ישראל 67

יש לנו מושג על עצמנו

העיתונות נעה מאז ומעולם על הסקאלה הרחבה שבין העובדות לדרמה. העובדות הן הבסיס שבלעדיו אין עיתונות. הדרמה הכרחית כדי שנרצה לקרוא אותן. העיתונאים מפוזרים כולם על הסקאלה הזאת. בקצה אחד "עורכי הדין", אלה שמביאים רק עובדות יבשות, מדויקות, וכמה שיותר מהן, תוך התעקשות על הגדרות מקצועיות גם כשהן מעט סתומות. בקצה האחר "מספרי הסיפורים", המשועבדים לדרמה ולכן יוותרו בעת הצורך גם על עובדה משעממת אם זו פוגעת ביכולת לרגש.

האתגר שלקחנו על עצמנו בגיליון הזה הוא לעשות סינתזה בין שני הקצוות. להישאר נאמנים לעובדות עד האחרונה שבהן, ועדיין להצליח לספר סיפור מזוויות שמהן הוא אולי לא סופר עד היום. בעמודים הבאים מחכות לא פחות מ־40 תמונות מצב של ישראל. 40 הבזקים קטנים שממיינים את 8.3 מיליון אזרחי המדינה ליותר מאשר מוֹסרים מול כובשים, נושאי נטל מול חרדים, עשירים מול עניים. פילחנו את ישראל הספורטיבית, את ישראל הנוהגת, המטיילת, האוהבת וגם הסובלת. ארבעים סיפורים סטטיסטיים, גדולים וקטנים, שמספרים סיפור ועוזרים להבין את המציאות.

בכל התבוננות עצמית, בכל סיפור ישראלי קטן, ניסינו לדייק. התאמצנו להתייחס תמיד לכל אזרחי המדינה ולהביא את תמונת המצב של כולנו ולא של "מדגם האוכלוסייה היהודית הבוגרת". לשם כך נדרשנו להרבה תִקנונים והצלבות נתונים. אבל היה חשוב לנו גם לא לפספס את הסיפור. לא להגיש שנתון מדעי, אלא תמונה של אזרחי ישראל ביום העצמאות ה־67 שתרצו לקרוא. גיליון שמי שידפדף בו יכיר את המדינה קצת יותר, קצת כמו שמכירים חבורת אנשים גדולה שבמאמץ קל אפשר לדחוס לסלון. ישראל היא סיפור, לא רק אוסף אטוֹמים, וכדי להבין אותו צריך לפשט אותו. אז פישטנו, עיגלנו ועיבדנו, והצוות הגרפי תרם שפע רעיונות מבריקים כדי להפוך את הסיפור לנגיש.

את כל תמונות המצב התאמנו לכותרת: "אם בישראל היו רק מאה אנשים". כל נתון מכיל 100 פרטים. כל 80 אלף ישראלים הפכו כאן לאדם יחיד. תמונה גסה, שלעולם תהיה קצת מסולפת, ועדיין מקדמת את המטרה: שנקבל על עצמנו מושג.

המידע עצמו נאסף משורה ארוכה של מקורות, ממשרדי ממשלה דרך אוניברסיטאות ועד מוסדות בינלאומיים. מטבע הדברים, הוא סובל בעצמו ממידה מסוימת של חוסר עדכנות ובעיית אחידות. הרבה נתונים נכונים להיום, אבל אחרים נבדקו לאחרונה באופן מוסמך לפני שנה, שנתיים ואפילו ב־2008. בכמה מקומות זה יצר הבדלים קטנים במספרים. על כולם השתדלנו להצביע ולהסביר.

וכאן נוסף החלק האחרון, חשוב לא פחות בפרויקט הזה. את הגיליון מלווה שורת כותבים ישראלים שמוסיפים לשתי הצלעות הראשונות, המספרים והסיפור, את הצלע השלישית: אופק. בכל יום, ובטח ביום ההולדת, צריך לרגע להתנתק מהאקטואליה, מהמספרים וההסברים, ולהסתכל יחד לכיוון אחד, לאופק משותף שעליו אסור לנו להפסיק להתווכח. או לחלום יחד.

עורך הפרויקט: אסף אביר || תחקיר וניתוח נתונים: גל חן

שאול אמסטרדמסקי

איפה מסתתרת התקווה הבאה

בתחילת שנות התשעים הגיעו לישראל כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. גל העלייה ההוא, חרף קשיי הקליטה שחלקם נמשכים עד היום, סיפק למשק הישראלי אורך נשימה כלכלי. כאילו מישהו הזריק לכאן כוח עבודה שחלקו הלא מבוטל משכיל ומיומן. בבת אחת קיבלנו רופאים, אחיות, מורים למדעים, מהנדסים, מתכנתים ובעלי מקצועות נדרשים נוספים. העלייה ההיא עזרה לכתוב את פרק הצמיחה הגדול של ישראל בתחילת העשור הקודם, והתרומה שלה איתנו גם היום.

אבל כעת קורה משהו. הרופאים ההם, האחיות, המורים לפיזיקה, מתחילים לצאת לפנסיה. דור הבבושקה־בום עוזב את עולם העבודה. השינוי הדמוגרפי המשמעותי הזה משפיע לרעה על היכולת של הכלכלה הישראלית להמשיך לצמוח בקצב מהיר. שוב אנחנו צריכים אנשים איכותיים שישתכרו היטב, ישלמו מספיק מסים ויעזרו להניע את המשק קדימה. אם סתם נעמוד מהצד, הסיכוי של ילדינו ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר יקטן, אולי ייעלם. דרוש גל עלייה חדש.

בעלילה הזאת יש תפנית מפתיעה. גל העלייה הזה בעצם כבר פה. צריך רק לעזור לו להתרומם. על עידוד החרדים ללכת לעבוד דובר המון, על המגזר הערבי כמעט לא מדברים. אפשר להבין למה. לך תמליץ להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי בתקופת ממשלת ימין, שהעומד בראשה מצליח להגדיל את מספר המנדטים שלו באמצעות תיאור של "ערבים נוהרים" לממש את זכותם הדמוקרטית.

נתניהו כבר מתקצב

יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות טובה לספר שהשינוי המחשבתי הזה דווקא כן מתרחש. הממשלה, כמעט לא נעים לומר, משקיעה במגזר הערבי בשנים האחרונות תקציבים חסרי תקדים. אם מסכמים שורת החלטות שהתקבלו בחמש השנים האחרונות, דווקא תחת ממשלות בנימין נתניהו, מגלים שהללו החליטו להשקיע במגזר הערבי יותר מ־4 מיליארד שקל.

אז נכון, 4 מיליארד לעומת 400 מיליארד (היקף תקציב המדינה כולו) זו טיפה בים. ובכל זאת, אלה 4 מיליארד יותר ממקודם. ההשקעה הזאת היא פרי מאמץ מתמשך של אגף התקציבים באוצר, שמצליח לבנות קואליציות פוליטיות להשקעות האלה בעזרת סיוע חיוני מצד אנשי משרד ראש הממשלה, ובראשם מנכ"ל המשרד היוצא הראל לוקר ומנכ"ל הרשות לפיתוח המגזר הערבי במשרד איימן סייף.

האתגר הגדול של הרפורמות האלה הוא להימנע מלשפוך סכומים חד־פעמיים על המגזר הערבי רק כדי להתהדר באיזה מחלף או בית ספר. תחת זאת, דרושים שינויים מבניים בתקציב המדינה, כך שיחולק באופן שוויוני בין המגזר היהודי לערבי, כל אחד לפי גודלו היחסי באוכלוסייה.

כדי להתמודד עם המוקשים הפוליטיים שכרוכים במשימה הזאת, במשרד האוצר שלפו את הטריק הכי פופולרי: להבטיח עוד כסף. כך, כדי לשכנע את השרים לתמוך בשינויים מבניים בתקציב, האוצר פשוט מוסיף עוד כסף לתוכניות שונות ומפייס את ההתנגדויות. השנה, לדוגמה, הושקה רפורמה לצמצום האפליה בתקצוב בתי הספר. באגף התקציבים לא יכלו סתם כך לחלק את העוגה מחדש — אנשי הבית היהודי לא היו מוותרים על תקציבי החינוך שלהם לטובת ילדי המגזר — אז האוצר הוסיף כסף חדש לעוגה הזאת.

אותו הדבר בתקציב התחבורה הציבורית. בדצמבר, רגע לפני הקדמת הבחירות וזמן קצר אחרי צוק איתן, הממשלה החליטה שמכל שקל חדש שיושקע מעתה בתחבורה הציבורית, 40 אגורות יוקדשו למגזר הערבי, לצמצום פערים בנגישות לתחבורה ציבורית. 40%. גם בהחלטה על תוספת תקציב לבניית מעונות יום 20% שוריינו למגזר הערבי. גם אם ייוותרו עודפים, רשויות מהמגזר היהודי לא יוכלו להשתמש בהם.

תוסיפו לרפורמות האלה, בחינוך ובתחבורה הציבורית, את מרכזי התעסוקה שמוקמים בשנים האחרונות במגזר הערבי על בסיס פורמט שפותח בארגון הג'וינט ומתוקצב בידי המדינה, תוסיפו את הצעירים הערבים שנכנסים יותר ויותר למוסדות להשכלה גבוהה — בעיקר ללימודי מדעים — וקיבלתם עשייה שקטה, שנעשית הרחק מאור הזרקורים, ולא במקרה.

האתגר הבא של הפקידים יהיה להוביל שינוי דומה גם ברשויות המקומיות, ולעזור לרשויות הערביות לעמוד על הרגליים בלי להנשים אותן תמידית בכספים ממשלתיים. איך עושים זאת כשהרשויות המקומיות היהודיות לוקחות את כל כספי הארנונה מאזורי התעשייה? באוצר מתכננים לשנות את שטחי השיפוט של הרשויות, כך שגם רשויות ערביות יוכלו ליהנות מהכנסות ארנונה. גם במקרה הזה האוצר יצטרך לפצות בתקציבים חדשים את הרשויות היהודיות. המלחמה הזאת תהיה קשה יותר מזו שבזירה הפוליטית הארצית. אבל לכו תדעו, אולי זה אפילו יצליח.

השינוי הוא אצלנו

אבל זה לא סיפור של תשתיות. האתגר הגדול ביותר מונח לא לפתחם של הפקידים אלא לפתחנו. ממשלה יכולה ליצור את התנאים שיאפשרו שינוי. אבל מי שצריכים לחולל אותו הם האזרחים עצמם. במקרה הזה בעיקר המגזר העסקי היהודי, והמשקיעים היהודים, כי שם הכסף.

קידום המגזר הערבי הוא לא חזון אחרית הימים, אלא חזון כלכלי פרקטי. אין בעולם עוד מאגר של מיליון יהודים משכילים שרק חולמים להגר לכאן בבת אחת, להשתלב ולתרום - ולא רק לרכוש בית על החוף לעת צרה. מנועי הצמיחה של העשורים הבאים הם המגזר הערבי והחרדי. עם מספרים קשה להתווכח. לא מדובר בלאהוב ערבים או לא, על נוהרים לאוטובוסים או לא. אלה החיים עצמם.

יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות להתבוננות פנימה וקדימה. אין יותר מדי מקום בין הים לנהר. אם אנחנו רוצים שהמשק הישראלי ימשיך לצמוח בקצב שבו צמח בעשור האחרון, כדי להבטיח שדור ההמשך לא ייאלץ לשאת בנטל מס גדול מדי וייחנק תחת העול, דרושים הרבה מאוד עובדים חדשים, בשכר ראוי. המגזר היהודי הלא חרדי לא יוכל להמשיך לשאת בנטל לבד.

כשם שבמחלקת טיפול נמרץ אין לנו בעיה לקבל טיפול מרופאים ערבים, אין סיבה שתהיה לנו בעיה פסיכולוגית לקבל בנקאי ערבי, מוכר ספרים ערבי או יזם הייטק ערבי. אם נגיע ליום שבו עשרות אלפי צעירים ערבים, גברים ונשים, בעלי השכלה ויכולות, יגיעו לשוק העבודה וייתקלו בדלתות נעולות, המחיר עלול להיות כבד. לכולנו. המטוטלת עלולה לשוב לאחור, לבידול והתכנסות של כל מגזר בעצמו, כועס מאי פעם. והמחיר הנלווה עלול להיות עשור כלכלי אבוד. יום עצמאות שמח.

אמיר זיו

מבחן המפל

שני מטר, לא יותר, הוא גובה המפל הקטן באמצע נחל ערוגות. למען האמת קשה לקרוא מפל לתעלה ברוחב ישבן שהמים חצבו בסלע הגיר, ובכל זאת אם ילד יתיישב בתוכה וייתן תנופה עם הידיים, זרם המים ייקח אותו איתו במעוף קצר, שני מטר אורכו, ויצליל אותו בתוך בריכה קטנה וקפואה.

כשמדובר בילד שלך, קיימת סכנה מסוימת שהוא כבד מדי, ואז הזרם לא ירחיק אותו די הצורך מקיר המפל ועורפו ייחבט בסלע מאחור. מאידך קיימת סכנה שהוא קל מדי, ואז הזרם יטיח אותו בקיר שמנגד לפני שיספיק לצלול. וקיימת סכנה שהוא גבוה מדי, ואז בריכת הקליטה אינה עמוקה מספיק ורגליו יינעצו בקרקע בעוצמה ועמוד השדרה יתקפל לנצח. וקיים כמובן גם הסיכוי שהוא פשוט יאזור אומץ וירחף עם הזרם וינחת במים הקפואים ויוציא בזריזות את ראשו כדי להשיב את נשימתו בצהלת אושר ובתחושה שהתגבר על כל הפחדים שבעולם שליוו אותו עד לפני חמש שניות, ואז יזנק החוצה ויטפס פעם נוספת אל המפל וירחף איתו שוב ושוב ושוב, עד שאביו הקפוא מחשש ומקור שעומד כל העת בתוך הבריכה כאילו יש ביכולתו לגונן יפציר שמספיק, ובכל זאת למראה פניו יאפשר עוד פעם אחת, ועוד אחת.

46 מכל 100 ישראלים הולידו ילד. ומרגע שהולידו שם הם יימצאו, בניסיונות מתמידים לסמן עבור ילדם את הנתיב הנכון בין הגנה לשחרור. בין המסוכן מדי לבריא נפשית. בין הראש שעלול להיחבט בקיר לקריאת האושר כשהחשש מתבדה. הם ינסו כמיטב יכולתם להיזכר בילד שהיו ולהקיש משם את התשובה. זה מה שאנחנו מכירים, אלה הכלים שיש לנו. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו או הדרך שבה גידלו אותנו מהווים מודל מוצלח לחיקוי, בלשון המעטה. וממילא אין תשובה אחת מדויקת והיא משתנה מהורה להורה, מילד לילד, מדור לדור.

46 מכל 100 ישראלים (רוב האחרים פשוט עדיין צעירים מדי) חוצבים מדי יום עוד קצת את הנתיב שלהם בחיפוש אחר מידת השחרור הרצויה. יום אחד הם יגיעו למפל הסימבולי שלהם בנחל ערוגות עם תעלה ברוחב ישבן ויצטרכו להחליט בנוגע לאחת משאלות ההורות החשובות ביותר. יהיו להם שני מטר, ומים קפואים וקיר מאיים, ובכל זאת הם יידרשו לוותר קצת על אינסטינקט ההגנה שלהם, בתקווה שמתוך הבריכה שאליה יצלול ילדם יגיח אדם בוגר יותר, עם ביטחון עצמי יציב ומידה ראויה של עצמאות.

ירון לונדון

בגלל הציניקנים

רק 12% לא מחזיקים טלוויזיה בבית? חשבתי שיהיו יותר. הטלוויזיה ממילא לא אקטואלית, בוודאי כיום כשיש מחשב. אני לא שקלתי להוציא את המכשיר מהבית, אבל אני מבין את מי שוויתרו עליו. אני כמעט לא רואה טלוויזיה, ואם אני רואה זה בעיקר סרטיים תיעודיים, קצת ספורט טוב. חדשות אני רואה רק אם הפנו את תשומת לבי שיש משהו חשוב, בדרך כלל אני מקבל תקציר. אני איש מקצוע וצריך לדעת איפה אני חי, אבל אין לי דחיפות להכיר את הכל. וזה יוצר בעיה, אני מרגיש שבמידה רבה אני הולך ומתנתק מהעולם של מי שכן צופה בטלוויזיה. אתה מוכרח להשלים עם העובדה שאתה לא עוקב בקפדנות אחרי המתרחש בכל הסדרות.

יש כל מיני סוגים של אנשי טלוויזיה. יש שאומרים "אני נכנע בפני הדמוקרטיה של השקל, זה מה שאנשים רוצים וזה מה שאני מספק". אין לי טענות כלפי חברים שלי שחושבים שהם עושים עבודה טובה אבל היא איומה, הם תמימים שוטים. גם לא כלפי אלה שנזקקים לפרנסה. אבל מרגיזים אותי חבריי הציניקנים, אלה שכבר לא צריכים את העשייה הזאת כדי להתפרנס, יודעים שהם עושים זבל, לא אוכלים את האוכל הזה בעצמם וגם לא ממליצים לילדיהם, אבל אותנו הם מאכילים בג'אנק פוד. הם הכי מעצבנים אותי, אותם איני מבין.

הכותב הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה

אסף אביר

משל הגלוטן

גלוטֶן הוא אוכל נהדר. זה חלבון. הוא נמצא בחיטה ועוזר להתפיח לחם, שזה ללא ספק המאכל המושלם ביותר ב־6,000 השנים האחרונות.

ובכל זאת רבים משלמים כדי לא לאכול אותו, ויש מי שלוקחים את הכסף. עד סוף השנה שטראוס תמכור יותר מ־200 מוצרים עם תווית "ללא גלוטן". בחו"ל כבר יש קרם ידיים "נטול גלוטן". באפריל הוקדש מגזין שלם לגלוטן. זה היה מגזין שיווקי, כלומר למישהו היה כסף לממן כל מילה. לפי הערכות עד סוף העשור שוק ה"ללא גלוטן" יגלגל 7 מיליארד דולר.

צליאק, אי־סבילות לגלוטן, היא מחלה תורשתית קשה. היא הורגת. אין לה תרופה, והטיפול היחיד הוא  לא לאכול גלוטן לעולם. חד וחלק. בלי אפור.

אבל כמה באמת חולים בצליאק? לפי הערכות, על כ־1 מ־150 איש. פחות מ־60 אלף ישראלים. עמותת הצליאק הישראלית דיווחה בשנה שעברה על 12 אלף חברים. להם נוסיף את בעלי תסמונת המעי הרגיז, שטוב להם להימנע מבצק, וקיבלתם את אלה שגלוטן אמור לעניין אותם. יתר המחרימים הם, לפי המידע הרשמי בעולם הרפואה, היפוכונדרים. אנשים שאבחנו את עצמם ב"רגישות". כמו רגישות ללקטוז, רק בדויה.

והם רבים. ב־2012 שליש מהאמריקאים הצהירו שהם מפחיתים בצריכת גלוטן. וגם בארץ, עוד ועוד אנשים מצטרפים להיסטריה המשונה של פלצבו ה"ללא גלוטן".

מי האחראי? יצרני המזון שמרוויחים מהבורות? או אנחנו, שמגיבים בפבלוביות לכל תווית חדשה, בולעים דברים מיותרים, נהנים פחות מהחיים ומשלמים על כך מחיר מופקע? אני כמובן עדיין מדבר על גלוטן.

מיקי פלד

עלבונות קטנים

אני לא לגמרי בטוח למה כל כך נפגעתי כשנציגה של משרד הבריאות הסבירה לי, לפני כמה שנים, שהיא לא יכולה לתת לאמא שלי את כיסא הגלגלים שהיא היתה צריכה. הסברתי בחזרה שמדובר באשה נכה לחלוטין בכל פרמטר, שנעזרת במטפלת צמודה, שיש לה כל האישורים הנדרשים ולפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי צריכה לקבל כיסא כזה ממשרד הבריאות. אך נציגת השירות במחלקת מכשירי שיקום וניידות בלשכת הבריאות המקומית השיבה, בטון של הורה המסביר לילדו את עובדות החיים, שבמקום להתווכח עדיף לי פשוט לבקש כיסא גלגלים מיד שרה.

עד היום השיחה הזאת צרובה אצלי כעלבון. בעבר חשבתי שהוא נבע מהאמונה שלי, או הציפייה, או ההתעקשות שהמדינה תעמוד בהתחייבויותיה ולא תשלח את אמא להסתמך על טוב לבם של נדבנים אמריקאים. אבל היום אני חושב שאולי מקורו של העלבון מקרי יותר — הוויכוח הגיע בנקודת זמן שבה כבר בעבענו תסכול בעקבות שורה של מהלכים ביורוקרטיים מורכבים ומתישים מול העירייה, קופת החולים, ביטוח לאומי, לשכת הרווחה, רשות האוכלוסין, הבנק והאפוטרופוס הכללי. את כולם צלחנו בגאון והשגנו לאמא שלי את מה שהיתה זכאית לו, אבל לפעמים אתה מצליח לטפס על ההרים הכי גבוהים רק כדי להישבר, על הפסגה, מקוץ קטן. לא היתה שום בעיה שאלך ליד שרה, זה היה פתרון פשוט וזמין הרבה יותר מפתרונות אחרים שהשגנו בדרך. אבל הבעבוע הגיע לנקודת הרתיחה. כיסא הם לא נותנים לה? כיסא? זה מעליב ממש.

אני חושב על זה לפעמים, בתוך שגרת היומיום. בסופר, או בבנק או בבית קפה. נכון שהחיים של הנכים רצופים מאבקים ביורוקרטיים מול מוסדות גדולים. אם כל אחד מאיתנו הבריאים מרגיש שהוא צריך להילחם על זכויותיו, נסו לדמיין מה עובר עליהם. אבל לפעמים אלה לא המוסדות. לפעמים אלה הדברים הקטנים, השגרה המובנת מאליה. שתי מדרגות בכניסה למסעדה, הצפיפות בין הקופות בסופר כשאתה עם פרוטזה או בכיסא גלגלים. לפעמים דווקא הם אלה שמציפים את העלבון הכי גדול.

שהם סמיט

בפני שיבה תשב

פעם כו־לם נסעו באוטובוס. וכו־לם ידעו: כשזקן, זקנה או גברת מציגים את כף רגלם על מדרגות האוטובוס, חובה לקום. מי שלא רצה לקום ידע שעליו להימנע מישיבה במקומות הראשונים, המועדים לפורענות. עכשיו, לא כו־לם נוסעים באוטובוס וכשעולים גברת או "אדם במיטב שנותיו" לכי תדעי מה יקרה.

סביר מאוד שאיש לא יקום. ואם יקום, יקום לא זה שציפית שיקום: לא הצעיר עם הראש בסמארטפון — שהרי ראשו בסמארטפון, ולכן אינו מודע למתרחש — אלא אדם במיטב שנותיו, כזה שחונך, ואף אפשר לומר תוכנת, לקום בפני שיבה ולהדור פני זקן. אדם זה ביצע הערכה מהירה והגיע למסקנה שמיטב שנותיו של האחר מאפילות על אלו שלו, או שבהיותו גבר, אפילו במיטב שנותיו, עדיין הוא מחויב לקום בפני גברת, מה גם שהיא במיטב שנותיה. ברם — וגם זה קורה — לא פעם תיתקל אדיבותו של האדם במיטב שנותיו בסירוב נמרץ מצד הגברת, שמצדה מעדיפה להמשיך לעמוד עד התחנה האחרונה, בית הקברות, ובלבד שלא תיחשב לגברת במיטב שנותיה. למעשה, לא אחת תהיה זו היא שתזנק ממקומה ובאדיבות תציע את מקומה לבת גילה פלוס־מינוס. זו עשויה לסרב, בחמיצות או בקלילות ("תודה, יש לי רק שתי תחנות"), רעותה עשויה להתעקש, לוותר, תמיד בחמיצות ("איך שאת רוצה..."), להרהר בבעיית המשקל שלה ("אני שמנה, בגלל זה קמים לי..."), ובתחנה הבאה, כשיעלה ישיש מובהק, פשוט לקום בלא מילה, כדי להימנע מראש ממלחמות מִגדר ועלבונות.

אגב, לא מן הנמנע שגם הצעיר עם הסמארטפון, המתחזה כשקוע בסימוסיו, אינו חסר נימוסים ואטום כפי שהוא נראה, ונוהג כפי שהוא נוהג דווקא מתוך חשש לפגוע באגו השביר של הקשישה בת השלושים ומשהו שעומדת לצדו, עם תינוק על הידיים ועוד ילד וטיולון שאותו היא מקפלת במיומנות עם האף.

הכותבת היא סופרת ומבקרת ספרות

דפני ליף

27 זה המון

בית הוא לא רק קורת גג. בית הוא מקום שמשקיעים בו. מטפחים אותו. מגדלים בו ילדים. סביב הבית אנחנו בונים את החיים שלנו.

אבל כ־2 מיליון ישראלים גרים אחרת. הם יודעים שיבוא יום שבו יצטרכו לעבור למקום אחר. ולא מבחירה אלא בהודעה בכתב. עבור רבים מהם בית הוא כן רק קורת גג, ארבעת הקירות שהצליחו לממן. בשנים האחרונות שכר הדירה המשיך לעלות, וכל קפיצה במחיר אילצה עוד אנשים כאלה לקום ולעזוב. כי ככה זה כאן, במערב הפרוע של עולם השכירות. יש גם אנשים עם מזל, שפגשו דירה טובה עם משכיר טוב וחוזה טוב. אבל על מזל לא מתכננים חיים. ולא לכולם יש מזל.

הגיע הזמן להסדיר את שוק השכירות. הגיע הזמן שנבין שאם לאדם אין דירה משלו זה לא אומר שחייו הם בסטטוס זמני. הגיע הזמן שנפסיק להתייחס למשכיר הגון כמו לאחד מפלאי עולם. הגיע הזמן להתעורר.

התחלנו להתאגד. בחודשים האחרונים אנחנו מסתובבים בארץ ומצרפים אנשים לוועד שוכרי הדירות, התאגדות של אלה שיסכימו לחתום רק על חוזה שמבטיח סביבת מחיה סבירה וריסון של קפיצות המחירים.

כל שוכר דירה מוזמן להצטרף. אבל לא באינטרנט. אין לנו עצומה מקוונת ואנחנו לא מזמינים אנשים לעשות לנו לייק. אנחנו מסתובבים ברגל, משוחחים, מכירים, מקשרים עם גורמים מקצועיים. מחתימים.

יותר מ־15 אלף איש כבר הצטרפו אלינו. בביקור האחרון בתל חי חתמו 300. וכבר ראינו פנים מוכרות מביקור קודם. אנשים מתחילים לסרב להיכנס לדירות עלובות עם חוזים דרקוניים ופיקדונות מופרזים. כמה עיריות שוקלות להמליץ רשמית על החוזה הסטנדרטי שאנחנו מציעים. אנחנו גם בדרך אליכם.

אנשים זקוקים לעבודה. וגם בשוק החופשי יש שכר מינימום וחוקי עבודה, ויש עובדים שמתאגדים.

אנשים זקוקים לקורת גג. וגם בשוק החופשי והפרטי של הדיור דרושה מסגרת. בית הוא לא רק גג. ולא רק שורת רווח.

הכותבת היא תושבת תל אביב,
מנהיגת המחאה החברתית בקיץ 2011

אורי גניזי

מי שואל את
השאלות במקומנו

בחנו את עצמכם: אתם מרוצים מהעבודה שלכם?

37 מ־42 עובדים ענו שכן. כמעט 90%, לא רע בכלל. אני מאחל לכם שגם אתם הייתם עונים בחיוב.

אבל אולי הסוקרים טעו בשאלה?

הנה סקר אלטרנטיבי: אם ביום שישי יודיעו לכם שזכיתם בפיס ב־10 מיליון שקלים, האם תחזרו לעבודה ביום ראשון? אם כן, אתם כנראה באמת מרוצים בעבודה שלכם. אבל אני תוהה כמה מ־37 המרוצים היו חוזרים לאותו משרד ובוס אם היו מיליונרים.

לפני כמה שנים שאלנו אנשים שהתעוורו עד כמה הם מאושרים. התשובות שנתנו דמו לתשובות של אנשים רואים. האם זה אומר שאובדן הראייה לא פוגע באושר? כששאלנו אותם "אם היה טיפול ארוך וכואב שדורש אשפוז רצוף ובסוף מחזיר את הראייה, מהו מקסימום הזמן שתסכימו להתאשפז?", התשובה הממוצעת היתה שש שנים.

הרעיון פשוט: שינוי קטן בשאלה יכול לחשוף את המצב האמיתי. ושאלה על מחיר יכולה לשנות את התשובה מ"כן, טוב לי" ל"בעצם יכול להיות טוב יותר". כך מתחילים שינויים.

כששאלתי את עצמי את שאלת הפיס הבנתי שאני מרוצה בעבודה שלי. גם אם אני אתעשר בן לילה, אני אחזור לעבודה בבוקר. אבל אם התשובות שלי היו אחרות הייתי מבין שדרוש שינוי. מה הייתי עושה?

גם כאן השאלה חשובה. אם הייתי מתוסכל בעבודה, המעסיק שלי אולי היה מעדיף לשאול מה ישמח אותי, ואז היה מתמקח על שיפור התנאים. השאלה הזאת היתה גורמת לי להשוות את החלומות שלי למצב הקיים.

אבל אם במקום זאת הייתי בוחר נקודת התייחסות חיצונית — לא וורן באפט או סטיב ג'ובס אלא מישהו דומה לי, שהגיע למקום אחר — הייתי יכול לדעת מה אני רוצה. האם תהיו מרוצים יותר בתפקיד של הבוס שלכם? או כעצמאים, או אם הייתם עוזבים את הענף, כמו מישהו שאתם מכירים? ואם כן, האם אתם מוכנים לשלם את המחיר? מה שלא תחליטו, זה "בסדר" מבחינה כלכלית. כל עוד אתם בוחרים ולא מי שמנסחים לכם את השאלות.

כשלמדתי כלכלה בשנות התשעים הפרופסורים לא התעניינו בדברים האלה. עובדים אז היו מרכיב במשוואה מתמטית, אות יוונית שמקבלת כסף ונותנת תפוקה. כשגדלתי והצטרפתי אליהם גיליתי שגם פרופסורים לכלכלה מתלוננים על העבודה ומקנאים בקולגות, וכיום אנו, חוקרי הכלכלה ההתנהגותית, מנסים למפות את הגורמים המעודנים יותר, הגינות, הדדיות, יחס, רגשות שמשפיעים על תפוקה כלכלית, על קריירות ועל הכלכלה בכלל.

עוד לא גילינו את המשתנה הקסום שגורם לנו להיות מרוצים בעבודה, אבל עכשיו אנחנו לפחות מחפשים את השאלות הנכונות. והן פשוטות כמו לדמיין מציאות אלטרנטיבית ולחשוב מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להגיע אליה. לרוב לא צריך לזכות בפיס בשביל זה.

הכותב הוא חוקר כלכלה התנהגותית באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ומחבר הספר "ציר ה־WHY"

דור צח

אחד מתוך שניים

כל ישראלי שני נמצא בפייסבוק, כל ישראלי שלישי יבקר בה היום. במבט ראשון יש משהו מדהים בנתון הזה: אתר יחיד, לא טכנולוגיה כמו הטלוויזיה או האינטרנט, אומץ בידי חצי מדינה. אבל רגע, זה רק חצי. תסתכלו סביבכם. כמה אנשים לא נמצאים בפייסבוק?

כן, יש מבוגרים וחרדים, ואנשים שנמנעים מהשטן הכחול מסיבות עקרוניות או שסתם החליטו לא לפתוח חשבון. ולאנשים האלה, חברים, לא קל. הרבה יותר מהמחשב או האינטרנט, פייסבוק היא זו שנמצאת היום במעמד התרבותי שהיה לטלוויזיה בשנות התשעים. לא הכי חדשה וצעירה (אינסטגרם או וואטסאפ, שתיהן כבר שייכות לפייסבוק, תופסות את הנישה הזאת), די ממוסדת, ודווקא בזכות זה קובעת את הטון.

כמו שקשה להסתדר בשיחות בעבודה בלי להכיר את "ארץ נהדרת", נטולי הפייסבוק נאבקים להבין למה פתאום כולם מדברים על פרופסור מוזר בשם אמיר חצרוני או על חומוס בהדונס ברמת החייל. כמו הטלוויזיה, פייסבוק מואשמת בשטחיות, קולניות, ובהתמקדות בסנסציוני במקום במעמיק. דווקא האליטות הולכות ומתנערות ממנה. "סגרתי את פייסבוק" היום, בנימת הבוז הנכונה, הוא מה ש"הוצאנו את הטלוויזיה מהבית" היה פעם.

הטלוויזיה מצדה עוד לא יודעת איך לאכול את פייסבוק. ואולי היא לא צריכה. אולי פייסבוק היא המזל הגדול שלה. כפי שלא מצפים מהרדיו להיות טלוויזיה, אף אחד לא מצפה מהטלוויזיה להיות פייסבוק, ובקרוב יבינו שהיא לא אמורה לעמוד בקצב של הרשת החברתית. אולי פייסבוק היא ההזדמנות של הטלוויזיה לעלות כיתה, לספק תכנים אחרים, מרשימים יותר ובעלי אורך נשימה. או אולי כך היא תצטייר בקרוב, כשהפיד התזזיתי יהפוך סופית למדורת השבט הקטנה של כולם.

ארי ליבסקר

שקט בקופסה

בכיתה ג' אובחנתי כדיסלקט. הפרעתי. המורים האשימו אותי בעצלנות ובסירוב לפענח את צופן הקריאה, בזמן שחבריי כבר מתקדמים בסדרת חסמב"ה. נשלחתי למכון מיוחד, שבו לימדו אותי בדרכים יצירתיות לקרוא ולכתוב. אך הדיסלקציה לא נפתרה עד היום, על כך יעידו עורכיי וחבריי.

באותן שנים, שנות השמונים המוקדמות, הופיע במדריך האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית מונח חדש: "הפרעות קשב וריכוז". מחלה נולדה, וילדים רבים, ובהם דיסלקטים כמוני, אובחנו כסובלים גם מהפרעות קשב וזכו לקבל מרשמים לתרופה, ריטלין. הייתי מילדי הריטלין הראשונים.

לא אתאר את המשקעים שמרשם מיותר לכדור הזה מותיר בנפשו של בן שמונה. אני בעצמי עוד לא מבין מה קרה שם. אני זוכר את היתרונות: מקום ראשון בריצת 300 מטר, ואליפות השכבה בקפיצה לגובה. בכיתה אני לא זוכר שזה עזר. הייתי זומבי. נדמתי. המורים, ככל הזכור לי, לא ידעו ולא התעניינו. הוריי נאלצו להתמודד עם התקפי הזעם של בנם בכל פעם שהשפעת הכדור התפוגגה. עד שהם הפסיקו לתת לי אותו.

נפגשנו שוב בחטיבת הביניים. למדתי במפעל מנוכר שבו הציונים היו המדד היחיד ומגבלות אישיות לא עניינו אף אחד. הפתרון הקל היה המכר הוותיק ריטלין, שרשם לי פסיכיאטר שבשעתו רשם ריטלין לילדים רבים נוספים באזור הצפון. לימים רישיונו נשלל לאחר שהורשע בהטרדה מינית של מטופליו.

זה היה נורא. כדור אחד בבוקר ואחד אחר הצהריים שיתקו אותי. בערבים לא נרדמתי וסבלתי מדיכאונות, ועוד התקפי זעם, מה שהביא להעלאת המינונים, וכשזה לא עזר, להמלצה על כדורי הרגעה בערבים. כשאמי הבינה מה קורה היא הפרה את הוראות הרופא, וכמו ביסודי, הפסיקה לי את הריטלין.

ואז נפגשתי עם הכדור מהעבר השני, כשעבדתי כמורה לקולנוע בפריפריה וילדי הריטלין ישבו בכיתתי. הם מילאו מחצית מהכיתה. זיהיתי את המבט בעיניים. המנהלת והמורות הסבירו לי שרק כך אפשר להשתלט עליהם.

לפני כעשר שנים ניסיתי אותו שוב, לאחר שקראתי עוד ועוד שבחים ליכולותיו. בלעתי, התיישבתי ליד המחשב, ונתקפתי שיתוק. חרדה. ירדתי לבית הקפה ולא הצלחתי לדבר עם איש. רצתי לים וחיכיתי שהשפעת הסם, שהזכיר כמה חוויות קשות מסמי מסיבות לא מוצלחים שלקחתי בחיי, תפוג.

זו כנראה תרופה נהדרת שיכולה לעזור לסטודנטים, תיכוניסטים ואנשים שבעיות קשב מפריעות לחייהם. אבל כש־57 אלף ילדים ובני נוער נוטלים את הכדור הזה מדי יום, זה מעלה בי מחשבה. אני חושב שבין הילדים האלה יש לפחות כמה ילדים כמוני, שסובלים ואיש לא דואג להם. ילדים שקטים, דוממים, ברכה למורים השחוקים ולהורים העייפים. זה פיתוי גדול, לדחות את הבעיות למחר. לפעמים, כמו אצלי, המחר מגיע.