הכל יכולים בממשלה. התהליך הזה ניוון את המשרדים האחרים, ולבסוף גם קומם עליו את הציבור. בשנים האחרונות משרד ראש הממשלה התחיל בהדרגה לגזול את הכוח מאגף תקציבים, כך שגם משרדי הממשלה כבר לא מסוגלים לקדם רפורמות בעצמם ולגבש מדיניות, וגם הכוח של אגף התקציבים נחלש. המרוויח העיקרי מזה הוא משרד ראש הממשלה.

הדבר השני שקרה באותו לילה, והוא החשוב ביותר, הוא שהממשלה התחילה בתהליך הדרגתי של צמצום עצמי. ממשק שבו הממשלה היא הדבר העיקרי (שירותי הממשלה היוו 65% מהתוצר ב־1985), ישראל הפכה למשק שבו ההוצאה הממשלתית היא בין שלוש הקטנות ביותר מבין מדינות ה־OECD, בהשוואה לתוצר (פחות מ־40% ב־שנת 2014). התהליך הזה התחיל בבת אחת באותו לילה בפיטורים, בקיצוץ שכר ובקיצוץ סובסידיות, ונמשך במלואו עוזו בשנים שלאחר מכן, בממשלות השמאל והימין גם יחד.

 

את התוצאות אנחנו מרגישים על בשרינו עד היום. מצד אחד, רמת החיים של כולנו — כן, של כולנו — עלתה משמעותית מאז. אנחנו טסים יותר לחו״ל, קונים יותר בגדים ואוכל, מכוניות, צעצועים לילדים, וכל מה שתרצו. זה לא בהכרח דבר טוב, אבל זה כן מעיד על עלייה (חומרית) ברמת החיים. אנחנו מובילים בתחומים רבים בהייטק, בטכנולוגיות מים, בסייבר, האוניברסיטאות שלנו נחשבות למצוינות, ואפילו רמת הרפואה פה לא רעה בכלל. כל זה לא היה קורה אילולא המשק הפך לפתוח יותר.

מנגד, את הנכסים שהממשלה השילה מעליה אספה קבוצה מצומצמת יחסית של בעלי הון. הבנקים, חברות הביטוח, מונופול הגז, קבוצת אי.די.בי, וגם המונופולים הממשלתיים (חברת חשמל, רשות שעות התעופה) — אלה מוקדי הכוח המודרניים. פעם כולם היו מרוכזים בידי הממשלה וההסתדרות.

השכר של העובדים אמנם עלה, אולם מתחילת שנות ה־2000 הוא קפוא במקום. בתוך התופעה הזו נוצרו כמה גטאות של שכר גבוה — בענף הפיננסים או בהייטק למשל. נוצרה פה ישראל של מעלה וישראל של מטה, ובתווך מעמד ביניים מתכווץ שמוציא מכיסו פעמיים — גם משלם מסים על שירותים ממשלתיים, אבל גם רוכש באופן פרטי שירותים משלימים (שיעורים פרטיים לילד, ביטוח בריאות פרטי) משום שאיכות השירותים הציבוריים הידרדרה. הביטחון התעסוקתי הוא נחלת העבר, וכל ילידי שנות ה־80 ואילך יחליפו עד הפנסיה שלא תהיה להם יותר מעשרה מקומות עבודה.

במערכת הבחירות האחרונה ביסס המועמד של מפלגת העבודה לתפקיד שר האוצר פרופ׳ מנואל טרכטנברג את התוכנית הכלכלית של המפלגה על כך שמדינת ישראל עברה ב־30 השנים האחרונות מסע הכרחי לפתיחת המשק ולהפיכתו למודרני יותר ומשוכלל יותר, אולם כעת הגיע הזמן לעצור ולבדוק אם לא שילמנו מחיר חברתי כבד על הפתיחות הזו. אם רק יכולנו לבדוק מי מהשרים שהצביעו באותו לילה בעד או נגד התוכנית היו משנים את הצבעתם אם היו יודעים מה התוצאות 30 שנה מאוחר יותר.

מימין: מיכאל ברונו, אדריכל התוכנית; ישראל קיסר, מזכיר ההסתדרות

 

חלק א': הפוליטיקה והטקטיקה

הסיפור הזה מתחיל ב-1984. ישראל היתה נתונה במערכת בחירות מותחת, הפער בין המערך לבין הליכוד היה קטן ונסגר ככל שמועד הבחירות התקרב, ובינתיים מצבו של המשק התדרדר. האינפלציה השתוללה, וגרוע מזה, יתרות הדולרים של הממשלה הצטמקו. וזו, למעשה, היתה הבעיה האמיתית. כי אם הדולרים ייגמרו, הממשלה לא תוכל לעמוד בחובותיה, והתסריט יהיה אחד - פשיטת רגל (בסגנון יוון של ימינו).

כבר בזמן מערכת הבחירות היה ברור שהנושא הכלכלי יהיה הנושא המרכזי הממשלה החדשה תידרש אליו. ב-23 ביולי 1984 העם בישראל אמר את דברו - תיקו. יו"ר המערך שמעון פרס ניסה תחילה להרכיב ממשלה בעצמו, אך כשל. הנשיא יצחק הרצוג, אבא של, הוליך את פרס ויו"ר הליכוד יצחק שמיר לממשלת אחדות, שקמה ב-13 בספטמבר 1984. וכך, הקרקע הפוליטית שאפשרה את קיומה של תוכנית הייצוב הונחה.

בתחילה חשב פרס שיוכל לפתור את המשבר פשוט על ידי קבלת כסף מהאמריקאים. מי שהיה לימים נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, סיפר בראיון ל"כלכליסט" ב-2009 כיצד במקור פרס ביקש מהאמריקאים סיוע דחוף של 4 מיליארד דולר, ועוד הקמת קרן של 10 מיליארד דולר. אבל שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ, כך סיפר פישר, הבין שלשפוך עוד כסף מבלי לבצע שינויים תשתיתיים פירושו רק לדחות את הבלתי נמנע, ולכן שלח את הישראלים לבנות תוכנית כואבת לטיפול במשבר.

בלית ברירה חזר פרס לישראל, וניסה דרכים אחרות. חודשיים לאחר הקמת הממשלה, ב-12 בנובמבר, חתמה הממשלה על עסקת חבילה עם ההסתדרות, ולתקופת מה היה נדמה כי היא עובדת. אלא שאז האינפלציה חזרה להשתולל, משום שהתוכנית לא היתה מקיפה מספיק. גם עסקת חבילה נוספת, שנכנסה לתוקף בינואר שלאחר מכן, לא פתרה את המשבר.

בינתיים, שר החוץ האמריקני שולץ שלח לישראל שני כלכלנים - את סטנלי פישר הצעיר ואת הרברט סטיין - כדי להתחיל להפעיל לחץ על הישראלים שיגבשו תוכנית. הכלכלנים הישראלים אימצו את הלחץ האמריקני בשמחה (אם לא יצרו אותו בעצמם) בשביל ללחוץ על הפוליטיקאים.

צוות מצומצם בהובלת פרופ׳ מיכאל ברונו, אז ללא כל תפקיד רשמי, ומנכ״ל משרד האוצר עמנואל שרון, הרכיבו את התוכנית בחשאיות בהוראתו של ראש הממשלה שמעון פרס, מבלי לערב את נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום. יומיים לפני ישיבת הממשלה הוצגו פרטי התוכנית לראש הממשלה ולשר האוצר, וחלקה הודלף לתקשורת בשביל לרכך את המכה. לבסוף, ב-30 ביוני 1985, כשהכל היה מוכן ולא היה עוד לאן למשוך את הדברים, כינס פרס את הממשלה לדיון חירום.

אופוזיציה מתוך הממשלה

  • אריק שרון

    שר התעשייה והמסחר בממשלת האחדות אריק שרון היה אחד השרים היותר פעילים בישיבת הממשלה על תוכנית הייצוב, והיווה את אחד המתנגדים הקולניים ביותר לראש הממשלה שמעון פרס. שרון תקף את התוכנית של פרס והאוצר, הגדיר אותה מסובכת מדי, וטען כי היא תפגע מאוד במגזר היצרני ובמשקיעים, בין היתר משום שהריבית תעלה (ובכך צדק בסופו של דבר). במקומה, קרא שרון להנהיג במקומה את תוכנית הדולריזציה - כלומר מעבר של המשק הישראלי להשתמש בדולרים באופן רשמי במקום שקלים. תוכנית זו זכתה להתנגדות מצד הכלכלנים שנכחו בישיבה, ונפסלה כלאחר יד.

  • משה קצב

    שר העבודה והרווחה בממשלת האחדות משה קצב הפעיל לכל אורך הישיבה לחץ מתמיד על ראש הממשלה שמעון פרס להכליל בתוכנית פיצוי כספי לשכבות החלשות, ולבטל את הקיצוץ המוצע בקצבאות הילדים. קצב לא בחל בשום מניפולציה רגשית, ופרס בתמורה לא היסס לבטל הצבעה שבה הצעתו של קצב זכתה, ולהצביע על עניין מחדש רק בשביל שקצב יפסיד. לבסוף, בשורה התחתונה, הממשלה החליטה לתת פיצוי למקבלי קצבאות שזו הכנסתם היחידה, ולמקבלי קצבאות ילדים עם ארבעה ילדים ויותר. יתר הקצבאות - קוצצו בניגוד לדעתו.

  • יצחק נבון

    שרי המערך בעיקרון תמכו בתוכנית (למעט שר הביטחון יצחק רבין ויריבו הפוליטי הגדול ביותר של פרס שנמנע), אולם שר החינוך (והנשיא לשעבר) יצחק נבון איים להתפטר במהלך הישיבה אם תקציב משרד החינוך יקוצץ כפי שהאוצר הציע (ב-200 מיליון דולר).

    התנגדותו הנחרצת עבדה, ופרס הבין שהוא חייב להביא פתרון יצירתי. במקום לקצץ שעות הוראה ולפטר מורים הוחלט בסוף לדחות תוספות שכר שהמורים היו אמורים לקבל, ולחייב את התלמידים ללמוד במשמרת שניה.

ידיעות אחרונות, 16.5.1985

מדד חודש אפריל, שעלה ב-19.4% בחודש אחד וזכה לכינוי ״מדד ההלם״, הבהיר לממשלה את הדחיפות בגיבוש תוכנית כלכלית

 

מימין: ישראל קיסר, מזכיר ההסתדרות; שמעון פרס, ראש הממשלה; יצחק מודעי, שר האוצר (עומד); אלי הורביץ, יו״ר התאחדות התעשיינים; יצחק שמיר, שר החוץ

30 שנה אחרי הישיבה ההיא, מדהים להיווכח עד כמה היריבויות הפוליטיות והפוליטיקה הקטנה חזקות אפילו מהצורך בהצלת המשק מפני קריסה לתהום. למרות שהכלכלנים, פרופ' מיכאל ברונו ומנכ"ל משרד האוצר ד"ר עמנואל שרון הסבירו לפוליטיקאים בתחילת הישיבה עד כמה מצב המשק הוא קריטי, ניכר לאורך הישיבה כי הפוליטיקאים אינם מצליחים לנער מעליהם את הפוליטיקה.

כדי להבין איך הפוליטיקה עבדה פה, צריך להיזכר ברגע ביחסי הכוחות בתוך הממשלה המוזרה ההיא. זו היה ממשלת אחדות. ראש הממשלה היה שמעון פרס, שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה היה יצחק שמיר. שר האוצר היה איש הליכוד יצחק מודעי, וגם כמה שרים כלכליים מרכזיים היו אנשי ליכוד: שר התעשייה והמסחר אריק שרון, שר הבינוי וסגן ראש הממשלה דוד לוי, ושר העבודה והרווחה משה קצב. גם יריבו הפוליטי הגדול ביותר של פרס מתוך המערך, שר הביטחון יצחק רבין, לא בדיוק עשה לו חיים קלים.

הפרוטוקולים של הישיבה ההיא חושפים כי מי שעשו לפרס את המוות לאורך הישיבה היו בעיקר שר הרווחה קצב, ושר התעשייה והמסחר שרון. קצב, למשל, תבע מפרס לוותר על הקיצוצים המתוכננים בקצבאות הילדים, ונשא נאום מרגש על האופן שבו ראש הממשלה מתנכל לשכבות החלשות.

משה קצב: אדוני ראש הממשלה, גם אם המדיניות הכלכלית תתמוטט ולמשפחה ענייה לא יהיה כסף לקנות כיכר לחם, אני בעד התמוטטות התוכנית הכלכלית. זה לא עניין של כסף, זה עניין של קיום… מעולם לא שמעתי את ראש הממשלה מדבר על המצוקה הקשה שיש בתחומי הרווחה… ראש הממשלה, אתה יודע שבשבוע שעבר ילד משותק בארבעת הגפיים לא הלך לישון בלילה, כי לא היתה אחות שתחליף לו בגדים כי להיכנס למיטה? זה מספיק מזעזע אותך? אני צריך לדבר בסגנון כזה? אני מעולם לא רוצה לגרום להתרגשות ואני מעולם לא רוצה להשתמש במצוקות של המסכנים ביותר, כדי לגרום לזעזוע

פרס הקשיב והקשיב, אבל בשלב מסוים פשוט נשבר לו, והויכוח בינו לבין קצב עלה לטונים גבוהים:

שר התעשייה והמסחר אריק שרון נקט בטקטיקה אחרת, מתוחכמת יותר. מלבד התנגדויות פרטניות לסעיפים ספציפיים בתוכנית, שרון הודיע כי הוא מתנגד לתוכנית כולה כי אין סיכוי שהממשלה תצליח להוציא אותה לפועל, כי היא תתקפל בפני ההסתדרות:

נוכחים נפקדים
שכמעט לא תרמו לדיון

  • יצחק שמיר

    הדבר הבולט ביותר לאורך 20 שעות ישיבת הממשלה הוא השתיקה הכמעט מוחלטת של יצחק שמיר, מי שעתיד להחליף את פרס שנה לאחר מכן בראשות הממשלה. שמיר אמנם לא נודע בתור פוליטיקאי דברן יתר על המידה, אבל היה מצופה שלפחות יגיד משהו מלבד משפט קצר אחד. הוא ממש נוכח-נפקד לאורך כל הדיון.

  • דוד לוי

    גם כוכב הליכוד באותם ימים דוד לוי כמעט שלא לוקח חלק בדיון, מלבד להתנגד עקרונית לתכנית, להתלונן על כך שלא שותף בפרטים קודם לכן, ועוד כמה משפטים ספורים מסוג זה.

  • יצחק רבין

    גם יריבו הגדול של פרס מתוך מפלגת העבודה, יצחק רבין, די שקט לאורך כל הדיון, להוציא כל מיני עקיצות ואמירות ביניים צדדיות.

  • משה מנדלבאום

    נגיד בנק ישראל, מי שאמור להיות היועץ הכלכלי הראשי של הממשלה, נדחק לקרן זווית וחוסה בצלו של פרופ׳ מיכאל ברונו, שהחליף אותו בתפקיד כעבור שנה.

מלבד זה, שרון ערך ניתוח פוליטי בזמן אמת, על כך שפרס בעצם מהנדס את הדברים כך שהחלקים הרעים בתוכנית יידבקו בליכוד, שכן שרי האוצר והתעשייה והמסחר שצריכים להוציא את צווי החירום ולפגוע בעובדים הם שרים מן הליכוד. ואילו אחר כך, כשההסתדרות תבוא לבכות, היא תבוא לבכות לראש הממשלה פרס, שימתיק מעט את רוע הגזרה, וכך יזכה בדעת הקהל.

אחרי שראש הממשלה פרס יוצא במהלך הישיבה לפגישה עם יו"ר ההסתדרות ואחר כך חוזר לישיבה ומעדכן את השרים כי מדובר בפגישה מפלגתית, שרון ממש מאבד את העשתונות:

אבל פרס לא פראייר. הוא ידע מראש שהוא מכניס את עצמו לגוב אריות, ולכן בנה טקטיקה מעניינת, מכמה שכבות. ראשית, פרס דאג שהחומר המלא של התוכנית יוצג לשרים רק בישיבה עצמה, למרות שמדובר בתוכנית מורכבת מאוד שאין סיכוי להבינה מקריאה חפוזה.

שנית, חרף מחאות חוזרות של שרי הליכוד במהלך הדיון, פרס קבע כי הישיבה תסתיים בהחלטות, כמו בתהליך בחירת האפיפיור. "אנו נגמור את הישיבה או שהישיבה תגמור אותנו". וכך, הוא ניהל ביד רמה דיון של כמעט יממה שלמה, תוך כדי שהוא מתיש את כל השרים, עד להכרעה מוחלטת . כך הוא מוליד, בלי דעת, את השיטה של משרד האוצר מאז ועד היום להציג לממשלה את תקציב המדינה ואת חוק ההסדרים הנלווה לו.

ולבסוף, כמרכיב נוסף בטקטיקה שלו, פרס לא העלה את התוכנית כולה להצבעה, משום שאז היה מתקשה להשיג את הרוב הדרוש לו. תחת זאת, הוא פיצל את ההצבעה לסדרה של הצבעות, על כל סעיף בנפרד, כדי לרכך את ההתנגדות. על הדרך, כשהרגיש שהוא עומד לדרוך על מוקשים פוליטיים, גילה יצירתיות והנדס פתרונות שהשרים היו יכולים לחיות איתם. כך גם חבר מפלגתו שר החינוך יצחק נבון יכול היה לחזור בו מהאיום להתפטר, משום שפרס ויתר על חלק מההצעות לקיצוץ בחינוך והמיר אותן בגזירות אחרות על המורים שנבון היה יכול לחיות איתן. בשלב אחר, כשבאחת ההצבעות פרס הפסיד ומשה קצב ניצח, פרס פשוט ערך את ההצבעה  מחדש, נימק זאת בכך שהשרים לא הבינו על מה הם מצביעים, והביס את קצב בהצבעה השניה, לקול מחאותיו של שר הרווחה.

מימין: מיכאל ברונו, אדריכל התוכנית; משמאל: יצחק מודעי, שר האוצר

 

חלק ב'. האידאולוגיה

באופן מוזר משהו, על אף שמדובר בתוכנית ששינתה בסופו של דבר את פני המשק והעבירה אותו מפסים של משק סוציאליסטי והסתדרותי למשק פתוח וליברלי יחסית, הפרוטוקולים מגלים כי הדיון האידאולוגי תפס נפח מצומצם יחסית מהדברים.

אמנם כמעט כל השרים הדגישו כי אסור לפגוע בשכבות החלשות, אבל אלה אמירות שקל להשמיע, וזהו לא באמת דיון אידאולוגי. כל השרים גם ידעו לדבר גבוהה גבוהה על הצורך בתוכנית חירום ועל הצורך לקצץ בתקציב, אבל באותה נשימה הסבירו בלהט - כולם בלי יוצא מן הכלל - כי בתקציב המשרד שלהם אסור לקצץ בתכלית האיסור. גם זו לא אידאולוגיה אלא פוליטיקה בסיסית.

רוב הזמן הדיון היה פרקטי או פומפוזי - ובעיקר, פוליטי - על אף שההחלטות שהתקבלו בסופו של דבר ביטאו אידאולוגיה כלכלית מסוימת מאוד. האידאולוגיה פרצה במלוא עוזה במהלך הדיון בשתי נקודות מסוימות, בעיקר על ידי שני שרים: משה ארנס ויגאל הורביץ. הורביץ, שר האוצר לשעבר וללא ספק המבטא המובהק ביותר של תפיסה כלכלית ימנית, ממש קרא לקצץ בכל דבר שזז, וביתר שאת (כפי שגם עשה בכנסת):

יגאל הורוביץ: אני בעד פיחות של 20%. אני בעד פת״מ חד צדדי. בעד קיצוץ של 750 מיליון דולר. בעד הורדה של 10% במצבת כוח האדם. לפנות לציבור ולומר: רבותי, מצב חירום, נא לחיות בהתאם. אל תעשו מסיבות בהילטון ולא באולמות לחיים לאלף אנשים. מדינת ישראל במצוקה נוראה ותתנהגו בהתאם. לא יהיה נוח לאנשים להשתולל, תהיה הרגשה שהמדינה בצרה ומנסה לשקם את עצמה

השר ללא תיק משה ארנס נשא נאום נלהב על המעורבות הממשלתית היתירה במשק, ועל כך שאין עוד מדינה מערבית שבה הממשלה היא חלק כל כך גדול מהמשק, וקרא לשנות את מסלול של המשק מן היסוד (ובכל זאת, אגב, הצביע בסופו של דבר נגד התוכנית).

נקודות נוספות שבהן האידאולוגיה צפה היא כשראש הממשלה פרס ושרים נוספים מציעים להטיל כמה גזירות נקודתיות גם על בעלי ההון, בשביל לאזן, ולו למראית עין את הפגיעה בשכבות החלשות. הנה דוגמה:

שר התקשורת אמנון רובינשטיין: במגמה לאזן את הפגיעה הזו,, הצעתי לפחות דבר אחד - שיבוטל האבסורד הזה של פטור ממס שבח על דירות שנמכרות כל ארבע שנים, על דירה שניה, שלישית ורביעית. לפחות נבטל זאת. אני מצטער שזה לא נמצא בתוכנית… רבותי, איני יודע לאן הגענו אם נתחיל לשחוק שכר ונפטור (ממס על) רווח הוני אנשים שעשו ספקולציות בדירות

בסופו של דבר, מכל ההצעות האלה לא נותר הרבה. מהפרוטוקול ברור גם לשרי השמאל היה מובן כי הגיע הסוף למדיניות הממשלתית הסוציאליסטית, וכמעט כולם הצביעו על קיצוץ עמוק בתקציב, על ביטול הסובידיות הממשלתיות, ועל צעדים נוספים מבית מדרשו של הימין הכלכלי. מבין אנשי השמאל, אולי מתוקף תפקידו, פרס נדמה כסמן הימני ביותר.

ועוד דבר ברור: על אף שאחד הגורמים המובהקים למשבר הכלכלי ולהתנהלות הממשלתית הכושלת היה הנטל הביטחוני והחלק הגדול מאוד של הביטחון בתקציב המדינה, איש מהנוכחים זולת השר עזר ויצמן (לשעבר שר הביטחון) ופרופ׳ מיכאל ברונו, לא דחף לקיצוץ עמוק יותר בתקציב הביטחון.

השר ללא תיק עזר ויצמן: אני אצביע בעד התוכנית. אך היות שהפגיעה בנושא החינוך ובנושא השכר של שכבות נמוכות היא קשה, הצעתי אם אפשר לקחת יותר מהביטחון. לא הצלחתי מספר ולא הצעתי מהיכן, כדי לאזן את הפגישה הקשה שמבחינה ציבורית תכה בממשלה הזו על שני מרכיביה. לכן אמרתי שאני מעריך שאפשר לטפל בנושא הביטחון בצורה אחרת… הדגשתי ואמרתי שבשעה שדורשים מהחינוך לקצץ כפי שדורשים, אפשר לרדת בביטחון נמוך יותר…

כל היתר קיבלו כתורה מסיני את העובדה שהביטחון מעל לכל. אולי זו הטראומה של 73 ו-82 שהיו עדיין טריות מאוד.

ראש הממשלה שמעון פרס יוצא להתאוורר במהלך הישיבה הלילית

מה בתוכנית

כך עבדה תוכנית
הייצוב הכלכלי

  • תקציב המדינה קוצץ
    ב־750 מיליון דולר
  • הקפאת שכר ומחירים,
    קיצוץ סובסידיות
  • קיבוע שער החליפין
    דולר־שקל והגבלת פקדונות דולריים
  • החלפת השקל הישן בחדש
  • עם מה נשארנו

התוצאות וההשלכות
של התוכנית

  • האינפלציה נבלמה, הגירעון והיחס חוב־תוצר החלו לרדת
  • הוצאת הממשלה על
    שירותים ציבוריים יורדת במגמה עקבית עד היום
  • ריביות הבנקים עלו ולכן הצמיחה במשק האטה
  • נולד חוק ההסדרים, שהוא הכלי המרכזי של האוצר להעברת רפורמות עד היום

חלק ג'. הצל המאיים בחדר

לאורך כל הישיבה, היו עוד שתי ישויות שלא נכחו בחדר אולם רוחן ריחפה מעליו כל העת. הראשונה היא ההסתדרות, השנייה היא התקשורת. לראש הממשלה פרס היה ברור שההתנגשות עם ההסתדרות היא בלתי נמנעת. הוא כל כך הבין את זה עד שבמהלך הישיבה הותיר את השרים להמשיך לדבר לפרוטוקול והלך לשבת עם מזכיר ההסתדרות ישראל קיסר ולהציג לו את עיקרי התוכנית.

לאורך הישיבה פרס ממש מנה את החלקים בתוכנית שיביאו לפיצוץ מול ההסתדרות, וכשהגיע בספירה לנקודת חיכוך רביעית במספר, ביקש למצוא דרך מרוככת לעשות זאת, ונעזר לשם כך ביועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר שהפליא לנסח ניסוחים משפטיים פתלתלים מניחים את הדעת.

זמיר נחלץ לעזרתו גם בניסוח קיצוץ השכר לעובדים, כך שייראה כאילו מדובר בכלל בתוספת שכר. כשמישהו הציע למסות את קרנות ההשתלמות, שר האוצר יצחק מודעי הוריד את הרעיון מהשולחן בנימוק כי מדובר ב״בייבי״ של ההסתדרות.נציגי ההסתדרות אמנם לא נכחו בדיון אבל היוו חלק משמעותי ממנו, ומהתוכנית, שסימלה במידה רבה את נקודת המפנה והמעבר של ישראל ממשק הסתדרותי למשק שנשען על המגזר הפרטי.

ולבסוף, התקשורת. הנוכחות שלה בחדר עולה כבר בפתח הישיבה בדבריו של ראש הממשלה פרס: ״בקשתי לשרים - לא לתת ראיונות תוך כדי ישיבת ממשלה. זה גם כן לא נשמע כדבר הזה, לא נשמע. לא יוצאים באמצע ומעניקים ראיונות לטלוויזיה או לרדיו, זו דמורליזציה, אי אפשר לנהל ככה ממשלה״.

למרות בקשתו של פרס, שרי הממשלה בכל זאת מדברים עם התקשורת תוך כדי הישיבה. יומן הבוקר של גלי צה"ל, לדוגמה, נפתח בראיון עם שר החינוך יצחק נבון, עוד לפני שהישיבה הסתיימה:

לאורך הישיבה אמצעי התקשורת מוזכרים שוב ושוב. השרים משתמשים בהם בשביל להתנגח אחד בשני, כשהם מאשימים זה את זה בהשמצות בתקשורת או בהדלפות לעיתונאים. ומדי פעם, אפילו בזמן שמישהו אחר מדבר, אחר השרים מדווח מה אומרים ברדיו. פעם זה שרון, ופעם זה רבין שמבשר לשר הרווחה קצב שאמרו ברדיו שהוחלט כבר על קיצוץ קצבאות הילדים, למרות שהממשלה עדיין לא הצביעה על כך. ״הודיעו ברדיו״, הסביר רבין לקצב, שיבין שהעסק גמור. בשורה התחתונה, לכל הנוכחים בחדר, שרים ופקידים כאחד, היה ברור שחלק מרכזי בתוכנית תהיה היכולת להסביר אותה לציבור דרך אמצעי התקשורת, מבלי לחטוף ביקורת נוקבת מדי.

מימין: מנכ"ל משרד האוצר עמנואל שרון. משמאל: שר האוצר יצחק מודעי

חלק ד'. איך סוגרים עניין

בשלב מסוים, פרס מבין שצריך להתניע את הישיבה, אחרת שום דבר לא יקרה. הוא משתמש בלחץ שמפעיל על הממשלה פרופ' מיכאל ברונו, האדריכל של תוכנית הייצוב, ובאופן כללי אחד הכלכלנים הישראלים המשפיעים ביותר בכל הזמנים (שמונה לנגיד בנק ישראל כשנה אחרי הישיבה הזו).

 

חלק מרכזי בתוכנית היה קיצוץ של 750 מיליון דולר מתקציב המדינה (מדהים לקרוא כיצד שרי הממשלה מדברים על תקציב ממשלת ישראל בדולרים, משום שלשקל פשוט לא הייתה שום משמעות בגלל האינפלציה הגבוהה). משרד האוצר הציב בפני פרס והשרים שתי חלופות לקיצוץ: חלופה א' ובה קיצוצים נקודתיים בתקציבים מסוימים (למשל, קיצוץ עמוק של 200 מיליון דולר בתקציב החינוך), וחלופה ב' ובה פשוט קיצוץ רוחבי משמעותי בכל משרדי הממשלה.

פרס ראה שאף אחת מהתוכניות לא תלך, וניסה לבנות חלופה שלישית, כזו שתיקח משהו מחלופה א', ואת מה שלא יצליח להעביר ישלים בקיצוץ רוחבי בסגנון חלופה ב'. בשלב מסוים של הישיבה, בשעות הבוקר של 1 ביולי 1985, כשחצי מהשרים כבר ישנים (אם לצטט את דוד לוי), פרס פשוט התחיל לאסוף קיצוצים מן הגורן ומן היקב, העיקר בשביל להגיע למכסת הקיצוץ של 750 מיליון דולר ולסיים עם זה כבר. הוא התחיל לזרוק מספרים - קיצוץ של חצי מיליון דולר בתקציב משרד הפנים, עוד מיליון דולר ממשרד המשפטים, עוד 15 מיליון דולר מהנמלים. אף אחד לא באמת היה יכול לבדוק את המספרים האלה, אבל פרס רצה לסיים. בשלב מסוים אפילו זה לא הספיק, והיה חסר קיצוץ של 100 מיליון דולר. בנקודה הזו שוב התערב ברונו ושוב נזף בפרס ובשרים:

 

 

פרופ׳ מיכאל ברונו: בזמן ישיבת הממשלה היתה פה ישיבה שלנו עם עמיתינו. הם שאלו על פרטי התוכנית. כולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו שהקיצוץ הזה בלתי מספיק. כהצעה ידידותית אמרו לנו: אל תתמכו בתוכנית הזו.

עזר ויצמן: בגלל שזה 750 מיליון דולר?

ברונו: בגלל שזה 750 מיליון דולר ולא 1 מיליארד. אני לא רוצה להיכנס לשאלה של ההרכב הפנימי של הקיצוץ. גם עלי מקובל יותר ההרכב הפנימי שהיה כולל קיצוץ גדול יותר בביטחון. אבל אני שם פה את הדגש על ההוצאה הכוללת. כל תוצאה שתיגמר עם איזו שארית של קיצוץ רוחבי, את הקיצוץ הרוחבי הזה אפשר למחוק, כי כל ניסיון של הממשלה בעבר לקצץ קיצוץ רוחבי נכשל בעודו באיבו. לכן, בהצעה שיש בה קיצוץ רוחבי צריך לשים את מה שיש לפני הקיצוץ הרוחבי, כי השחיקה פה היא כזו שהתכנית הזאת לא עומדת

רה"מ פרס: אני מבקש, אם אפשר, ששני חברים יקחו את הרשימה שהצעתי ויעברו על שתי האלטרנטיבות כדי לראות מה אפשר לעשות

ברונו: ראש הממשלה, אני מצטער, אך כאן לא ניתן חיים קלים. המשמעות של ההצעה שלך עכשיו היא שמורידים 100-150 מיליון דולר מהפחתת התקציב. אי אפשר לחפש מן הגורן ומן היקב אם אין מן הגורן ומן היקב

הסיוע של ברונו עזר, ופרס איבד את סבלנותו על השרים, שאף אחד מהם לא רצה לקצץ בתקציב ממשלתו:

רה"מ פרס: חברים, אתם לא רוצים לעשות שום דבר, בבקשה. אני רק רוצה להזכיר לכם שלפי הסטטיסטיקה, כל עובדי הממשלה ובכל העיריות המנגנונים שלהם התנפחו מעל ומעבר. כאן מנסים לעשות קיצוץ, שאיננו הכי גדול בעולם. העיריות גדלו ב-40%, הממשלה גדלה ב-30%. כולנו נתחיל לבכות? אני יודע שזה קשה. בסך הכל מציעים להקטין ב-3%, לעשות קיצוץ נוסף. או שמקטינים או שלא מקטינים

לבסוף, בתשע בבוקר, אחרי כמעט יממה שלמה, פרס העלה את התוכנית כולה להצבעה. 15 שרים תמכו בה, 7 התנגדו. פרס חתם את הישיבה, הודה לכל השרים והפקידים על הסבלנות, התרה שוב בשרים לבל יצאו פומבית נגד התוכנית, וקינח במשפט משונה:

"תודה מקרב לב גם לבנות הנחמדות, לכל סוגיהן. בוקר טוב לכם".

 

 

סוף דבר

למרות שראש הממשלה פרס הבהיר כבר בפתח הישיבה כי הוא מצפה שלאחר ההצבעה הסופית גם שרי הממשלה שהתנגדו לתוכנית יתמכו בה כלפי חוץ, או שיתפטרו. ״אי אפשר לבזות את הממשלה״, אמר פרס. והנה, כבר ביום המחרת סגן ראש הממשלה דוד לוי יצא נגד התוכנית בקול גדול. פרס, אגב, לא פיטר אותו.

עיקר העיסוק של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי בימים ובשבועות שלאחר אישור התוכנית בממשלה היה משא ומתן עם ההסתדרות בניסיון למנוע שביתה כללית במשק - איום שההסתדרות שמה על השולחן כבר באותו בוקר עם צאת השרים מהישיבה - ולהגיע להבנות. בסופו של דבר, ההסתדרות קיבלה קצת (הגדלה של הפיצוי לעובדים) אבל נכנעה בלית ברירה לצווי החירום, לקיצוצים הנרחבים בכוח האדם, להפחתות השכר (לא משנה באיזו דרך הן טושטשו) ולמעבר של המשק לעידן אחר לגמרי.

החודשיים הראשונים לאחר אישור התוכנית היו קשים. אבל אז האינפלציה נבלמה בבת אחת, ובהמשך האמריקאים נתנו לישראל סיוע דולרי מיוחד שאפשר לה להתייצב. השינויים בחוק בנק ישראל ובחוק יסודות התקציב שינו לחלוטין את התנהלות הממשלה וחייבו אותה להתחיל מסע ארוך של צמצום הגירעון וקיצוץ תקציבי הולך ונמשך. ואחרי שאנשי האוצר ראו כי השיטה עובדת, הם אימצו את הטקטיקה של פרס מהלילה ההוא והמציאו את חוק ההסדרים, שניסה לעשות בכל שנה (קצת) ממה שנעשה בלילה ההוא בממשלה.

התוכנית אמנם ייצבה את המשק, אבל בגלל תוספות שכר שניתנו בתחילת השנה שלאחר מכן (איך שרון אמר בדיון - ״עוד לא קרה שעמדנו בלחצים״) לבנק ישראל לא היתה ברירה אלא להעלות את הריבית (בשביל למנוע התגברות מחדש של האינפלציה), מה ששלח את המשק למיתון שהסתיים רק עם גל העלייה מברית המועצות.

מודעי, אגב, הועבר מתפקידו שנה לאחר אישור תוכנית הייצוב אחרי שקרא לפרס ״ראש ממשלה מעופף שלא מבין דבר בכלכלה״.

 

בהכנת כתבה זו נעשה שימוש במאמריהם של ד"ר דרור גולדברג וד"ר ישי מעוז

 

לקריאת הפרוטוקולים המלאים

חלק 1

חלק 2

ידיעות אחרונות, 1.7.1985

שער העיתון מבשר לציבור על פרטי התוכנית, על הפיחות, על הקפאת המחירים, על שחיקת השכר והפיטורים, ועל יתר הגזירות העיקריות הכלולות בה

 

ידיעות אחרונות, 4.7.1985

ההסתדרות לא מוותרת לממשלה ומכריזה - הגיעו איתנו להסדר במקום צווי חירום, או שנשבית את המשק. הדיונים עם ההסתדרות נמשכו עוד חודש, עד שבתחילת אוגוסט הושג הסדר

 

 

עריכה: אלון רייס

עיצוב: נעם תמרי

וידיאו: מאור סויסה

הפקה: שירי טוינה

צילומים: דוד רובינגר, הרמן חנניה, לע"מ, שאול גולן